שעת שיא 2

במקור : Rush Hour 2
במאי : ברט רטנר
תסריט: רוס למאנה, ג'ף
נתנזון

שחקנים : ג'קי צ'אן, כריס טאקר,
ז'אנג זי יי, רוזלין סאנצ'ז

אמינות בסרטים זה עסק רציני. האם הדברים אכן יכולים להתרחש גם במציאות? לעתים יותר טוב פשוט לתת לדברים לקרות על המסך מבלי לנתח כל רגע, אבל 'שעת שיא 2' מציב אתגר לא פשוט – האם באמת כל כך קל לשני אנשים לנצח 20 ברנשים סינים ולהתחמק מכל רסיסי הפצצות שמוטחים עליהם?

ב-98', כאשר יצא הסרט 'שעת שיא', הוא ייצג את המוצר הכי סטנדרטי ובסיסי שיכול לצאת מהוליווד: סרט פעולה לא גרנדיוזי, שילוב קלאסי של שני שותפים שונים לחלוטין, עלילה קלושה וצפוייה, ומעל הכל – סרט שמורכב מדברים שכולם כבר ראו, רק עם שם שונה וטריילר מוצלח. הסרט, שעקב אחרי הסוכן לי (ג'קי צ'אן) וידידו החדש קרטר (כריס טאקר) הראה איך שני אנשים כל כך שונים מצליחים להפוך לידידי נפש, ללמוד זה על זה, ובדרך גם לחסל סינדיקט פשע. כמובן, היו כבר חמישים סרטים כאלו לפניו, '48 שעות', ו'נשק קטלני' למשל.

אבל ב'שעת שיא 2' לא באו לחדש – למען האמת, את כל אורכו של הסרט מלווה תחושה של "זה כל כך כמו הראשון!": אותו מבנה תסריטי (למעט ההכרות הראשונית של טאקר וצ'אן זה עם זה), אותם פיתולי עלילה פשוטים, ומעל הכל – אותן בדיחות. המשפטים שזכורים מהראשון חוזרים גם לכאן, במעין מודעות עצמית שבאה לחפות על תסריט סביר מינוס. נראה שיוצרי הסרט חששו לשנות בו אפילו פרט קטן, מחשש שהנוסחה ל"עשה לעצמך להיט הוליוודי בתוך עשר שניות" תיפגע.

במקום להביא את ג'קי צ'אן לארה"ב, ולצחוק על חשבון אי ההתמצאות שלו במנהגי המקום, עושים את אותו הדבר לכריס טאקר: העלילה מתרחשת בסין, שם, על פי הוליווד, כולם נמוכים, כולם דומים – וכולם יכולים לשמש כבדיחות זולות על התרבות האסייתית. רשת של פושעים שמדפיסים שטרות מזויפים של 100 דולר מאיימת על עולם הכלכלה החדש, והסוכן לי והשוטר קרטר מנסים לעצור בעדם. לעסק נוספת שוטרת סינית, "רע ראשי" שמתגלה כאויב אישי לג'קי צ'אן, פקידים שמנסים להשעות את השוטרים מתפקידם, ובעצם כל מה שהיה כבר בסרט ראשון, רק על רקע שונה.

ובעוד הראשון היה על גבול ההגיוני, כאן המוח יעבוד שעות נוספות בניסיון לסספנד כל סצינת אקשן. העובדה שכל הקרבות עשויים מכוריאוגרפיה טהורה, שעליה עושים חזרות עשרות פעמים לפני שמתחילים לצלם, ידועה לכל. אבל הקלות שבה ג'קי מכה באויבים בסרט הזה מוגזמת. הרי כל מי שצפה בסרטיו האחרים הבחין תמיד איך גם הוא חטף מכות ופישל לעיתים, מה שהפך אותו לאנושי יותר. כאן, לעומת זאת, תצטרכו לחכות שעה וחצי עד לפספוסים בסוף (הקטעים הכי מצחיקים בסרט – ללא ספק קלף מנצח אחרי הבינוניות הרבה) כדי לצפות בג'קי צ'אן האמיתי: נופל, מתנגש, ולא מצליח להגות את המילה "כשר".

בקטעים אחרים השניים קופצים מבניינים, כאשר פצצות מתפוצצות מטר מאחוריהם, וכל זה מבלי להיפגע – אלמנט ידוע מסרטי פעולה אחרים, שכאן נמתח לחלוטין. מדובר בשני פיצוצים עזים, שמעיפים זכוכיות ולהבות לכל עבר, בזמן שהשניים צוחקים, ומגיעים הישר אל תוך כביש ראשי – וגם שם, הם מתחמקים מכל משאית שחולפת. נכון, אף אחד לא ציפה לכך שיקרה משהו רציני לגיבורים, או שההיגיון יגיע אל סרטי הקיץ, אבל עדיין, אפילו לא שריטה פוטוגנית אחת?

לא שחוסר האמינות פוגם בהנאה של צפיה באנשים חוטפים-מכות-רצים-יורים-מספרים בדיחות, לפחות לא במידה ניכרת, ובכל זאת – אזהרה של "אל תנסו את זה בבית" הייתה עוזרת.

השחקנית היחידה שמצליחה לעלות את רף המשחק בסרט מ"בלתי נסבל" ל"סביר ביחס לז'אנר" היא ז'אנג זי-יי ('נמר, דרקון') שמופיעה בתור אחת מה"רעים", שכריס/קרטר מפתח התאהבות קלה כלפיה. או במילים אחרות, דמות שנוספה לסרט רק כדי להוסיף עוד קהל פוטנציאלי.

אבל למי שאהב את הסרט הראשון (ועל פי נתוני הקופות, יש רבים כאלה), כל זה לא ישנה הרבה. הרי מוצע פה סרט כמעט זהה. לעומתם, למי שכבר בסרט הראשון לא סבל את הקול הרועש/מעצבן עד מאוד של כריס טאקר, הסרט הזה יהווה את מבחן הסבל הסופי: איך לשבת בשקט במשך שעה וחצי, בזמן שהקומיקאי צורח וצווח – ועוד משמונה רמקולים!

זהו סרט כל כך סטנדרטי, סרט מהסוג שיותר כיף לחשוב על "איך יהיה ללכת אליו" מאשר באמת להיות בו: אקשן צפוי ופשוט, בלי שום אנימציה ממחושבת, כלי רכב מתעופפים, או אפילו חוקי פיזיקת ה'מטריקס'. רק יריות, מכות, ועוד כמה פיצוצים. שום דבר שלא ראיתם כבר מאה פעמים.

נכון, בהשפעת הפוסטרים והפרסומות אתם עשויים לחשוב – "אבל למה לא? מה רע במשהו פשוט וכיפי?, סרט קיצי כזה, הנאה פשוטה?" ובכן, לפני שתלכו – חשבו שוב, עצמו עיניים, והריצו בראש את הקטעים החביבים עליכם מהסרט הראשון. אם אחרי התהליך נשארתם עם טעם של עוד – חייכו, ורכשו את הכרטיס. הרי הקיץ תכף נגמר…