ביקורת: בלי חוקים

לא כל יום רואים סרט מתאמץ כל כך להיות מגניב, במשך כל כך הרבה זמן, וכל כך נכשל

‏"בלי חוקים" הוא מאוד אלים, מאוד רועש, מאוד צבעוני, מאוד מתאמץ, מאוד עמוס ומשעמם כמו ‏המוות. צריך להתאמץ כדי לעשות מכאלה חומרים ממריצים סרט כל כך מתיש, והסרט מתאמץ. ‏כמה שהוא מתאמץ. אוליבר סטון בן 66, ברוך השם, וזה לגמרי מביך כשהוא מתנהג כמו בן 16 ‏שמנסה נואשות להיות מגניב בכך שהוא מדבר בלי הפסקה על סקס, סמים ומכות. ‏

טיילור קטיש וארון ג'ונסון הם צ'ון ובן, שני חברים שבקושי יצאו מהתיכון וכבר הקימו לעצמם ‏אימפריה של מריחואנה, הרוויחו מיליונים וחיים בוילה עצומה על הים בלוס אנג'לס. הם חולקים ‏הכל, כולל את החברה שלהם, או, יעני ‏O‏ (בלייק לייבלי). החיים יפים באופן בלתי סביר עד שנכנס ‏לתמונה קרטל סמים מקסיקני, בראשות סלמה האייק, שכלי המשחק שלו כוללים רצח, עינויים ‏וכריתת איברים, אם הם קמו במצב רוח טוב במיוחד. זה לא מאוד מפתיע כשהעיסוק עם קרטל ‏הסמים מתברר כלא נעים, ובמהרה הזוג והבוסית מסתבכים באיומים, חטיפות ורציחות הדדיות. בראיונות, אוליבר סטון טען ‏שכל העסק נועד להעביר ביקורת על מדיניות הסמים של ארצות הברית. כן, גם אצלנו בכיתה ‏הילדים המגניבים כתבו על הקיר ‏Legalize it‏.

מזמן לא ראיתי סרט שכל כך מתאמץ להוכיח עד כמה הוא מגניב. הסרט כולו מוקרן בצבעים בוהקים ‏ורוויים מדי, שאולי אמורים לייצג את מצבם המתודלק של הגיבורים. הוא ערוך, איך לא, כמו סלט ‏היסטרי של שוטים. הוא מתחיל בסצינה של עריפת ראשים וממשיך להציג גם בהמשך אלימות גרפית, אבל לא טורח להפוך אותה לאסתטית או מהנה (כמו ש"השופט דראד" עושה בהצלחה). הוא נמשך שעתיים ומשהו, אבל נותן הרגשה של לפחות שבע שעות.‏

כל מה שהיה צריך כדי להפוך את הסרט למעניין הוא שמץ של אכפתיות: ספציפית, שיהיה לצופים ‏אכפת האם צ'יץ', צ'ונג או הבחורה יחיו או ימותו. זה לא קורה. האישיות של שני החבר'ה האלה ‏מנוסחת בשלוש מילים (הסרט מאפיין את צ'ן כבחור טוב באמצעות הצגת תמונות שלו מאכיל ‏יתומים באפריקה. בשיא הרצינות) והם פשוט לא מעניינים; יש להם כמה חברים שאותם הם ‏מאכסנים כנראה בתוך אולר שווייצרי – הם קופצים החוצה למלא תפקיד כשצריך אותם, ונעלמים ‏לחלוטין מהאופק כשהצורך נגמר. גרוע עוד יותר המקרה של או (זה קיצור של "אופליה", כי ‏רפרנסים לשייקספיר הם הוכחה ברורה שאתה משכיל ומגניב. גם כשאין להם שום משמעות או קשר לשאר הסרט). כן, היא בלונדינית ונראית טוב באופן גנרי כזה. אבל ברצינות, אנחנו אמורים להאמין ‏ששני מיליונרים צעירים, שריריים וחתיכים, שהיו יכולים בקלות להשיג כל בחורה בחוף המערבי, ‏נשבו בקסמה של הבלונדה הזאת עד כדי כך שהם מסכימים לחלוק אותה בינהם? פחחחחחחחח כזה מזמן לא פחחחחחתי. היה אפשר, אולי, להאמין לזה אם לבחורה היתה האישיות המקסימה ‏ביותר בתבל, אם היא היתה פצצת סקס שלא מהעולם הזה, או ניחנת בכריזמה על-אנושית. אבל, ‏יסלחו מעריצי "אחת שיודעת", בלייק לייבלי לא מתקרבת לאף אחת מהתכונות האלה. סתם ‏בלונדה. ‏

אם על כל אלה עוד אפשר עוד היה לסלוח בשם ה"אל תהיו כאלה כבדים, כולה סרט", על פשע ‏אחד אין מחילה לסטון: הוא גרם לסלמה האייק להיות לא סקסית. זוועה לראות את זה: האישה ‏הכי לוהטת ביקום הידוע נראית כאן כמו סבתא בחתונה. בניסיו דל טורו מגלם חלאה מקסיקני ‏רצחני ודוחה, ומצליח להיות דוחה בהחלט, בלי שום דבר מהמגניבות שמתלווה אל תפקידים של ‏רעים-טובים. השחקן היחיד שמהנה לצפיה הוא ג'ון טרבולטה, בתפקיד שוטר מושחת להדהים – ‏וכשהדבר הטוב ביותר בסרט שלך הוא ג'ון טרבולטה, אתה יודע שאתה בבעיה רצינית.‏

לקראת סוף הסרט, בדיוק כשנדמה שזה סוף סוף נגמר, סטון שולף מהשרוול עוד קלף מטופש ‏במיוחד כדי למשוך את הסרט לעוד כמה דקות נוספות. במקרה הזה הוא כבר לא סתם מתנהג כמו ‏ילד שמנסה להיות מגניב – הוא הילד המעצבן שמתעקש להידבק אליכם ולא מוכן לעזוב גם ‏כשרומזים לו באופן מאוד גלוי שיילך כבר הביתה. בשלב הזה של הסרט באמת מתחשק להביא לו ‏כאפה. זה באמת עצוב, מה שסמים עושים לאנשים.‏