ביקורת מתגלגלת: שמיגדון!, עונה 2

עוד ביקורת מתגלגלת, אתם מכירים את העניין. שימו לב שיהיו כאן ספוילרים לכל העונה הראשונה, שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. 

פרק 1: ברוכים הבאים לשמיקגו

שלום וברוכים השבים לפינתנו: עצות לחיים ממישהי שלא מבינה בכלום. עד היום עסקנו בעיקר באהבה, ואני שמחתי לחלוק איתכם תובנות מנסיוני כרווקה נצחית, אבל אני נאלצת לבשר לכם שבקרוב נשנה נושא. בשבועות הקרובים אפרוש את משנתי המפורטת והמחכימה על משהו שאני אפילו פחות מוסמכת לדבר עליו: אושר. אה, ואנחנו גם רואים סדרה.

עונה 2 של הסדרה "שמיגדון!" נפתחת מייד לאחר סיום העונה הראשונה. מליסה (ססילי סטרונג אהובת ליבי) וג'וש (קיגן מייקל קי החמוד גם) עוזבים את העיירה שמיגדון לאחר שמצאו זה בזו אהבת אמת (לכאורה, אני לא ראיתי את זה קורה), ונראה שלעולם לא יהיו להם בעיות שוב. אבל מהר מאוד הם לומדים מחדש שהחיים הם לא מחזמר, אלא דרמת מערכות יחסים מדכאת. זה מתחיל בחתונה ועיניים נוצצות ומידרדר לבעיות פוריות ותאורה עגמומית. השגרה שחקה את ג'וש ומליסה לעפר, ולא משנה שאין להם ספקות לגבי מערכת היחסים שלהם כשהם מתחילים לתהות לגבי החיים עצמם. נראה שהם כבר לא מסוגלים ליהנות מכלום ובתור רופאים הייתם מצפים שיחפשו פתרון במחוזות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה אבל לא, הם יודעים את התשובה: הם צריכים לחזור לשמיגדון. תשובה תמוהה, כי לא היה בשמיגדון שום דבר שבאמת שימח אותם חוץ מפודינג תירס, אבל היי, אתם רוצים סדרה שמתרחשת בתוך מחזמר או בתוך סדנת קרמיקה לזוגות? אז תשתקו ותמשיכו לצפות.

ג'וש ומליסה עוטים את מיטב מחלצותיהם התקופתיות וחוזרים ליער שבו גילו את שמיגדון לראשונה. הם תועים יום שלם בחיפוש אחריה, במה שהוא רפרנס ברור ל"בריגדון" – שהוא עדיין סרט משעמם שאתם לא צריכים לראות – אבל למרבה הצער, בניגוד לעיירה הסקוטית שמתקיימת למשך יום אחד כל מאה שנה, שמיגדון לא חוזרת לעולם. ג'וש ומליסה המובסים עומדים לנסוע משם, אבל פנצ'ר גורלי (ממש רציתי לכתוב את צירוף המילים הזה) חושף בפניהם עולם מחזות זמר אחר, שתושביו כמובן מתכנסים לשיר שיר פתיחה. הם מציגים את שמיקגו, עיר שמושפעת ממחזות הזמר של שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים, עם דגש על "שיקגו" ו"קברט" הפעם. השיר פחות קליט, התלבושות יותר קונספטואליות, והסיפור יכלול אלימות, מין ושחיתות, עם סופים טרגיים כבונוס. במהלך השיר ג'וש ומליסה לומדים שהקאסט של העונה הקודמת חזר, אבל בתפקידים חדשים, שזה דבר מעניין להיות מודעים אליו עבור הדמויות הראשיות. יש גם כמה חיזוקים לקאסט, והראשון הוא טייטוס בורג'ס בתור דמות המספר – משהו ש, כפי שמליסה טוענת בהכללה מוגזמת, מחזות זמר של אותה תקופה השתמשו בו במקום סיפור. 

ג'וש ומליסה מחליטים להישאר בינתיים, בהנחה שמכיוון שהם כבר ניצחו בשלב הבוס של מציאת אהבת אמת, הם יכולים לטעון מחדש את נקודת השמירה של החיים הרגילים שלהם מתי שירצו. בהיפוך תפקידים מהעונה הקודמת, זה דווקא ג'וש שרוצה לתת לשמיקגו הזדמנות כי למרות שהוא לא מבין את הרפרנסים, הוא מתחבר לאווירה הסליזית והאפלולית של המקום. מליסה הפעם פחות בקיאה בחומר, כי היא לא מתלהבת ממחזות הזמר האלה שהאווירה שלהם הפוכה מהעליזות הבהירה של הדור הקודם, ולכן היא פחות רוצה להישאר. אבל המספר אמר שהם מחפשים מקום ללון בו, אז זה מה שהם עושים. הם מגיעים למלון שמיקגו ופוגשים את בעלת הבית עם השם שקורע אותי מצחוק למרות שהוא לא עד כדי כך מתוחכם: מאדאם פראו (אן הראדה, לשעבר אשתו של ראש העיר). אומנם הפעם יש להם את המזל של לקבל חדר משותף בלי שאלות (חוץ מ"האם לשלוח לכם בחורה"), אבל התנאים לא מלהיבים. וגם הנימוסים של השכנים לא משהו: לחדר שלהם פורצת בסערה ג'ני בנקס (דאב קמרון, בטסי מהעונה הקודמת), רקדנית צעירה ומלאת תשוקה לחיים שמייד מכריזה עליהם כחברים הכי טובים שלה ומשביעה אותם לבוא להופעה שלה בהמשך הערב. למרבה פליאתה של מליסה, ג'וש לא מזהה שמדובר בשחקנית שהוא היה סוג של מאורס לה בעונה שעברה, וזה ממש גורם לי לתהות אם תהיה משמעות קריטית לעניין הליהוקים מחדש, אם לקרוא לזה ככה, או שזה נטו בשביל הכיף. וזה כיף, אני מודה.

