ביקורת: Rush

אל תראו לי מכוניות נוסעות ממש מהר. תנו לי להרגיש שאני בתוך אחת כזאת

עונת 1976 של מירוצי פורמולה 1 היתה מותחת ומרתקת. עיקר העניין היה ההתמודדות של אלוף העולם המכהן, ניקי לאודה ‏האוסטרי, עם יריבו הותיק, ג'יימס האנט הבריטי. התחרות ‏הצמודה ביניהם, על פני 16 מירוצים ברחבי העולם, היתה מלאה תהפוכות ותפניות, על המסלול ‏ומחוצה לו, ואפילו טרגדיה. חומר טוב לסרט: רק צריך להחליט מי מבין שניהם הוא הטוב ומי הרע, ואז לתפור מסביב איזה תסריט הוליוודי סטנדרטי על הנהג העני שעולה מאשפתות ‏לגדולה וכל זה.‏

מה שיוצא דופן ב"‏Rush‏" הוא שהסרט מסרב לקבל את ההחלטה הזאת. הוא מתמקד בשני הנהגים ‏היריבים, לאודה והאנט, אבל מעניק לשניהם תשומת לב שווה פחות או יותר, ולא מלהק אחד מהם ‏לתפקיד הגיבור ואת השני לתפקיד הנבל. שניהם אנשים שונים, שהגיעו מרקעים שונים מאוד ‏ומסיבות שונות מאוד בחרו לבלות חלק גדול מחייהם בנסיעה במעגלים במהירות פסיכית, ושניהם ‏מאוד רוצים לנצח. האנט (כריס המסוורת', הידוע כאל נורדי עם פטיש) הוא כוכב רוק, שחי בשביל אדרנלין וסקס, כי ‏איזה עוד סיבה יש? לאודה (דניאל ברוהל) הוא גאון מחושב, שמתכנן את המסלול לנצחון כמו ‏טיסה לירח. כל אחד מהם קצת דפוק בראש בדרכו – צריך להיות כזה כדי להיכנס כל יום למה ‏שאדם שפוי היה מגדיר כמכונת התאבדות ניידת – אבל זה לא הופך אף אחד משניהם לאיש רע. ‏אתם יכולים להחליט בעצמכם במי משניהם אתם תומכים. זה שינוי מרענן בנוף של סרטי הספורט.‏

המסוורת' וברוהל הם ליהוקים מצוינים לתפקידיהם ומבצעים אותם היטב – אחד אל, השני ‏טרמינייטור. הסיפור האמיתי מגיע עם דרמה מובנית. כך שעוד לפני שנאמרה שורה של דיאלוג, ‏הסרט נמצא בנקודת זינוק טובה. הוא קצת מאבד תנופה אחרי שאנשים באמת מתחילים לדבר.

מתברר ש-"Rush" הוא סרט של רון הווארד. (אגב, כן, זה שמו ה"עברי" הרשמי של הסרט. אני מעדיף שם בלתי-מתורגם על שם מתורגם רע; הבעיה העיקרית שלי עם השם "Rush" היא שעכשיו תקוע לי בראש שיר גרוע במיוחד של פאולה עבדול). בעשור האחרון, הווארד עבד בעיקר עם התסריטאי השנוא עלי, עקיבא גולדסמן – יחד הם עשו יצירות כמו "צופן דה וינצ'י" ו"נפלאות התבונה". גולדסמן לא הצטרף להווארד במסלול המירוצים, אבל מתברר שאפשר להפריד את הבמאי מהגולדסמן שלו, אבל אי אפשר להוציא את הגולדסמן מהבמאי, או משהו כזה. גם ב-"Rush", אנשים עדיין מדברים בדיוק כמו בתסריט של גולדסמן – כלומר, באופן שלא דומה לאיך שאנשים מדברים. אף אחד לא משוחח בסרטים של הווארד, אף אחד לא מחליף מילים, מדסקס או מצ'וטט; כולם מדקלמים, נואמים, נושאים דברים. אף אחד לא נשמע כמו בן אדם, כולם נשמעים כמו דמויות בתסריט הוליוודי. הסיפור אולי אמיתי, אבל ההרגשה היא של זיוף.

לזה הייתי צריך לצפות ברגע שבו ראיתי את שם הבמאי. האכזבה הגדולה יותר היו סצינות המירוצים. זה לא שהן לא יפות; הן מצולמות (או מונפשות) ‏היטב, משלל זויות על המסלול ומעליו. אבל בשום נקודה הן לא מכניסות אותנו אל תוך המכונית. ‏מירוצי פורמולה 1 מצולמים יפה, עם הרבה מכוניות שנוסעות ממש מהר, אפשר לראות גם בערוץ ‏הספורט או ביוטיוב. אם כבר הגענו לקולנוע – הבקשה הצנועה שלי מהווארד היא: אל תיתן לי ‏לראות את המרוץ, תן לי לחיות אותו. תן לי להרגיש איך זה להיות בתוך מכונית שנוסעת 300 קמ"ש ומחטיאה את הקיר בשני סנטימטרים. תן לי להרגיש איך זה להיות בתוך מכונית שנוסעת 300 ‏קמ"ש ולא מחטיאה את הקיר. אבל זה פשוט לא קורה. אפילו התאונה הגורלית בשיאו של הסרט מצולמת מבחוץ ומרחוק – בדיוק כפי שיכולתם לראות אותה בשידור חי, אילו היתה ‏לכם טלויזיה צבעונית ב-1976. ‏

במקום זה, הסרט בורח לפתרון הכי קל, נדוש ומעצבן – ברגע שמתחיל המירוץ, הסרט הופך ‏לערוץ ‏טלויזיה. הוא מראה את המירוץ מבחוץ ומשמיע לנו פרשנים שמספרים לנו מה קורה. אני שונא, שונא מוות, כשסרטי ספורט עושים את זה. רבאק, כשאני בסרט אני רוצה להרגיש מה קורה, לא לשמוע את יורם ארבל מספר על זה. אם אתה מרגיש צורך להוסיף לסרט קריינות שתספר לי שמתחרה א' זה עתה ביצע מהלך מדהים ועקף את מתחרה ב', כנראה עשית עבודה ממש גרועה בלהראות את זה קורה.

אם "Rush" היה נהג מירוצים, הוא היה יותר ניקי לאודה מג'יימס האנט. הוא מתוכנן היטב, ‏מבוצע נכון טכנית, והולך בדיוק לפי ספר ההוראות שמביא אוסקרים. אבל לא ‏רואים בו את התשוקה וההתלהבות והנכונות להתרסק לתוך עמוד בשביל השואו. יש לו את כל מה ‏שצריך כדי להיות הסרט המעולה שהוא לא מצליח להיות, והוא נשאר בינוני. בשביל להרגיש את ‏המהירות בפנים, תמיד יישאר לנו "מהיר ועצבני".‏


פורסם במקור בוואלה