ביקורת: מסיבת נקניקיות

ככל הנראה הסרט היחיד שכולל גם תובנות על דת ועל חוסר-דת וגם נייר טואלט מדבר.

המכוניות האלה, ב"מכוניות", איך בעצם הן נוצרות? האם מישהו בונה את המכונות האלה, או שהן ‏נולדות? ואם זה המצב, מה זה אומר על מערכת הרביה של מכוניות, והאם אי שם בעולם ‏הפיקסארי הזה יש קלטות סקס של וולוו עם וולווה? ואיך זה… בדיוק… עובד, טכנית? כלומר, מה ‏נכנס למה? איך התפתח כתב בעולם הזה, שבו לאף אחד אין אצבעות? ובכלל, למה המכוניות ‏האלה נראות כמו כלי רכב שמיועדים ליצורים דו-רגליים, שנעדרים לחלוטין מהעולם הזה? האם זה ‏לא אומר שהם בעצם אינטליגנציה מלאכותית שיצאה משליטה, ושכל העולם הפסטורלי והנעים ‏הזה בעצם קיים אי שם בעולם הפוסט-אנושי, אחרי מרד המכונות, אחרי שסקיינט ניצחה?‏

כן, טוב, זה לא מקורי במיוחד. בטח כבר שמעתם את זה. מישהו בטח כבר סיפר לכם את ‏הרעיונות האלה בקשר ל"מכוניות", או אולי על המסקנות המזעזעות שנובעות ישירות מהעלילה של ‏‏"צעצוע של סיפור". ובכלל: כמעט לכל סרט ילדים מזן "מה אם החיות/החפצים/הטוסטרים שלנו היו ‏חיים" יש משמעויות מטרידות, אם רק חושבים על זה יותר מדי (גופי הוא כלב. פלוטו הוא כלב. מה ‏לעזאזל).. ‏

יכול להיות ש"מסיבת נקניקיות" הוא סרט האנימציה הראשון שמגיע בילט-אין עם האובר-ניתוח ‏המתחכם. הוא מתחיל ממה שנשמע כמו בסיס לסרט אנימציה פיקסארי, או ג'אנקנימציה קוריאנית ‏כלשהי – מה אם מוצרי המזון בסופרמרקט היו חיים? אבל במקום להשתמש בזה בשביל משחקי ‏מילים דביליים ובדיחות גסות, הסרט בונה רעיונות הגיוניים ובוגרים באופן מפתיע סביב העולם ‏הסודי הזה. על מה חושב נקניק שיושב על המדף כל חייו, ומחכה לבני האדם שיבואו ויקחו אותו? ‏האם האוכל מודע לכך שהגורל שלו הוא להיאכל? איך נראה מין בעולם הזה, או דת? הסרט הזה ‏מספק תשובות. ואז מוסיף ה-מ-ו-ן משחקי מילים דביליים ובדיחות גסות. ‏