כשג'וש ומליסה מגיעים למועדון קראט בדיוק מתחילה ההופעה, או יותר נכון מתאבן להופעה. זה שיר קטן שמציג את הדמויות המשניות של רקדניות הרקע בקברט, ולועג למחזות הזמר שבהם עוסקת העונה על כמה שהם מתאמצים להיות נועזים ושערורייתיים, כשכמובן את ג'וש ומליסה שמגיעים מניו יורק של המאה ה-21 דברים כמו ביסקסואליות או דראג לא מרגשים בכלל. זה שיר בסדר, אבל באמת ממש הייתי שמחה אם הוא לא היה אומר את כל זה באופן מילולי, אלא מוצא דרך חכמה יותר להעביר את הרעיון. בסוף השיר גם מוצגת לנו בקטנה עוד דמות שכנראה תקבל יותר לעשות בהמשך העונה, וכרגע אין לה שם אלא רק תפקיד – MC (אריאנה דבוז). אותה ג'וש דווקא מזהה בתור אמה, עוד מישהי שהוא כמעט התחתן איתה לפני שנתיים (מליסה אולי סלחה ושכחה, אבל אני אצטרך עוד שכנוע). אנצל את הנקודה כדי לומר שג'וש ומליסה אומנם עוקצים זה את זו ללא הפסקה במהלך הפרק, אבל נראה שזה בא ממקום הרבה יותר חיובי מאשר בעונה הקודמת ומתקבל בהבנה (וגם בעיניי זו דרך לגיטימית וחמודה להביע אהבה, בהנחה שהאמון בין השניים לא יתערער שוב).

ברגע שנשמע קולה של הדמות הבאה שנכנסת לסצנה, עוד לפני שהפנים שלה נחשפות, זיהיתי שמדובר בעוד שחקן שחדש לסדרה, פטריק פייג' הפעם. מבעד לצמרמורות הפיזיות שהקול שלו מעביר בי הצלחתי לקלוט שהוא מציג את עצמו בתור אוקטביוס קראט, הבעלים של המועדון וטייקון מקומי ששולט בין היתר בתחנות הכוח שמספקות אנרגיה לכל שמיקגו (זה מרגיש כמו רפרנס לתפקיד הענקי של פייג' בתור האדס, למרות שזה לא שייך לתקופה שבה אנחנו עוסקים ואולי רק בעונה 4 נבקר בשמאדסטאון). הוא שואל את מליסה אם היא מתעניינת בהופעה על הבמה, ובאופן כללי מעורר בזוג הרבה אי-נוחות, מה שרק טבעי כי ברצינות, הקשבתם פעם לקול שלו? אבל זה לא נמשך יותר מדי זמן כי משהו צד את מבטו והוא עוזב את הסצנה, עם הבונבוניירה שהייתה תחת זרועו כל הזמן.

ההופעה ממשיכה עם הנאמבר הגדול של ידידתנו משכבר הימים ג'ני. זה שיר חמוד אבל לא מצחיק בפני עצמו או מהווה פרודיה על מקור ההשראה שלו מ"קברט". הוא כן עושה שני דברים: קודם כול, הוא מראה לנו שבנוסף לתצוגת המשחק המעולה שלה קודם, יש לדאב קמרון גם עוד מה לתת בתחום השירה והריקוד, כך שמי שלא הבין בעונה הקודמת שהיא כוכבת בנסיקה, שייכנס לעניינים; והדבר השני הוא שבאופן טבעי הסדרה שואלת את הסגנון הוויזואלי שלה מהגרסאות הקולנועיות של מחזות הזמר שעליהם היא מבוססת, והשיר הזה משתעשע בשכלולים הטכנולוגיים שהתחדשנו בהם מאז הפיפטיז, כמו ~*עריכה*~ או ✨תקריבים✨.

אבל רגע, יש גם עלילה העונה! ג'וש מנסה למצוא את השירותים ובמקום זה נכנס בטעות לחדר הלבשה ומוצא את הגופה של אחת הרקדניות, שנרצחה זה עתה. יש עדה שראתה אותו רוכן ליד הקורבן, ולכן הוא ומליסה נמלטים במהירות בחזרה אל המכונית שלהם. הם לא יסתבכו בעלילה הטרגית של המחזמר הזה אם הם רק יוכלו לחצות את הגשר, מה שכידוע הוא דבר קל ופשוט לעשות בעולם הזה. אלא שלא, זה שוב מרטין שורט הלפרקון והמבטא הדבילי שלו, ששר שיר קטן כדי ליידע את ג'וש ומליסה שהקווסט שלהם הפעם הוא לא בעקבות אהבת אמת אלא בעקבות סוף טוב. אה, רגע, זה לא ממש עובד בעברית… אז בוא נאמר שהם צריכים לחיות באושר ועושר, רק שהעושר לא חשוב פה (אולי בעונה הבאה). ג'וש ומליסה איבדו את השמחה שלהם, והם לא יצאו משמיקגו עד שיגלו אותה מחדש, מה שהם כמובן כל כך שמחים לשמוע. הם אכן לא מצליחים לצאת מהעיר וגרוע מכך, ראיית זהב בדמות אקדח שלחלוטין לא שייך להם נמצאת בתוך הרכב שלהם. וכך ג'וש נעצר באשמת הרצח של אלסי וייל ונשלח לכלא על ידי קצין המשטרה ריברה (חיימה קמיל, מצטערת שהשתמשתי בגרסה מאונגלזת של השם שלו בעונה הקודמת, זה הרבה יותר מצחיק אם יש לו כמעט את השם של סבא שלי). 

ובכן, מה היה לנו פה? לא הרבה עלילה בעצם. עדכנו אותנו במצבם של ג'וש ומליסה, הציגו לנו את שמיקגו וכמה מהדמויות החשובות בה, והסבירו לנו מה המכשולים והיעדים הפיזיים והמטאפיזיים שעומדים בפני הגיבורים. הקאסט עדיין מלהיב מאוד, והשירים כיפיים, אבל גם מעט מאכזבים. נכון, אלה חיקויים עשויים ביד אמן של להיטי ברודוויי מזמנים ספציפיים, אבל התוכן שלהם לרוב ממלא מקום ולא באמת מעניין או מבדר במיוחד. אז כן, נהניתי לאללה לבלות שוב בעולם הקצת פחות קסום הפעם של הסדרה הזו, אבל יש לעונה הזו עוד לאן ללכת ואני מרגישה שעוד לא ראיתי כלום. מזל שהפרק השני שוחרר יחד עם הראשון.

