ביקורת: Schitt’s Creek

זה מצחיק כי זה נשמע כמו שמידט. רגע.
שם רשמי
שיט'ס קריק
שם לועזי
Schitt's Creek

לפני כחמש שנים נתקלתי בפוסט על סדרות חדשות. באותו זמן חיפשתי משהו חדש לצפות בו והפרמיס של אחת הסדרות נשמע מעניין: הסדרה מספרת על משפחה מאוד עשירה שיורדת מנכסיה ועוברת לגור בעיירה קטנה באמריקה במוטל דרכים מוזנח – סט-אפ מושלם לקומדיה מצחיקה ופרועה. השם שלה, Schitt’s Creek, רמז על לא מעט בדיחות נמוכות. אז ניסיתי כמה פרקים ו… היה נחמד. בגלל היובש של אותה תקופה המשכתי לצפות בה בחוסר ריכוז, או בעצם לשים אותה ברקע כשאני עושה דברים אחרים. הסדרה התקדמה לעונה השנייה, צפיתי בעוד כמה פרקים, ואז תקופת היובש נגמרה (או שנהייתי עסוק יותר) והפסקתי לצפות בה. היא לא הייתה רעה, אבל היא פשוט לא תפסה אותי חזק בפרקים הראשונים. היא די התפוגגה לי מהזיכרון.

אחרי שנתיים-שלוש ראיתי שהיא זמינה בנטפליקס (בארה"ב) ושיצאו מאז עוד כמה עונות, אז החלטתי לצפות בה מחדש. אולי רמת הריכוז שלי השתנתה מאז או שאולי אני השתניתי, כי העונה הראשונה הייתה טובה יותר ממה שזכרתי. כשהגעתי לעונה השנייה כבר הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. בפרק הסיום של העונה השנייה ידעתי שמדובר בקלאסיקה. ומשם זה רק השתפר. 

בעונה השישית והאחרונה שלה, גם שאר העולם הבין איזו סדרה נהדרת זו. "שיטס קריק" קטפה השנה 9 פרסי אמי (!), מספר שיטשיא לקומדיה בשנה אחת, וביניהם הפרסים על בימוי, על כתיבה ועל סדרת הקומדיה הטובה ביותר, וכל ארבעת חברי הקאסט הראשיים חזרו עם פסלון הביתה. 

קשה להסביר למה "שיטס קריק" היא סדרה כל כך טובה וכל כך יוצאת דופן. אחרי העונה הראשונה וההלם של בני המשפחה העשירים מדי מהמקום בו הם מוצאים את עצמם, הם מתחילים להסתדר, להתחבר לתושבים המקומיים וליהנות, ואלה בדיוק הסיפורים שהופכים את הסדרה לכל כך אנושית ומקסימה. 

מה שמיוחד ב"שיטס קריק" זה הקאסט הראשי וההופעות המדהימות שהם נותנים שם. ג'וני רוז (יוג'ין לוי) הוא האבא העשיר-לשעבר שצריך להתחיל לדאוג למשפחה שלו בלי הכסף והכוח; דיוויד רוז (דניאל לוי, שגם במציאות הוא הבן של יוג'ין לוי) הוא הילד המפונק, הנוירוטי והסטייליסט שנראה כל כך מחוץ למים בעיירה הזו, שיכול להיות בלתי נסבל ומקסים בו זמנית; ואלקסיס רוז (אנני מרפי), הילדה המפונקת עם הניסיון העשיר מדי לגילה ושלא כל כך טובה בלקרוא סיטואציות חברתיות, שמתהלכת על קו התפר בין קלישאה של ילדה עשירה ובין בת אדם אמיתית, ועושה זאת בצורה מעוררת השראה. מעל כולם בולטת מוירה רוז (קתרין או'הארה) עם התלבושות המהממות והמוזרות שלה – שחקנית אופרת סבון לשעבר שבטוחה שהיא מתת האל לאנושות ומשוויצה באוצר מילים מגוון במבטא לא ברור. ייתכן מאוד שקתרין א'והארה מבצעת פה את התפקיד הטוב בחייה כדמות שבטוחה שהיא מפורסמת, אהובה ומוכשרת, שמנסה לשכנע את עצמה ואחרים שכולם יודעים מי היא, ומתמודדת באופן די היסטרי כשהיא מגלה שזה לא בדיוק המצב. 

