תיבה רוסית

במקור: Russian Ark
תסריט ובימוי: אלכסנדר סוקורוב
שחקנים: סרגיי דונטסוב, מריה קוזנטצובה, לאוניד מוזגובוי, דויד גיאורגוביאני

ליד שערי מוזיאון הרמיטאז' שבסט. פטרסבורג שברוסיה אנו מבחינים שסביבנו ישנם הרבה אנשים בתלבושות תקופתיות ואנו שואלים את עצמנו בקול רם מה קרה לנו ואיך הגענו למקום ולזמן הזה בו ההרמיטאז' עוד לא הפך למוזיאון אלא היה ארמון שבו גרו מלכות ומלכים שערכו טקסים ונשפים בהשתתפות כל גדולי האומה הרוסית המכובדים שאחריהם אנו הולכים ושדרכם אנו נחשפים לעוצמה הארכיטקטונית של המוזיאון אשר במסדרונותיו עמוסי הציורים המדהימים מתקיימות סצינות רבות פאר והדר עליהן אנו משוחחים עם צרפתי ממאה אחרת שגם הוא התגלגל באופן תמוה למקום ולזמן לא לו ובדרך שכח את השפה הטובה ביותר להזמנת צפרדעים ולמד במפתיע את השפה הטובה ביותר להזמנת וודקה.

כך מתנהל הסרט 'תיבה רוסית' – בנשימה אחת, בלי פסיק, בלי נקודה וללא עצירות. בעצם, לא מדויק: בפסקה לעיל יש לפחות נקודה אחת, בין "סט" ל-"פטרסבורג". נכון שזו לא נקודה שגורמת למישהו לעצור בקריאה, אבל זו בכל זאת נקודה, ובסרט אפילו את זה אין. וכמו שהפסקה הזו אינה קריאה, כך גם הסרט הזה אינו צפי.

לא ברור מה גרם לבמאי, אלכסנדר סוקורוב, לקחת 2,000 שחקנים, ושלוש תזמורות, לערוך איתם חזרות במשך חודשים אינספור, להעמיד סצינות גרנדיוזיות מתוזמנות בדקדקנות משמיטת לסתות, ולצלם את סרטו בשוט רציף אחד של 96 דקות, שלא קורה בו דבר. אה, כן, סצינות מ-300 שנים של היסטוריה רוסית נחשפות לפני המצלמה באקראיות, זה כן. והבמאי שמאחורי המצלמה המשוטטת מפזר הגיגים בקול לחשני ומשוחח עם הצרפתי המוזר שמפזר הגיגים גם הוא ומתפקד כסוג של מקהלת-הצאר-האדום יוונית. אבל זה משעמם. כל כך משעמם. זה אומנם תרגיל ייחודי בקולנוע, המוזיאון והתלבושות מהממים, והלוגיסטיקה של ההפקה לא תאומן ממש. אבל, הנה המילה הזו שוב – משעמם. הדבר הכי מעניין שעולה מהסרט זו התהייה הפילוסופית מדוע סרט שכולו שוט אחד צריך, לעזאזל, שלושה עורכים?

כסרט רוסי אומנותי שמציג במוזיאון תל אביב וקיבל המלצות חמות ב"הארץ", הקהל בהקרנה בה נכחתי היה מורכב כמעט אך ורק מבורגנים אליטיסטיים וטרחניים. מאלה שחייבים להסביר אחד לשני את הסרט כל הזמן: "הוא פותח את הדלת. תראי כמה אנשים. ציור יפה. יורד שלג. זו המלכה קתרינה. איזה חדר גדול. אה, הם חיילים". אבל היה צופה אחד, שבחר לתמצת את כל הפרשנות המרתקת הזו למשהו קצר וקולע אף יותר – הוא החל לנחור מתוך שינה (מצד שני, המרפק שובר הצלעות שקיבל מאישתו עשה הרבה יותר רעש).

כי באופן בלתי נמנע, 'תיבה רוסית' מחלק את הקהל לשניים: מבקרי קולנוע, ומנקרי קולנוע. הסוג הראשון יאהב את הסרט. הם יסבירו בשמחה שזו חוויה ססגונית וחד פעמית, ושמדובר בפריצת דרך קולנועית, בשיעור היסטוריה מרתק. חלקם אף יציינו שיש לסרט צביון כמעט מופשט. הסוג השני יאמר שהסרט באמת מיוחד ויפה וכל זה, אלא שיותר מאשר הוא מרשים – הוא מרדים; יותר מאשר הוא מיידע – הוא מייגע; ויותר מאשר הוא יפה – הוא קפה. לשתות. צריך. לפני הצפייה. כדי לא לנקר, זאת אומרת.

אני לא אוהב קפה. אודה ולא אבוש – ניקרתי לכל אורך הצפייה כתרנגולת נמרצת. יהיו שיאמרו שזה לא לעניין לכתוב ביקורת על סרט שלא ראיתי במלואו. אך לדעתי דווקא עצם העובדה שניקרתי במהלך הצפייה יכולה לשמש כמדד חדשני לביקורת סרטים: ככל שמנקרים יותר, הסרט פחות טוב. "ניקורת קולנוע לאנשים שלא אוהבים ניקורות קולנוע", אם תרצו. שלום, באנו לנקר! אפשר לקבל כרית?

בכניסה לאולם, ליד המסך, ניצבו עלוני מידע שסוכן נסיעות מפוזר "שכח בטעות". העלונים הבטיחו לקהל טיולים מאורגנים לסט. פטרסבורג, כולל סיור במוזיאון ההרמיטאז', תמורת 1,200$ בלבד. ההגיון ברור: אהבתם את המראות המדהימים שבסרט? בואו לראות את הדבר האמיתי! אלא שההגיון שלי עובד טיפה אחרת: עם כל היופי וההדר של המוזיאון, 1,200$ זה קצת יקר מידי. סוקורוב טורס הוכיחו שסיור מייגע במוזיאון ההרמיטאז' לא צריך לעלות יותר מ-30 ומשהו שקל, וזה אפילו כולל לינה.