פרק 2: פתח לאן

הפרק השני בעונה השנייה של "שמיגדון!" נפתח, כרגיל, עם פלאשבק – רגע, לא. זו לא שמיגדון, זה שמיקגו, ופה אנחנו נפרדים מהכלי הספרותי הזה שבכנות, נמאס לי ממנו כבר באמצע העונה הקודמת, אז זה שיפור לטובה. במקום זה אנחנו נכנסים ישר לעניינים עם ג'וש שיושב בכלא על לא עוול בכפו, אבל אופטימי למדי לגבי היכולת שלו ושל אשתו לטהר את שמו, אפילו שהוא גבר שחור ביצירה תקופתית. דמות המספר מעדכנת אותו שאם יורשע, היעד הסופי שלו הוא הכיסא החשמלי. אבל יש גרוע יותר מעונש מוות, למשל היפים! או לפחות ככה בטח חושב הסמל ריברה, שזורק אחד כזה לתוך התא של ג'וש ולוקח את זה קצת קשה כשהוא מקבל בתגובה סיסמה על כך שהכעס שלו הוא בעצם עצב כלוא. ההיפי מציג את עצמו בשם טופר, אבל ג'וש לא מתלהב לזהות אותו בתור דני, הבחור ששכב עם אשתו ודפק לו אגרוף לפני שנתיים בשמיגדון. אני לעומתו מאוד מתלהבת: בביקורת לעונה הקודמת לא הסתרתי לרגע את החיבה שלי לשחקן ארון טווייט, אבל מה שאתם אולי לא יודעים הוא ש"שיער" הוא המחזמר הקולנועי האהוב עליי, אז השילוב בין השניים שולח אותי לסטרטוספרה. אבל במקום צ'ופר בדמות שיר בסגנון "שיער" אני מקבלת מתקפה אישית בדמות שיר על להגיע לגיל 30 ועדיין לא למצוא את הייעוד שלך בחיים. אבל היי, ארון טווייט יכול לשיר שיר שקוראים לו "אנשים רק מעמידים פנים שהם מחבבים את שני" ואני עדיין אהנה. וחוץ מזה, שתיים מהמטאפורות בשיר בסגנון "פיפין" שקיבלנו בפרק הזה עוסקות בסנאים ואדומי חזה, חיות שהופיעו גם בשיר של טווייט בתחילת העונה הקודמת, וממש כיף לזהות שהיוצרים קושרים בין העונות במרומז.

בזמן שג'וש מבלה זמן איכות שהופך אותו למושא הקנאה שלי, מליסה מגיע למשרד של עו"ד בובי פלנגן. לא קשה לזהות את הרפרנס פה: זה כמעט אחד לאחד בילי פלין מ"שיקגו". אבל יש טוויסט! בובי פלנגן היא אישה, וספציפית ג'יין קרקואסקי, שכנראה תקבל זמן מסך יותר מכובד העונה (ונדמה לי שגם את הבדיחות הכי מצחיקות, אבל אולי זה בזכות ההגשה שלה). בובי מסבירה שהגישה שלהן לשחרור ג'וש תהיה דו-ראשית: בזמן שהיא וג'וש יעבדו מול התקשורת, מליסה יכולה לנסות למצוא את הרוצח האמיתי על ידי כך שתתקבל לרקוד במועדון. היי, רגע, הסדרה הזו הפכה עכשיו לתעלומת רצח? אני מרגישה שכל מה שאני כותבת עליו לאחרונה הוא תעלומות רצח! ואפילו יותר מכך – כשגיליתי שהעונות החדשות של "שמיגדון!" ו"אפטר פארטי" יוצאות באותו חודש הצעתי לעשות חילופי כותבים אבל בסוף בחרתי להישאר עם מחזות הזמר, בין היתר בגלל שאני לא טובה בלנסות לפענח תעלומות בדיוניות, וגם לא ממש אכפת לי מלפתור אותן לפני שהיצירה מגלה לי את התשובה. אז, טוב, אני אציין את הראיות בתיק של רצח אלסי וייל ואת המשמעויות האפשריות שלהן, אבל קחו בחשבון שאני לא פה בשביל לחקור. 

בחזרה למליסה. היא מגיעה באיחור לאודישן שמנוהל על ידי מאדאם פראו ועובר דרך שיר חמוד בסגנון "שורת המקהלה". מליסה שרה יפה, והיא כמובן מקסימה באופן קיצוני (בעיניי לפחות), אבל ריקוד הוא לא הצד החזק שלה, בלשון המעטה. אפילו בתחום סיפור החיים היא לא המצטיינת, למרות שהווידוי שלה על הקושי לעסוק יום אחרי יום בלעזור לנשים להביא חיים לעולם בזמן שהיא משתוקקת לילד משלה באמת שובר לב. למרות התנועות המגושמות שלה מליסה זוכה בתפקיד, לא בגלל שהיא הדמות הראשית, אלא בזכות ההתערבות של מר קראט שצופה באודישן יחד עם הסמל ריברה, שהוא אחיינו כך מתברר. וככה מליסה מצטרפת לחבורת הרקדניות בקברט, לשמחתה הגדולה של חברתה הטובה ביותר ג'ני. מליסה מנסה קצת להתעניין במה שקשור לאלסי אבל ג'ני מנפנפת את הנושא, חוץ מכשהיא משכנעת את מליסה לעבור לגור איתה במקום הבחורה שמתה. אני מוצאת את זה משעשע שאת רוב הפרק הזה כל אחד מבני הזוג חולק דווקא עם מי שהיה לצידו של האחר בשלב הזה בעונה הקודמת.

בינתיים בכלא, בובי זוכה לקבלת פנים חמה. היא מיידעת את ג'וש שהיא עובדת בשבילו עכשיו, אבל גורמת לזה להישמע יותר כאילו הוא עובד בשבילה. האסטרטגיה שלהם תהיה להמם את התקשורת, ולשם כך היא ארגנה מסיבת עיתונאים. פה בובי מחליפה מבט וקריצה עם טופר, ואני בטוחה שתהיה לזה משמעות כלשהי בהמשך, אבל כרגע אני לא מסוגלת אפילו לדמיין מה זה אמור להביע. במסיבת העיתונאים ג'וש מתחיל להקריא את ההצהרה שבובי כתבה עבורו, ובה הוא טוען שהוא רצח את אלסי בגלל ההשפעה המהפנטת של מוזיקת השטן: ג'אז. מן הסתם הוא מעדיף בהרבה לומר את האמת – שהוא לא קשור לרצח שלה – והוא עושה את זה, אבל זה רק חותם את התיק בעיני התקשורת ומרע את מצבו. בחזרה בכלא, מליסה באה לבקר אותו והם מעדכנים זה את זו בהתפתחויות האחרונות. אני חייבת לומר שלמרות שהייתי ביקורתית כלפי מערכת היחסים שלהם כל הזמן, והסיום החפוז של העונה הראשונה לא שכנע אותי אחרת, התקשורת ביניהם מעולה. גם לנוכח הנסיבות הקשות הם סבלניים, קשובים, וסומכים זה על זו במאה אחוז. אני מניחה שככה אכן נראית אהבת אמת – כמה חבל שברגע זה מה שנחוץ הוא סוף שמח, והוא נראה רחוק מתמיד.