אבל יש לא מעט סדרות עם הופעות מדהימות של כל אנשי הצוות, אז אולי דווקא ההומור הוא זה שהופך את "שיטס קריק" למיוחדת. יש רגעים בהם אני צופה בסדרה ומתפקע מצחוק אפילו כשאני לבד, ויש סצנות שצריכים לראות כמה פעמים כדי לקלוט את כל הבדיחות. הסצנות המצחיקות ביותר הן שיחה רגילה בין בני המשפחה שנאלצים לחלוק חדר במוטל מוזנח שמתפתחת לתחרות צעקות והרגעים בהם מוירה נהיית היסטרית בגלל אחת ה"ילדות" (הפאות) שלה. ברגעים מסוימים הסדרה נמצאת בטופ של הסדרות הכי מצחיקות בטלוויזיה, אבל למרות כל ההומור שיש בה, הסדרה לא מלאה ברגעים המטורפים האלה. 

אז אולי העלילה והכתיבה הן אלה שמרוממות את הסדרה כמה רמות מעל השאר? טוב, זו לא הסדרה הראשונה עם פרמיס של "דג מחוץ למים", אבל היא בהחלט מתקדמת בכיוונים לא צפויים ומתמקדת בהיבטים שונים ממה שנהוג בסדרות כאלו – ההתעסקות המפתיעה במיניות של דיוויד, מערכת היחסים של ג'וני ומוירה, וכיצד הדמויות מתחילות את החיים החדשים שלהן בלי האמצעים שאליהם הן רגילות. הרבה סדרות מתחילות עם דמויות ראשיות בלתי נסבלות שאמורות להתחבב על הקהל ככל שהסדרה מתקדמת, אבל זה מפתיע שהסדרה הצליחה לגרום לזה לקרות בכזאת הצלחה. ההתפתחויות בחיים ובאופי של הדמויות מרגישות אמיתיות, וכבר אחרי עונה וקצת אתם תתאהבו בדמויות יחד עם כל הפגמים שלהן. גם דמויות המשנה ומערכות היחסים בינן לבין הדמויות הראשיות אמינות וכנות, וכך גם החברויות והאהבות שמתפתחות. אני לא חושב שיש אפילו דמות מיותרת אחת – כל אחת מהן חשובה כדי להכיר דמות מסוימת, כדי לפתח דמות אחרת או כדי להניע את העלילה בצורה אורגנית. בשום רגע הסדרה הזאת לא מרגישה אובר דה טופ, לא באורך שלה (הם סיימו לספר הכל אחרי 6 עונות והפסיקו בדיוק בנקודה הנכונה, כשיש טעם של עוד), לא בבדיחות ולא במופרכוּת.

הסדרה טובה כל כך בזכות השילוב והאיזון של כל המרכיבים האלו, אבל בעיקר בזכות הנשמה והאהבה של היוצרים לסדרה שלהם. אם תקשיבו לנאומי קבלת האמי של כל המעורבים בסדרה (היא זכתה בכמה פרסי אמי, אם לא שמעתם), הם ידברו על כמה אהבה וקבלה יש בסדרה הזו. וזה נכון לגמרי – יש פרקים שבהם תבכו מרוב החמימות והאהבה שהסדרה הזו נותנת לצופים ולדמויות שלה; יש פרקים שתסיימו לראות ומיד תתקשרו לאנשים שאתם אוהבים ותתחננו שהם ייתנו צ'אנס לסדרה הזו (וזה בעצם מה שאני עושה כאן בשבילכם). זו סדרה שתסיימו כל עונה שלה עם חיוך מטופש על הפנים, ולא תהיה לכם בעיה לחזור ולצפות בה שוב ושוב. 

כמה כיף לכתוב על סדרה שהתחילה ונגמרה, שצפיתי בה בזמן אמת ושזכתה להכרה ביקורתית (גם אם הגיעו לה בעונות הקודמות עוד כמה פרסים). זו כנראה הסדרה היחידה שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר ולדעת שהם יתאהבו בה לפחות כמוני.