כרוניקה של אקדח

במקור: Running Scared
תסריט ובימוי: ווין קריימר
שחקנים: פול ווקר, ורה פרמיגה, קמרון ברייט

יש לי הרגשה שהרבה אנשים יאהבו את 'כרוניקה של אקדח'. אם אתם מעריצים את האדמה עליה דורך טרנטינו, ואם באופן כללי פיכם מתמלא רוק למראה אלימות מסוגננת, עריכה קליפית ודמויות הזויות, אתם בוודאי תהנו מהסרט. אחרי מינחת-פיוס זו, הרשו לי להסביר למה אני לא נהניתי.

ג'ואי גאזל (פול ווקר) הוא חייל פשוט במאפיה האיטלקית של ניו-ג'רזי. יש לו אישה אוהבת ויפהפיה, תרזה, בן אוהב וחמוד, וגם אבא פגוע-מוחין. בתחילת הסרט, עיסקת סמים בין החבר'ה של ג'ואי לכמה ראסטאפרים משובשת על ידי חבורה של גברים חמושים במסיכות סקי ורובי ציד. מתפתח קרב אלים מאוד, מעוטר בהילוכים איטיים וקיפצוצי עריכה, שבסופו מוטלות גופותיהם של הג'מייקנים ורוב השודדים בשורה ארוכה ארוכה. כשהמפקד של ג'ואי, שהוא גם הבן של בוס המאפיה המקומי, מגלה שחבושי המסיכות היו שוטרים, הוא ממהר להפקיד בידי ג'ואי את האקדח הכסוף והמרהיב שלו, שמהווה ראיה מפלילה, ופוקד עליו להיפטר ממנו.

ג'ואי חוזר הביתה, וטומן את האקדח בסליק הפרטי שלו, במרתף הבית. אלא מאי? הילד שלו, ניק, וחברו הטוב אולג (קמרון ברייט, שהיה מצויין ב'לידה') מגלים את הסליק, ואת האקדח. נקסט ת'ינג יו נואו, אולג, שאפילו שפם בר-מצווה עדיין אין לו, יורה באביו אנזור – סוחר-סמים מאודסה הקטנה, אוהד שרוף של ג'ון ווין ואבא מכה – ומסתלק עם האקדח יקר המציאות. עכשיו ג'ואי בבעיה. האקדח נמצא אי שם, ואם הוא יגיע לידי השוטרים, המאפיה עלולה לפטר את ג'ואי. הם גם עלולים לעשות לו מה שזה לא יהיה, שעושים למי שמעל בתפקידו.

אני אמנם סולד מאלימות לשם אלימות ומעריכה מתלהבת, אבל נהניתי מהחצי הראשון של 'כרוניקה של אקדח', משום שוויין קריימר, הכותב והבמאי, יודע ליצור מתח. הרעיון פשוט מאוד – ג'ואי רודף אחרי האקדח, שכרגיל במקרים כאלה, מחליף בעלים מהר יותר מאליזבת טיילור. בכל פעם שג'ואי מתקרב לטווח נגיעה, האקדח שוב חומק ממנו, וג'ואי נעשה מתוסכל ונואש עוד יותר. על כן, החצי הראשון של הסרט מותח, מהיר ומהודק. הסרט נע על מסילת עלילה יחידה ומעניינת, ונקי מהסחות דעת כמו סיפורים צדדיים או הגיון.

אבל אז מגיע החצי השני והכול מתחרבש. הבעיה הגדולה ב'כרוניקה של אקדח' היא התפצלות ליותר מדי עלילות משנה, שלא ממש מקדמות את הסרט. פתאום כל משפחת גאזל כולה פותרת תעלומות על כל צעד ושעל. לא מספיק שג'ואי מתגלה כבעל אינטואיציות שרלוק הולמסיות מחודדות, והבן הקטן ניקי מפגין תושייה של לוחם סיירת, גם אימא תרזה מקבלת עלילת משנה מיותרת לחלוטין משלה, ומפצחת חידות מעשה היתה ננסי דרו מהבלוק.

אם זה לא מספיק, כתוצאה ישירה מעודף העלילות, השליש האחרון של הסרט מכיל טוויסטים בכמות שיכולה היתה לפרנס ארבעה סרטים של שאמאלאן. אחרי מספר מסוים של שיאים כבר חיכיתי לרגע שההמולה תשכך. הרגע הזה לא ממש הגיע. אם תיסלח לי המטפורה האירוטית, ווין קריימר הוא מאהב מיומן ורב און, אבל הוא פשוט לא יודע מתי להפסיק.

זאת ועוד: לראשונה בחייו, פול ווקר משחק, ועושה את זה באופן סביר. ובכל זאת הוא ליהוק שגוי. ג'ואי אמור להיות דמות אפלה ומורכבת. ווקר, אפילו עם זיפים וקעקועים, חסר את המיומנות ואת העומק הדרושים ליצירת דמות כזו. וכן, הוא חתיך מדי לתפקיד. מדי פעם מצאתי את עצמי טובע באוקיינוס של עיניו הכחולות, ותוהה מדוע משפחת גאזל הפוטוגנית לא עוזבת את עסקי המאפיה בניו ג'רזי, כדי להתפרנס מצילומים לקטלוג של המשביר לצרכן. ורה פארמינגה (בתפקיד אשתו של ג'ואי) וקמרון ברייט (הילד אולג), הם היחידים שעושים תפקידים ראויים לציון. שאר הדמויות הן קריקטורות או סטריאוטיפים שראינו באלף סרטים אחרים.

כל הבעיות הללו היו יכולות להיות נסלחות, אלא ש'כרוניקה של אקדח' מפגין תסמינים חמורים של טרנטינואיזם סופני. מונולוגים מטופשים על גיבורי תרבות אמריקניים, הפעם ג'ון וויין – יש. אסתטיזציה של אלימות, כולל צילום שעוטף ברכות כל מעוף כדור, ומערסל באימהיות כל איבר מרוסק – יש. עריכה עם הפרעות קשב חמורות – יש. דמויות שהתפקיד היחיד שלהן הוא להיות מאאאגניבות – יש ויש. אני מודה: נשבר לי מחסידיו השוטים של האשף נמוך המצח; בעיקר אני מצטער על המוכשרים ביניהם, כמו קריימר, שיכול היה לביים סרט פעולה פשוט ולעניין, והעדיף לקפוץ מעל לפופיק. 'כרוניקה' עמוס מדי, מלא יומרה מדי, מרוצה מעצמו מדי. הסרט, כמו נערים מתבגרים מסוימים, מתאמץ כל כך להיות מקורי ושונה, עד שאי אפשר להבדיל בינו ובין המון אחיו, סרטי האקשן שטרנטינו משמש כסנדק הרוחני שלהם. ומה שעצוב באמת הוא שסרטים, בניגוד לבני אדם, לא מתבגרים ויוצאים מהפוזה הזו. הם רק מתחלפים.