מליסה מגיעה לדירה של ג'ני ולשעבר אלסי ולומדת כמה דברים חשובים לגבי מערכות היחסים במועדון. נראה שג'ני היא גולדיגרית לא קטנה (כמו שהיא מבקשת ממליסה אחר כך – אני לא שופטת!) שקודמה למעמד הרקדנית המועדפת על מר קראט אחרי מותה של אלסי. היא חולמת להיות כוכבת ובינתיים מנצלת את העושר של המעסיק שלה כדי להבטיח לעצמה קצת אושר. זה קושר את ג'ני ואת מר קראט באופן ברור למוות של אלסי, אבל מי מהם עשה את זה? עד כה ג'ני הוצגה כמתוקה ומר קראט כמאיים, ולכן בהפוך על הפוך הייתם חושבים שדווקא היא הרוצחת, אבל מה אם יש פה הפוך על הפוך על הפוך? או אפילו הפוך על הפוך על הפוך על הפוך? רואים למה אני לא אוהבת ללכת במסלול הזה? אבל יש לנו עוד זמן עד שכל הקלפים ייחשפו, ובינתיים הסמל ריברה בא להזמין את ג'ני לארוחת ערב עם הבוס הגדול. ג'ני משאירה את השותפה והשוטר יחד לרגע, ואנחנו שומעים כמה תווים משיר האהבה של מליסה ומי שהיה דוק לופז בעונה הקודמת בזמן שהם מחליפים כמה מילים. מליסה מנסה לשאול על אלסי והסמל ריברה מזהיר אותה לא לחטט בעסקיהם של אחרים בזמן שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לצעיף נוצות שזרוק על אחת הכורסאות. התיאוריה שלי לגבי הדיאלוג המשונה הזה היא שהבחור נקלע לעסקי אכיפת החוק, וחלומו הוא בעצם להיות רקדן. בבחינה חוזרת של כל הרמזים זה כמעט ודאי בעיניי, אבל בהתחלה זה היה נראה לי מוגזם, וקפץ לי לראש רק בגלל מה שקורה בהמשך, שהוביל אותי לחשוב שאחד הנושאים המרכזיים פה הוא סיפוק מקצועי.

כשמליסה נשארת לבדה בדירה היא מתחילה מרוכזת בחקירת הרצח, אבל דעתה מוסחת בקלות. לאורך הפרק ראינו שלמרות שמליסה שוכנעה לקחת את העבודה במועדון כדי להציל את ג'וש, היא בעצם מתרגשת מההזדמנות בלי שום קשר אליו. נכון, היא גאה במקצוע שלה ומתרגזת כשאנשים בשמיגדון או שמיקגו רומזים שרפואה היא לא תחום לנשים, אבל כלפי מחזות זמר היא מפגינה תשוקה אמיתית. אני יודעת, זה מאוד דומה לסיום של סדרה מוזיקלית אחרת שלא אציין את שמה מחשש לספוילרים, אבל אני חושבת שמליסה נשחקה מעבודה שהיא לא באמת מעוניינת בה, והסוף המאושר שלה יהיה לפרוש ממנה ולנסות לעסוק בתחום יצירתי שבאמת מלהיב אותה. מה זה אומר לגבי ג'וש אני עוד לא יודעת, אני לא בהכרח חושבת שגם הוא יתלה את החלוק הלבן, אבל כרגע זו התיאוריה המובילה שלי למה היא האמירה על אושר שמצפה לנו בסיום העונה.

אבל אני רצה קדימה, והפרק עוד לא הסתיים. מליסה מופיעה במועדון יחד עם ג'ני וה-MC והן שרות שיר ששוב, אין בו שום דבר מצחיק. הוא חמוד וקליט ומשתמש בבריחה מכלא כמטאפורה למערכות יחסים, וזה לחלוטין היה יכול להיות להיט אמיתי מהסיקסטיז. במקביל, חבריו של טופר באים לעזור לו להימלט מהמחבוש (מה אתם רוצים? בזבזתי את המילים בריחה וכלא לפני שורה) והם מזמינים את ג'וש לבוא איתם. הוא מתלבט אבל הם מבטיחים לו שהם במסלול לאושר, והוא מצטרף אליהם, פיזית ומנטלית.

לאחר הופעת הבכורה המוצלחת שלה מליסה הופכת לכוכבת החדשה של מועדון קראט ומקבלת את חדר ההלבשה של המנוחה, הידוע גם כזירת הרצח. היא כנראה מאמינה כמוני ששוקולד הוא כלי חיוני בכל סיטואציה מלחיצה, כי היא שולפת מהפח בונבוניירה מלאה שאני פשוט מוכנה להישבע שכבר ראיתי איפשהו, ומתחילה לחפש רמזים. היא מספיקה רק למצוא פנקס שבו כתוב משהו על פגישה כלשהי ברחוב קוויק 17 בכל יום ראשון לפני שג'ני מפריעה לה שוב, אבל גם מספקת את המידע הכנראה שימושי שמדובר באיזור מפוקפק של שמיקגו שכדאי להתרחק ממנו.

הפרק השני היה כיף גם כן, אבל אני צריכה מהסדרה הזו יותר מאשר כיף. אם הסוף הטוב אכן יהיה דומה למה שאני חושבת שהוא, זה יהיה נחמד בעיניי, אבל בינתיים יכול להיות גם שזה רק בראש שלי. אני עדיין לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי השירים בעונה הזו – הם חמודים וכל אחד מהם הוא פסטיש מדויק של משהו שהושר פעם על במות ברודוויי, אבל הם גם חסרי כל נגיעה לעלילה, מה שהופך את הסדרה הזו שעוסקת במחזות זמר לבקושי מחזמר כשלעצמה. אהבתי את העונה הקודמת כמובן אבל אחת האכזבות שלי ממנה בסופו של דבר הייתה שהיא השתמשה במחזות זמר כדי להגיד דברים על הדמויות, אבל לא השתמשה גם בדמויות כדי להגיד משהו על מחזות זמר. בינתיים נראה שגם פה משתמשים בקונספט של מחזות זמר עם סוף טרגי כדי לדבר על טיבו של אושר, אבל לא לוקחים את המדיום עצמו כנושא ראוי לדיון, אלא רק כמקור השראה מוזיקלי. אני מאוד מקווה שהשירים הבאים בעונה לכל הפחות יהיו חלק אינטגרלי מהעלילה, כי מגיע ל"שמיגדון!" להיות מושלמת.

פרק 3: רעש וצלצולים

הפרק החדש נפתח עם מליסה ובובי, שדי מתוסכלות מהבריחה של ג'וש מהכלא כי היא מחבלת במאמצים שהן עושות כדי לשחרר אותו. אבל כמו שאמרתי, העונה אני שופטת את ג'וש הרבה פחות, והיי, אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומו. יכול להיות שהייתי הולכת אחרי ארון טווייט גם לתוך שדה מוקשים.