סת' רוגן וג'יימס פרנקו, כבר אמרתי פעם, נראים כמו שני סטלנים חביבים שמעבירים הרבה זמן ‏בלהריץ קטעים ובדיחות זה עם זה – רק שבניגוד לרוב הגדול של הסטלנים בעולם, להם יש גם ‏תקציב להפוך את הרעיונות שלהם לסרטים. והם עושים את זה הרבה. "סוף." ו"ראיון סוף" ‏נשמעים כאילו התחילו בהרצת קטעים ואז מישהו הביא מצלמה – וזה יצא די מצחיק, כי בכל זאת ‏הם גם מוכשרים למדי. "מסיבת נקניקיות" הוא בדיוק סרט כזה, כי אם אי פעם היה סרט שנשמע ‏כאילו הוא מבוסס על רעיון שמישהו הפריח בין הצחקוקים כשהיה במצב מתודלק – אולי בהשראת ‏חתיכת נקניקיה שנשארה על השולחן ופתאום היתה ממש מצחיקה – זה הסרט הזה. ובהתחלה, ‏הסרט נראה בדיוק כפי שחשבתי שהוא ייראה: החבר'ה משחקים עם האוכל, עם הרבה בדיחות ‏גסות וקללות. האנימציה בסיסית, ועיצוב הדמויות, איך לומר, לא מושקע. הלחמניה שמגלמת ‏קריסטן וויג היא אחת הדמויות המכוערות ביותר שראיתי בסרט אנימציה אי פעם. שיר הפתיחה ‏של הסרט כולל את המילה "פאק" על הטיותיה כל כך הרבה פעמים שהוא נשמע כמו משהו שנכתב ‏על ידי ילדים בגיל שבו הם עדיין מנסים להרשים את החבר'ה על ידי שימוש במילים גסות (אבל ‏הוא לא. הוא נכתב, מתברר, על ידי אלן מנקן. האיש שכתב את השירים ל"בת הים הקטנה" כתב ‏גם את זה). מאוחר יותר חשבתי שאולי זה לא היה במקרה: שיר הפתיחה הזה נועד להבהיר ללא ‏צל של ספק להורים שלקחו את הילדים לסרט הזה רק כי הוא סרט מצויר שהם נמצאים ללא כל ‏ספק בסרט הלא-נכון, ולאפשר להם להתפנות משם לפני שיתחילו הקטעים הגרועים באמת. ‏

ואז אנחנו מתחילים בסיפורו של פרנק הנקניקיה, המאוהב בברנדה הלחמניה, ורק מחכה ליום שבו ‏הוא יוכל כבר לחדור לתוכה, אבל זה יכול לקרות רק כשהם ייבחרו ויילקחו אל מעבר לשער ‏המבהיק של הכניסה לסופר, ובינתיים הם חייבים לשמור על טוהרה ולפיכך הנקניק נשאר בתוך ‏עטיפת הפלסטיק ‏(הסרט באמת סוחט מהבדיחה הזאת כל מה שרק אפשר)‏. משתתפים בסרט גם ‏סלמה האייק בתפקיד טורטיה לסבית, ואדוארד נורטון בתפקיד וודי אלן בתפקיד בייגל, ומסטיק ‏משומש בתפקיד סטיבן הוקינג. יש בסרט ערימות על ערימות של בדיחות כאלה, משחקי מילים ‏ובדיחות סקס ובדיחות גזע ובדיחות יהודיות. הרבה מזה מאוד אידיוטי וממש מצחיק. זה גם אחד ‏הסרטים הגסים ביותר שאי פעם חמקו איכשהו מתחת לצנזורה האמריקאית עם דירוג ‏R‏: יש בו ‏סצינה שכוללת הרבה דברים שאתם יכולים לראות בבתי קולנוע מהוגנים רק בגלל שהמשתתפים ‏הם לא בני אדם אלא נקניקיות.‏

אבל בין לבין, איכשהו מתחלקים לסרט גם כמה רעיונות מתוחכמים יותר. באמת שלא חשבתי ‏שאני אגיד את זה על סרט שכולל את הביטוי "ג'נוסייד של פיצה", אבל זה אחד הסרטים הטובים ‏ביותר על דת, ועל חוסר-דת, שראיתי מזה שנים. השילוב הזה מזכיר את "סאות' פארק" ברגעים ‏המוצלחים שלה: הרבה גסויות והומור הלם, ובתוך כל זה פתאום מבליחות מדי פעם כמה סוגיות ‏פוליטיות או חברתיות מנוסחות באופן מבריק. זה לא שזה איזה סרט-מסר, הרעיונות המעניינים עוברים מהר מאוד כדי לפנות מקום לבדיחה הבאה – אבל אם אתם מסוג האנשים שמוטרדים מחיי המין של מכוניות, אתם בהחלט עלולים לחשוב על זה בהמשך. "מעורר מחשבה" ‏הוא בהחלט לא תואר שציפיתי לתת לסרט על נקניקיות מדברות, והסרט הזה הוא כזה. אבל הוא בעיקר מאוד מצחיק.