סורק אפלה

במקור: A Scanner Darkly
תסריט ובימוי: ריצ'ארד לינקלייטר
על פי ספרו של פיליפ ק. דיק
שחקנים: קיאנו ריבס, רוברט דאוני ג'וניור, וינונה ריידר, אוון ווילסון וודי הארלסון

'סורק אפלה' הוא סרט, או לפחות כך משתמע מעובדות שונות כמו הקרנתו בקולנוע, או זה שהוא נוצר על ידי במאי ומכיל שחקנים שמגלמים דמויות. אבל למעשה, אמירה לא פחות מדויקת תהיה שסורק אפלה הוא תרגיל בהעברת ספרות לקולנוע. הספרות בה מדובר הינה ספר מדע בדיוני ידוע שנקרא גם הוא 'סורק אפלה', ושני הסורקים עוסקים בחברה שלנו בנקודה כלשהי בעתיד, בה חלקים ניכרים מהאוכלוסיה מכורים לסם מסוכן, ורשת מורכבת של שוטרים סמויים מנסה כמיטב יכולתה למגר את הסם הנ"ל. למען האמת, העלילה של הסרט לא טוענת בשום שלב להיותה חשובה או מרכזית. בין דיאלוגים הזויים, סצנות הזויות והרבה סמים, אפשר – בקושי – להבחין בכך שהסרט עוסק בשוטר סמוי אחד שמנסה לאתר את מקור הסם ובו זמנית מכור אליו. בחורינו האמיצים, מתוקף תפקידם ועל מנת להגן על חייהם, לובשים "חליפות ערבול" – חליפות שמורכבות מתמונות מתחלפות של אנשים רבים, מעוותות את קולותיהם של הסמויים, ומסתירות את זהותם גם זה מזה.

שוטרנו האמיץ, הלא הוא בוב ארקטור, הלא הוא קיאנו ריבס, מוצא את עצמו בתחילת הסרט בסיטואציה המשונה משהו של קבלת המשימה לעקוב אחרי אחד, בוב ארקטור. כלומר אחרי עצמו. הבוס שלו במשטרה – שאינו יודע איך הוא נראה – מארגן לו מצלמות מעקב בבית, והרבה מהסרט אנחנו רואים איתו דרך המצלמות האלו, בעוד הוא עוקב אחרי עצמו ואחרי החברים שלו. אלה הם דונה (ווינונה ריידר), שהיא חברה שלו, בערך, וגם מספקת לו סמים, ושותפיו לדירה ג'יימס באריס (רוברט דאוני ג'וניור), פרנואיד פסיכוטי אך מקסים בדרכו, וארני לוקמן (וודי הארלסון), אדיוט משעשע שכזה. בסך הכל, רעיון שהיה יכול להציע התפתחויות מעניינות. בפועל אנחנו צופים בארקטור צופה בעצמו ובחבריו לוקחים סמים, עושים שטויות ולוקחים עוד סמים, בעוד עלילת הסרט מדשדשת מאחור. בינתיים, מבדקים פסיכולוגיים מגלים לארקטור שהוא עובר תהליך של הידרדרות מוחית בעקבות התמכרותו לסם, והוא הולך והופך מבולבל יותר ויותר לאורך הסרט.

ריצ'רד לינקלייטר הוא במאי ידוע-בחוגי-אינדי-וכו', בעל נטייה עזה לסרטים ממוקדי דיאלוגים שמנתחים לעומק סוגיות פילוסופיות ומכילים בדרך כלל את איתן הוק (ביניהם 'חיים בהקיץ' ו'לפני הזריחה/השקיעה'). יש אנשים שאוהבים את זה, יש אנשים שאוהבים את זה פחות, אבל מרבית האנשים שעיניהם בראשם יסכימו שהצעד המוטעה ביותר שלינקלייטר עשה בעיבוד 'סורק אפלה' לקולנוע הוא החלפת איתן הוק בקיאנו ריבס. חוץ אולי מהבחירה בסגנון האנימציה. זהו סרט אנימציה שמבוסס על צילום: למיטב הבנתי הצנועה, צילמו סרט, ואז עיבדו את הצילום לציור, מה שנשמע קצת כמו עבודה כפולה, אבל בקולנוע – אם יש לזה סיבה, ואם זה יפה, אז קצת עבודה כפולה עוד לא הרגה אף אחד. לצילום יש, עדיין, יתרונות על פני אנימציה – בין השאר, התנועות וההבעות של דמויות הן אמינות יותר. לאנימציה, לעומת זאת, יש יתרונות משלה – למשל, ניתן בקלות רבה הרבה יותר להראות אדם הופך למקק. נראה ששילוב של שתי השיטות הוא צעד הגיוני להפליא. הבעיה היא בכך שבסרט הספציפי הזה, הטכנולוגיה משמשת בעיקר כדי לגרום להכל לרעוד, ובהכל הכוונה לכל משטח שהוא: העור של הדמויות, קווי המתאר שלהן, הקירות… לא שאין סצנות שבהן הסגנון של הסרט מצדיק את עצמו. הדיסאוריינטציה בסצנות בהן הכל מסביב רועד, מרחף ומשנה מקום מתאימה מאוד לסרט, שלא לדבר על דברים כמו חליפות הערבול, ורגעים מסוימים בהם האנימציה ממש מכניסה את הצופה לראש של ארקטור. זה פשוט שברוב הסצנות, האנימציה לא רק מיותרת אלא גם עושה כאב ראש. אם כבר הלכת וצילמת שחקנים, מה המטרה בכל זה?