אחרי שני פרקים שנשארו על פני השטח, אנחנו סוף סוף מגיעים לנושא המרכזי של העונה ומתחילים עם טופר וחבורת ההיפים שנותנים לג'וש ולשיער החדש שלו את המתכון שלהם לאושר: קהילתיות ועירום. החלק השני כמובן מאוד טיפשי, ומלווה בפארודיית "שיער" ששמעתי טובות ממנה. התוכן של השיר די חסר משמעות – מה שאולי לא היה מפריע לי אם הוא לפחות היה מצחיק – וגם המנגינה לא מגיעה לגבהים שחומרי המקור יכולים להציע. מה שאני כן רוצה לציין לטובה הוא שג'וש שר כשהסיטואציה דורשת ממנו, מה שסירב לעשות בעונה הקודמת, וקיגן מייקל קי גם נשמע נחמד כשהוא לא צריך להעמיד פנים שהוא שונא לשיר. הנושא של קהילתיות קצת יותר מעניין כי ג'וש הוא טיפוס די מרוחק רגשית וקשה לי להאמין שיש לו עוד מישהו שיתמוך בו חוץ ממליסה, שתקועה איתו באותה סירה. אבל לצערי הפרק לא מתעכב על הנושא הזה ובמקום זה מגניב בדלת האחורית תשובה שלישית: צדק. מסתבר שההיפים מתנגדים לאוקטביוס קראט ולתנאי ההעסקה במונופול שלו, בצורה די פסיבית וחסרת תועלת. אני חושבת שיכול להיות מאוד מעניין לדבר על איך אקטיביזם והקדשת הזמן שלך למטרות נעלות יותר מעשירים את החיים, אבל אני גם חושבת שזה נושא שמגיעה לו עונה משלו (זה אומנם מאוד מתחבר ל"שיער", אבל בהחלט אפשר לעסוק בזה גם בעזרת "רנט", מחזמר שמגיעה לו כאפה קטנה על איך שהוא מציג צעירים אידיאליסטיים). ההיפים מציגים משל קטן שאני לא בטוחה מה הרלוונטיות שלו חוץ מללעוג קצת לעוד מחזמר, וג'וש כמובן שונא את זה, ותמיד כיף לראות את התגובות שלו לדברים שהוא שונא, אבל הוא לא נכנס לדיון ורק מודיע שהוא מעדיף לשתף פעולה עם מליסה וזהו.

מליסה בינתיים מגיעה לרחוב קוויק ופוגשת את גברת קודוול (קריסטן צ'נוות'), מנהלת בית היתומים המקומי. כבר בפרק הראשון, כשבעיות הפוריות של ג'וש ומליסה הוצגו בצורה קרה וכואבת אבל גם די צדדית, תהיתי איזה תפקיד יהיה לנושא בעונה ומה תהיה האמירה לגבי הקשר בין הורות לאושר. וכשהזכירו לנו בשיר הפתיחה ש"אנני" ו"אוליבר!" שייכים לעונה הזו גם תהיתי לעצמי אם ג'וש ומליסה פשוט ייקחו משמיקגו יתום כדי למלא איתו את החור בחיים שלהם, אבל לא הייתי רצינית. אז אומנם פה לא מדברים באופן ישיר על התשובה לבעיית האושר, אבל גברת קודוול מציעה באופן ישיר למכור למליסה את אחד היתומים שהיא מגדלת. כמו בעונה הקודמת, אז היא הייתה הנבלית המרכזית גברת לייטון, צ'נוות' נותנת הופעה מעולה של שיר מסובך, רק בתוספת מפנקת של מבטא באמת עסיסי. הפעם אני דווקא מאוד שמחה מהתוכן של השיר וממשחק המילים שבמרכזו (שרק ישתפר כשנשמע את החלק השני שלו) אבל שוב, המנגינה לא קליטה בכלל. זה לא מפתיע כי זה מבוסס על עבודה של סטיבן סונדהיים, שתמיד כותב שירים מורכבים וחכמים להפליא אבל (ואני ממש מקווה שאצליח לצאת מכאן בחיים אחרי מה שאני עומדת להגיד) בכל מחזמר שלו יש שיר זכיר אחד לכל היותר.

אבל מליסה לא רוצה יתום או יתומה, לפחות בינתיים, אלא למצוא את מי שרצח את אלסי וייל. היא מבקשת מגברת קודוול הכוונה לכתובת שמצאה בפנקס וזו שולחת אותה לחנות הנקניקיות של הקצב דולי בלייט (שבו, כמובן, גברת קודוול מאוהבת). מליסה נכנסת לחנות ושם היא שומעת את הבית האחרון של השיר ממקודם מפיו של הקצב (אלן קאמינג) שמזכיר לה את ראש העיר של שמיגדון (בסיוע הפסקול). מליסה מספרת לקצב על מותה של אלסי וייל והוא בתמורה שר לה את סיפור החיים שלו, לא לפני שהוא מזהיר אותה שלא מדובר בסיפור שמח: היה היה איש עשיר שחשק באשתו של דולי בלייט, וניסה לפתות אותה. כשהיא סירבה לו הוא רצח אותה והטיל את האשמה על הקצב, שנשלח לכלא. הבת של הקצב ואשתו גדלה בלי ההורים שלה, ונלקחה תחת חסותו של אותו אדם שהרס להם את החיים. ועכשיו דולי בלייט נשבע לנקום, וזה כמובן יהיה אלים כי היי, הבן אדם כבר מכוסה בדם, מה אכפת לו. זה כמובן "סוויני טוד" וכמו השירים מ"סוויני טוד", אני לא אקשיב לזה שוב ביוזמתי, אפילו שזה לא שיר רע. הבת דרך אגב היא הבסטי של מליסה, ג'ני, והרוצח הוא המיליונר היחיד בשמיקגו, אוקטביוס קראט, ומליסה מניחה שהוא הרג גם את אלסי. היא רוצה לפנות למשטרה אבל דולי מזהיר אותה שהם כולם בכיס המגוהץ היטב של קראט ואין טעם לנסות לקבל מהם עזרה. אז בינתיים היא מייעצת לדולי לדחות קצת את התוכניות הרצחניות שלו ולשקול קודם דרכי פעולה יותר מסורתיות, כמו לדבר עם הבת שלו נגיד. דולי מסביר שהוא לא רוצה שג'ני תראה אותו במצבו ומשביע את מליסה לשמור על הסוד שלו, כנראה בגלל שהוא לא זוכר כמה היא ניסתה להוציא אותו מהארון בעונה הקודמת. אף אחד מהשניים לא מדבר בצורה מפורשת על אושר אבל זה משהו שתמיד צריך לעלות לראש כשדנים בנקמה, כי זו לא ידועה כפעולה מספקת במיוחד. אז האם זה קשור? נראה.

