ביקורת: Run Hide Fight

הסרט שבא לענות על השאלה: מה אם ג'ון מקליין היה נערה באמצע מקרה ירי שמתרחש בתיכון?
שם בתרגום חופשי
לברוח להסתתר להלחם
שם לועזי
Run Hide Fight

"מת לחיות" באמצע מקרה ירי בבית ספר. אם הקונספט נשמע לכם מעניין, וחוסר הטעם המוחלט בלהפוך עשרות מקרי טרגדיה ברחבי ארה"ב לסרט אקשן לא גרם לכם להתרעם, אז בואו איתנו ל"Run Hide Fight" – סרט שמבטיח להיות "מת לחיות" באמצע מקרה ירי בבית ספר, ומקיים.

זואי הול (איזבל מיי) היא תלמידת התיכון הסטנדרטית שלכם – היא מדברת בראש שלה עם האמא שלה שמתה מסרטן, היא בקושי רב מדברת עם מישהו אחר, לובשת ג'קט צבאי כל הזמן ובזמנה הפנוי היא צולפת באיילים לפנות בוקר לפני בית הספר. מי מאיתנו לא מכיר שמונים כאלה. בכל מקרה, גישתה הלוחמנית מוכיחה את עצמה כאשר ב"יום התעלולים" של התיכון שלה, אחד מהתלמידים מחליט לעשות את התעלול הכי גדול ולרצוח תלמידים ומורים בדם קר – ומי אם לא זואי נמצאת בתפקיד הג'ון מקליין שמנסה לשחרר את התלמידים ולעצור את המצב, בעודה נאבקת בעוזרים שלו וסופגת עוד ועוד פציעות. כאמור: הסרט הזה הוא "מת לחיות" באמצע מקרה ירי בבית ספר, והוא מאוד ממוקד מטרה.

טוב, זה לא נכון – קודם כל, כי "מת לחיות" הוא סרט אקשן, והייתי שם את "Run Hide Fight" יותר בקטגורית המתח. יש פה פיצוצים, נכון, אבל קשה להגיד שיש פה סצנות אקשן: הדמויות בקושי נלחמות אחת בשנייה – בין אם בטווח קרוב או רחוק, אין מרדפי מכוניות ואין גם כל כך הרבה פיצוצים. וגם אם אפשר להגיד שטכנית הוא נופל בקטגורית האקשן על סמך סעיף טכני כזה או אחר, הרי שעיקר החוויה של הסרט היא לא ההנאה מאלימות והפיצוצים, אלא דווקא הפחד מהם – כי זה אומר שמישהו תמים מת. וזה אמנם לא בדיוק הלך הרוח שאתה רוצה בסרט אקשן, שם אתה אמור לשים בצד ענייני מוסר ולצפות בגלוני דם (או לא-דם, אם אתה בסרט PG-13) נשפכים, אבל בהתחשב בכך שזה מתרחש בתוך מקרה ירי של בית ספר, אני בסדר עם כך שהסרט לא מתענג על האלימות שלו. אני אפילו מברך על כך.

הסיבה השנייה היא ש"מת לחיות" הוא ככל הנראה סרט הפעולה הטוב בכל הזמנים (או מתמודד ראוי לכתר, בכל מקרה) ו"לברוח להתחבא להילחם" הוא אחלה סרט בז'אנר שלו, אבל בואו לא נגזים. יש את כל עלילת הצד עם זה שהגיבורה מדברת עם הרוח של אמא שלה, וכמה משפטים שהיו צריכים לרדת עוד בטיוטה הראשונה, וכמה התרחשויות שנעות בין חורי עלילה ל"ואז כולם הפכו למטומטמים ועיוורים" שמונעות מהסרט להיות יצירת מופת לדורות הבאים.

ובכל זאת, נכנסתי לסרט עם ציפיות מאוד נמוכות (30% בעגבניות רקובות, 13 במטאקריטיק, ועיקר הבאזז האינטרנטי סביבו לא קשור לסרט עצמו אלא לפורמט ההפצה שלו, תחת העיתון השמרני של בן שפירו, The Daily Wire – וקשה לא לחשוד שאולי יש קשר מסוים בין הדברים) וחשבתי שאני אסגור את הסרט אחרי כמה דקות, ואז נשארתי לצפות עוד, ועוד, ואז כבר הייתי בקצה המושב, ואז רציתי לראות לאן כל זה הולך (אם כי קשה להגיד שזה סרט "טוויסטים"), ולקראת הסוף גם הרעתי בלב לנוכח כמה רגעים.

קשה להגיד למה – אני לא יכול לשים את האצבע על משהו שהיה מדהים בסרט הזה: הבימוי, הצילום, העריכה, התסריט, המשחק – כולם טובים, אבל שום דבר בסרט לא גרם לי להגיד "אומייגאד". אז מה?