לסרט יש יתרון מרכזי אחד. קוראים לו רוברט דאוני ג'וניור. הוא מדבר הרבה, מהר, בלהט ולפעמים בפראות, בונה את הדמות המאוד מעניינת של ג'יימס בריס בצורה מקורית, ואפילו במעבר לאנימציה הוא משמר כריזמה וניצוץ של טירוף בעיניים שהופכים אותו למוקד המיידי של כל סצנה בה הוא מופיע. הדבר בולט במיוחד בסצנות בהן הוא מופיע לצד קיאנו ריבס, ששלוש הבעותיו הבודדות הותכו למעין הבעה מחוקה ואחידה, אולי באשמת הטכנולוגיה ואולי כשיאו של תהליך הידרדרות טבעי. חבל רק שקיאנו, מתוקף היותו הדמות הראשית, מקבל הרבה יותר זמן מסך. לינקלייטר לא באמת מוציא מאף אחד מהשחקנים שלו הופעה מעניינת במיוחד – המסוממים והמטורפים עושים שטיקים של מסוממים ומטורפים, ווינונה ריידר לא-מעניינת בעליל, ו-וודי הארלסון נראה ומעצבן דרך האנימציה בדיוק כמו אוון ווילסון, ולמען האמת נדרש בירור זריז ב-IMDb כדי לגלות שהוא למעשה לא אוון ווילסון. הצפיה במרבית הסרט דומה לחווית היותך האדם הפיכח היחיד בחבורה של מסוממים שמדברים שטויות. לעתים קרובות זה מאוד מצחיק, אבל לאורך זמן זה מעייף.

פיליפ ק. דיק, מחבר 'סורק אפלה' הספרותי, כתב ספרים מדכאים ומנוכרים שהופכים בזה אחר זה לסרטי קולנוע (דוגמאות בולטות הן 'בלייד ראנר' ו'דו"ח מיוחד'), בתהליך ההוליוודי הידוע אם-זה-עבד-פעם-אחת-בואו-נחלוב-את-זה-עד-תום. בניגוד למרבית העיבודים עד כה, הסרט נאמן מאוד למקור. הבעיה היא ש'סורק אפלה' הוא ספר שעוסק בעיקר בתהליך הפסיכולוגי הפנימי שעוברת הדמות, דבר שלא פשוט להעביר לקולנוע. דבקות יתרה לספר, ההזוי משהו, יוצרת סרט שמתחיל לאט, ממשיך מאוד לאט, ובנוי כאוסף סצנות ביזאריות וביזאריות יותר, דיונים מעמיקים בהילוכי אופניים, קונספירציות, וקונספירציות שעוסקות בהילוכי אופניים, ואז נזכר בפתאומיות לקראת הסוף שהוא אמור להעביר את הדמות הראשית תהליך ולהכיל עלילה. וכשהיא כבר מופיעה, היא מבולבלת וקצת טפשית, תוך נקיטה באמצעי האכלה מתקדמת בכפית וסדרת טוויסטים שמופיעים גם הם פחות או יותר משום מקום.

'סורק אפלה' הוא סרט, אבל למעשה, אמירה לא פחות מדויקת תהיה שסורק אפלה הוא תרגיל בהעברת ספרות לקולנוע. אלא שהוא תרגיל כושל למדי. למרות כמה דיאלוגים משעשעים להפליא, וכמה רגעים ויזואליים באמת נפלאים, בסופו של דבר הסרט נמרח, מציק, ורק רוצים שהוא ייגמר. או, אם לצטט את האנשים שאיתם צפיתי בסרט, "אולי בכל זאת נלך בהפסקה? כמה אפשר?".