בינתיים מליסה עוקבת אחרי אחת הילדות של מנסון בחזרה לקומונה כדי למצוא שם את ג'וש, נהנה עד הגג מהחמץ הראשון שלו אחרי פסח. היא מסבירה לו שהוא הדאיג אותה ולא היה חכם במיוחד והוא מתנצל, לוקח אחריות, ומבטיח להשתפר. לזה אנחנו קוראים התפתחות, אוקיי? אני גאה בו כל כך. ההיפים לעומת זאת פחות מתלהבים, ולועגים קצת למליסה על זה שהיא מתנהגת כמו אישה בגילה. היא לוקחת את זה קצת קשה ומנסה להוכיח להם אחרת כשהיא שורפת את החזייה שלה. עכשיו, זה אקט מאוד סימבולי ואכן יכול להיות שאנחנו פותחים פה עוד דיון פמיניסטי, אתם יודעים שזה היה נושא מאוד מרכזי עבורי בעונה הקודמת, אבל אני חושבת שהפעם הדגש הוא קצת שונה. למרות מה שמליסה אומרת, אני חושבת שהיא משתוקקת לתחושת שייכות וצריכה שהסובבים יאהבו אותה. לא נראה לי מופרך שבמהלך השנים שבהן היא חיה עם ג'וש, שכידוע פחות בקטע של לצאת מהבית, היא קצת איבדה את הקשר שלה עם המעגלים החברתיים הרחבים יותר, ואני חושבת שאולי אם היא תמצא לה קהילה שמקבלת אותה היא תצליח להחזיר לעצמה קצת אושר לחיים. חשוב לזכור שבני זוג לא צריכים להיות כל העולם זה של זה או לעשות הכל ביחד, ככה שאם ג'וש לא זקוק לקהילה, כנראה שיהיה טוב לשניהם אם זה יהיה משהו שהם יעשו בנפרד. אבל לפי הפרידה של ג'וש מטופר נראה לי שהוא גם צריך בפינה שלו עוד מישהו חוץ ממליסה ואני מקווה שהוא יפגוש איזה חבר אמת כזה, עדיף לא אחד שהתחיל בתור שותף לתא הכלא.

התשובה לשאלה האם תהיה לג'וש הזדמנות כזו תיקבע ביעד הבא שלנו: בית המשפט של שמיקגו. ג'וש ומליסה מודאגים כי נראה שהסיכויים לרעתם, אבל הם לא לוקחים בחשבון את בובי פלנגן, וזו תמיד טעות. בעונה הקודמת מאוד התאכזבתי מכך שג'יין קראקווסקי הופיעה רק בפרק החמישי ונעלמה מייד, ועכשיו החליטו לפצות גם אותה וגם אותנו. לא רק שהיא שוב ושוב מקבלת את הבדיחות הכי חזקות – משפט הרצח הוא כולו סולו שירה וריקוד של האישה האגדית הזו, והיא רצה בו דרך רפרנסים לנאמברים שגונבים את ההצגה במחזות זמר שונים, כולל ריקודים סטייל בוב פוסי ומונולוג מושר מהיר כמו ב-Not Getting Married (השיר הזכיר האחד של "קומפני"). אם היינו בברודוויי, זה היה השיר שסוגר את המערכה הראשונה, כי אפילו במיטה שלי בבית אני רוצה למחוא לו כפיים, לקום לכבודו ולהמטיר על ג'יין קראקווסקי ורדים. באופן טבעי ביותר חבר המושבעים קובע פה אחד שג'וש זכאי, כי מהו צדק אם לא התחושה אחרי שראית הופעה ממש טובה. ג'וש ומליסה מרגישים את ההתעלות הכללית ומבינים: זה הסוף השמח שלהם! הם רק צריכים לחצות את הגשר לפני שמשהו יוכל לקלקל אותו.

מה שהם שוכחים זה שההצגה לא הסתיימה, אנחנו רק בהפסקה (למעשה, ההקבלה הזו עובדת מצוין, כי לעונה הזו, כמו לקודמת, יש רק שישה פרקים, ואנחנו לקראת סוף השלישי): מר קראט לא כל כך מרוצה מהזיכוי של ג'וש, אבל נראה שמה שמטריד אותו הוא פחות האפשרות הלא קיימת שהוא יואשם בפשע שביצע, ויותר זה שנשים כל הזמן מסרבות לחיזורים שלו ומכריחות אותו לרצוח אותן, המעצבנות. הוא מביע את התסכול שלו בשיר קריפי שאולי קצת נשען על הנטייה הטבעית של הקול של פטריק פייג' להקפיא את הדם, ולא מתאמץ להיות הכי קריפי שהוא יכול. אבל רגע, יש לאוקטביוס קראט רעיון חדש: אולי מליסה תזרום איתו! כי אם הוא לא הצליח לפתות רקדנית קברט צעירה ונואשת, זה בטח יעבוד עם אישה נשואה שבאה מהעתיד.

אז האם אנחנו לקראת הסוף השמח? אולי. בסוף הפרק הקודם זה הרגיש כאילו יש עוד כל כך הרבה לסדרה לעשות בכל כך מעט זמן, אבל בינתיים סיימנו עם עניין המשפט של ג'וש וקיבלנו תשובה לתעלומת הרצח. אני מניחה שלא נקבל יותר מהכרה חולפת בכך שאושר הוא קונספט ערטילאי, סובייקטיבי וחולף, כמו שהיה עם אהבת האמת, אז זה שהתחלנו לדבר על מסלולים שמובילים לאושר זה צעד גדול ואני מקווה שגם בפרק הבא נישאר ממוקדים בנושא ולא נסתבך סתם בעלילות מורכבות יתר על המידה. ואולי אפילו יהיה יותר משיר אחד שאני אוכל להמשיך לזמזם. נתראה.

פרק 4: משהו אמיתי

אני רוצה לנצל את הפתיחה של הפרק, שבה ג'וש ומליסה כמובן לא מצליחים לצאת משמיקגו, כדי לדבר על דמות המספר שלנו. קודם כל, טייטוס בורג'ס עושה עבודה מעולה ומוסיף הרבה אופי וסגנון לעונה הזו ואני רוצה לברך אותו על זה. אבל מה בעצם הבעיה של הדמות הזו? הוא ממש אנטי כלפי ג'וש ומליסה, ועד עכשיו הנחתי שזה בגלל שמתוקף תפקידו הוא מנסה להבטיח את הסוף הטרגי שאמור להיות לסיפור הזה, אבל לפעמים נראה כאילו יש לו ממש ונדטה אישית נגדם והוא יותר מעוניין בלהציק להם מאשר בלספר סיפור. טוב, יכול להיות שאני סתם מחפשת משמעויות נסתרות במשהו שאמור להיות נטו כיף ומצחיק, מה שנראה שאני כל הזמן עושה בקשר לסדרה הזו.