אולי זה כי בשנייה שמוותרים על ההשוואות ל"מת לחיות", מגלים סרט מחוספס בצורה שקשה לא לחבב. קחו את הנבל שלנו, טריסטאן (אלי בראון). האנס גרובר הוא לא, זה בטוח. במקום זה הוא שילוב מוזר של האנס גרובר, הג'וקר, והדמות של ג'ייק ג'ילנהול מ"חיית הלילה" – מישהו מחושב מאוד שרוצה את הפרסום, מוכן ללכלך את הידיים, הוא מניפולטיבי להחריד ומוכן להרוג את הקרובים אליו כדי להגיע למטרות שלו, יש לו איזה אידאולוגיה מקושקשת שנשמעת טוב אם לא חושבים עליה, חיבה להתנשאות על כולם והשורה התחתונה היא שכל זה לא משנה ואכפת לו רק מעצמו. זו איזושהי ערבוביה שבשביל להפוך לאיקונית באמת הייתה צריכה להיות מוגזמת ומוקצנת, ואולי אפילו מרפררת בצורה ישירה למקורות ההשראה שלה, אבל במקום זה היא סתם נער מעצבן שבטוח שהוא חכם יותר מכולם, אולי כי הוא ראה יותר מדי סרטונים של אנשים שמדברים בבטחון עצמי מופרז ביוטיוב והשתכנע שהם צודקים, אבל שכח שיש ילדה אחת בבית הספר שיותר חכמה ממנו. הוא מהנבלים שלמרות כל ההתפלספות שלו, אף אחד לא יצדיק אותו כמו תאנוס, אבל נראה לי שזאת הנקודה של הסרט – זה ילד מטומטם שמבלבל בשכל ושצריך לסתום את הפה שלו. יותר מזה, במה שהוא כנראה הציטוט של הסרט, הסרט מבהיר שהגיבורה שלו היא זאת שצריך לזכור במאורעות שכאלה, ולא הנבל. זה חכם, ונכון, וזה ראוי להערכה, אבל, נו, זה לא כיף כמו אלן ריקמן או הית' לדג'ר.

אולי זה בגלל הצורה שבה התיכון מרגיש בסרט – גדול ועצום וכולם מכירים את כולם אבל רק בצורה השטחית ביותר. מספיק בשביל להכיר את השם, ואולי עוד איזה פרט אחד, אבל בגלל שזה לא קומדית תיכון, זה נשאר בערך ברמה הזאת. זה גורם לאיזשהו ריאליזם חמקמק, כאשר זואי מדברת על תלמידה שמתה לה בין הידיים ובמילותיה "מה שידעתי עליה זה שהיא אהבה סוסים". זה לא הופך את הטרגדיה לפחות נוראית, אבל זה כן הופך אותה לאמינה – אי אפשר להכיר כל אחד, אבל זה לא הופך את המוות שלו בנסיבות שכאלה לפחות עצוב. ומכיוון שהדמות שלנו היא דמות משנית בכל סרט אחר, אין לה מאפיינים בולטים – אף אחד לא שונא אותה או אוהב אותה – היא פשוט שם, "הנערה עם הג'קט". מדברת עם כמה אנשים, מתעלמת מאחרים ומרכלת על כל השאר. קשה להגיד שזה ריאליסטי, אבל זה שונה מתחושת הסיפור המרוכז והספציפי שיש בסרטי תיכון אחרים לטובת תחושה יותר טבעית.

אולי זאת הגיבורה: כן, המסע שלה להתמודדות עם מות אמה הוא מגלגל עיניים ומגוחך לעיתים, אבל ככל שהיא עוברת עוד ועוד תלאות ואז קמה שוב, מחייכת ואומרת "עוד בבקשה" בחיוך הכי מגניב שיש, קשה שלא להיות לצידה. היא לא ג'ון מקליין – לעזאזל, היא גם לא בטי גילפין ב"משחקי ציד" – אבל אי אפשר שלא להעריך את התושייה של הנערה הזאת, ולרצות בטובתה, ובסופו של דבר מצליחים להרגיש שהיא יותר מסתם גיבור אקשן גנרי שדחפו עם מוטיב ידוע ולעוס אלא דמות רעננה ומגניבה בז'אנר גיבורי האקשן וזה מגניב. בנוסף, בניגוד למקליין, זואי חוזרת שוב ושוב לסיטואציה למרות שהיא בקלות יכולה לברוח – וההקרבה שלה לעשות את המעשה המטורף הזה, שוב ושוב ושוב,  הופכת אותה לגיבורה ומעצים אותה.

ואולי זה גם, כמו שרמזתי, שיחסית לכמות הטעם הרע שאפשר להגיע אליו בלקחת מקרי ירי בתיכון ולעשות מהם סרט אקשן (או מתח, מה שלא יהיה), הסרט שומר על טון מכובד לרוב אורכו. הוא לא מתבייש בכך שהוא מנצל את הרעיון עבור סצנות אקשן, אבל הוא גורם לכל יריית אקדח להיות מורגשת אצל הצופים והמסרים שלו מתעסקים פחות בסוגיה הכללית ויותר בסוגיות הספציפיות. כלומר, פחות "הנה מה שאפשר לעשות כדי למנוע את המקרה הבא" ויותר "הנה הגישה הכללית שאנחנו חושבים שהיא נכונה להתמודדות עם מקרה כזה" (שם הסרט הוא אחרי הכל על פי הפרוטוקול שתלמידים ומורים אמורים לנהוג בו במקרה שכזה, פרוטוקול שהסרט קצת מתנשא עליו) – גישה שאין לי מושג אם היא נכונה, אבל היא בהחלט מכבדת במידה מה, גם אם היא מאוד "אקדחים זה טוב ומגניב" – אבל, נו, זה בערך המסר של כל סרט אקשן.

אולי זה פשוט השילוב של כל הגורמים האלה, שאף אחד מהם לא מעולה, אבל ביחד הם חווית צפייה מוצלחת.

אז, כאמור, "מת לחיות" בזמן מקרה ירי בבית ספר. אם אין לכם את המקום הרגשי להתמודד עם זה כי זה פשוט נושא רגיש מדי, זה מובן, ואם אתם חושבים שעצם הרעיון הוא עוול מוסרי, יש מצב שאתם צודקים, ואם אתם שונאים כל דבר שבן שפירו נגע בו, אז כן, נו, אין סיבה שזה ישנה את דעתכם. אבל אם אתם לא בקטגוריות הנ"ל ופשוט בא לכם לראות סרט מתח/אקשן טוב עם גיבורת אקשן מגניבה – אז וואלה, יש למה לראות את זה.