בכל מקרה, השיחה בין המספר לגיבורים שלנו מדגישה שוב דברים שכבר עברנו עליהם: מליסה מעדיפה את שמיגדון על פני שמיקגו, היא די נהנתה להיות רקדנית ליום אחד, וגם היא וגם ג'וש לא ממש יודעים מה הם מחפשים שיהפוך אותם למאושרים. היא גם נותנת להם רעיון – אולי הם צריכים לדאוג לסוף שמח לא רק לעצמם, אלא לכל תושבי שמיקגו. זה לא נשמע אפשרי, אבל אני ממש מעריכה את הנכונות שלהם לשקול את האפשרות שהם לא הדמויות הראשיות והיחידים שהמסע שלהם חשוב, משהו שהוצג כאופציה בעונה הקודמת ואז נבעט החוצה. ג'וש ומליסה די בטוחים שהטריק הוא להבטיח את אושרם של האחרים, ומצד אחד יפה לחשוב שאלטרואיזם הוא המפתח, אבל מצד שני אנחנו כבר יודעים שיש להם נטייה להתערב יותר מדי בחיים של אנשים אקראיים שהם רק פגשו. 

כשהם יושבים עם איורים חמודים שאשמח לדעת מי מהם צייר, הם מחליטים – או יותר נכון מליסה מתעקשת – שאיחוד בין ג'ני לאבא שלה הוא אבן הדומינו הראשונה שתשמח בסופו של דבר את כל הדמויות המשניות (חוץ מהנבל). היא מנסה לדבר עם ג'ני על האפשרות הזו, ובכך מפירה את ההבטחה המפורשת שנתנה לדולי בלייט לפני בערך יומיים. אני מניחה שמליסה מאמינה שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל נראה שההתפתחות שלכאורה הייתה לה בעונה הקודמת, כשלמדה פחות לדחוף אנשים ויותר לתת להם למצוא את הדרך שלהם בעצמם, נעלמה כלא הייתה. ג'ני בכל מקרה מסרבת לשמוע על אבא שלה, אבל גם לג'וש יש רעיונות לפעמים! הוא מחליט לקחת את ג'ני לקומונה של טופר, ובאמת לא ברור לי אם הוא חשב שזה יקדם את המטרות שלהם או שהוא סתם התגעגע.

בכל מקרה, חצר הגרוטאות של ההיפים היא התחנה הבאה שלנו. אומנם ממש לפני דקה הייתה בדיחה על כך שמאוד לא ברור באיזה תקופה העונה הזו מתרחשת, ועד עכשיו זרמתי לגמרי עם הערבוב הזה, אבל לראות את ג'ני הפלאפרית פיזית מסתובבת בין ההיפים של שנות השישים והשבעים היה צורם מדי בשבילי והוציא אותי מהסדרה למשך הסצנות שמפגישות בין שני העולמות. ג'ני לעומתי מתלהבת מההצצה לעתיד ומצטרפת לפגישה השבטית בשמחה. מתברר שהרבה ממה שההיפים עושים פה זה אימפרוב, מה שאולי מסביר למה חלקים גדולים מהציבור האמריקאי כל כך שנאו אותם. ג'וש ומליסה מנסים לכוון את שעת הסיפור של טופר לעסוק בנושא של חיבור מחדש בין אב לבת, אבל הוא מתעצבן ופורש בעזרת שיר שהייתי שמחה לשמוע עוד קצת ממנו. בכל מקרה, ג'וש נאלץ להחליף אותו (וגם לשיר) ועושה את זה בשיר די חמוד שהופך לדואט עם מליסה (כיף לראות) ואז לנאמבר קבוצתי. נראה לי שהשיר הזה מנסה להעביר איזשהו מסר אבל זה מאוד מעודן וקשה להבין מה הם רוצים שהצופה יעשה – או תעשה. ג'ני מאוד נהנית מהשיר, למרות שעם מעיל הפרווה שלה היא נראית שם כמו מתאבק WWE בכנס קרדיולוגים, ובלי קשר היא גם מסתקרנת מטופר ומחליטה להכיר אותו טוב יותר. לשמחתי אנחנו מצטרפים אליה, והפגישה הזו הולכת מצוין וגם חושפת את המקור לכך שהם לא מאושרים: שניהם מרגישים שהם תמיד מופיעים ושאף אחד לא מסוגל לראות אותם בתור מי שהם. נכון שהשיר שהם שרים הוא דואט רומנטי סטנדרטי לחלוטין – מהז'אנר שמופיע בכל מחזמר אבל כמעט אף פעם לא מהווה את השיא שלו – אבל אני אוהבת אותו בכל זאת, לא רק בגלל שהקולות של ארון טווייט ודאב קמרון כל כך יפים והם באופן כללי אנשים די מושלמים.

בהשראת זוג האוהבים הצעירים ג'וש ומליסה מגיעים למסקנה שאולי בעצם אהבה היא המפתח לאושר. זה משונה מאוד כי הם אוהבים זה את זו ואפילו קיבלו לכך אישור רשמי בחתימת לפרקון, ובכל זאת הם לא מאושרים. נראה לי שזה מרכזי לעונה ואמור להיות מובן להם שאושר לא תלוי במערכות יחסים רומנטיות ושיש לו הרבה מרכיבים, כמו חופש, הגשמה עצמית ותחושת שייכות בקהילה. ג'וש ומליסה לא שמים לב לניואנסים האלה משום מה ומחליטים שהצעד הבא צריך להיות לשדך בין דולי בלייט לגברת קודוול. הם לוקחים אותם לדאבל דייט מאוד מוזר שדווקא הולך טוב, ובסופו גברת קודוול מזמינה את דולי ל… בית היתומים שלה, מקום מאוד רומנטי לסיים בו את הערב. גם הם חולקים זה עם זו את הדברים שהכי מעיקים עליהם, אבל אלה צרות קצת פחות פואטיות משל הזוג הקודם. בקצרה, דולי מתקשה להשיג בשר וגברת קודוול הייתה מתה להיפטר מכמה מהיתומים שלה. בדואט ארוך ועליז הם מחליטים לשתף פעולה ולהרוג שתי ציפורים במכה אחת (ביטוי אלים שבדרך כלל לא הייתי משתמשת בו, אבל בנסיבות האלה הוא הדבר האחרון שמטריד אותי). עכשיו, אי אפשר להתפלא מזה שפרודיה על "סוויני טוד" עוסקת בקניבליזם, ומרגע שהדמויות האלה הוצגו היה ברור שזה מוביל לאכילת יתומים, ובכל זאת כל העסק הזה הוא אחד הדברים הכי אפלים שראיתי בטלוויזיה. נכון, ההתרחשויות עצמן היו צפויות מראש, אבל לא חשבתי שהסדרה תתענג עליהן כל כך, בשיר מפוצץ במשחקי מילים שלוקח השראה משלל מחזות זמר, כולל "אנני" והיתומים האופטימיים להחריד שלו. עם זאת, מדובר בשיר מעולה שמהווה את השיא של העונה בינתיים וכמעט משתווה למקביל שלו מהפרק הרביעי של העונה הקודמת. והיי, גם פה יש ילדים שרוקדים סטפס כמו שמליסה רצתה, אני לא מבינה למה היא אומרת ששמיגדון נחמדה יותר משמיקגו. 

ג'וש ומליסה אומנם מאוד מאוד רחוקים מהאמת כשהם חושבים שהצליחו להביא לסוף מאושר עם השידוך הזה, אבל אני עדיין מרוצה מהקצב שבו דברים מתקדמים בינתיים. העונה הקודמת הסתיימה בצורה חפוזה מדי ולא הצליחה באמת לסגור קצוות באופן מספק, אבל פה אני מרגישה שדברים מתחילים להתכנס ושיש סיכוי שהפרק האחרון, בעוד שבועיים, ישביע רצון. נכון, אושר הוא נושא מורכב שבאמת אין לו תשובה אחת, אבל זה לא שאני מצפה מהסדרה הזו להיות המסה הפילוסופית שתספק מענה לשאלות הקיומיות הגדולות ביותר שהאנושות מתמודדות איתן. אני רק רוצה שיתנו לי תשובה סבירה שיש בה היגיון בסיסי ושיעשו הרבה כיף בדרך לשם, ובינתיים "שמיגדון!" לגמרי בכיוון.

פרק 5: מפורסמים לאללה

אני לא יודעת לגמרי מה גורם לזה, אבל משהו בקצב של "שמיגדון!" פשוט לא עובד וכל תחילת פרק מרגישה כמו עצירה בחריקת בלמים שאחריה צריך להאיץ מחדש. האם זה בגלל הכמות המעטה של הפרקים? בגלל שכל פרק נכתב על ידי תסריטאי אחר? בגלל הסיפור שלא מעובד מספיק או בגלל אילוצי הפקה? אין לי מושג, אבל חסרה לי זרימה טבעית יותר – זה היה נכון בעונה הקודמת וזה נכון גם עכשיו. בבינג' זה בטח היה מרגיש אפילו יותר מוזר.

תחילת הפרק החדש לא רק מזכירה לנו את האיום החדש שהוצג בסוף הפרק הקודם (אכילת ילדים) אלא גם את זה שהוצג בסוף הפרק שלפניו (אוקטביוס קראט) ואחד חדש לגמרי (ההיפים שמרגישים שננטשו על ידי טופר). אלה הרבה כדורים והסדרה לא עשתה עבודה טובה בלזרוק אותם לאוויר במקביל, ככה שלערום אותם ביחד רק מזכיר לנו כמה חסר פוקוס בעונה שיש לה כל כך מעט שעות מסך להציג ולפתור בעיות. הקונפליקט המרכזי של העונה לעומת זאת, העובדה שג'וש ומליסה לכודים בשמיקגו, כבר לא מוצג כבעיה. ג'וש ומליסה אפילו לא מנסים לצאת משמיקגו הפעם אלא מתמהמהים כדי לתת למליסה עוד הזדמנות להופיע במועדון. בהיעדרה של ג'ני ולבקשתו של מר קראט מליסה מקבלת לשיר סולו, וזה שיר ששוב אין בו שום מימד פארודי ולחלוטין היה יכול להופיע כמו שהוא במחזמר רציני ואף אחד לא היה מניד עפעף (חוץ מאולי כדי להעיר על זה שהוא מזכיר את השיר ההוא מ"קברט"). ובכל זאת, זאת סצנה נהדרת, כי היא לא מדברת רק על מליסה אלא גם על השחקנית שמגלמת אותה. ססילי סטרונג מראה פה שהיא יותר מזאת שעושה חיקוי מצחיק של מלניה טראמפ – היא כוכבת אמיתית שיודעת לשיר, לרגש ולכבוש את הקהל. אני תמיד אהבתי אותה ואני שמחה שיש לה הזדמנות להוכיח שמגיעה לה סדרה משלה, סרט משלה, מבחינתי גם ממלכה משלה. גם בתוך הסדרה ההופעה מתקבלת בתשואות, ונראה שהאושר שמליסה תגלה בשמיקגו אכן קשור באופן כלשהו לבחירת המקצוע שלה.

מכיוון שגם ג'וש צריך תשובה פשוטה לקשיים שלו, הוא יוצא לרחוב ומיד מופיעים מאחוריו שנים עשר השליחים של טופר ומנסים להפוך אותו למשיח החדש שלהם. הוא מסרב בהתחלה אבל מתרצה בהמשך ואפילו מתחיל ליהנות מתפקידו כמנהיג. מהלכי הדמות של שני בני הזוג מסוכמים בשיר שמעלה את השאלה אם המעמד החדש שלו הם זוכים באמת שם אותם על המסלול לאושר, או שמדובר בסיפוק זמני בלבד. את השיר מוביל המספר ששוב, אחי, מה הבעיה שלך לכל הרוחות? שאר הדמויות גם מצטרפות ומציגות לנו את הבעיות שידענו שיש להן, או שהן פיתחו בזה הרגע ממש (ג'ני וטופר מקנאים במליסה וג'וש שהחליפו אותם). השיר בנוי לחלוטין כמו שיר סיום מערכה ראשונה, בתור נאמבר מוזיקלי גדול עם רוב הדמויות (אם כי לצערי הם לא שרים ביחד באותו לוקיישן) וציטוטים של כל השירים הקודמים שלהם. וזה שיר גדול והייתי בהחלט שמחה לראות אותו במקום הראוי לו, ולא בשעה ה-11. כמו כן בשולי הדברים: הי ג'וש, מאוד חכם להפגין נגד הבוס של אשתך שאתה יודע שהוא רוצח, תמיד היית אחד החדים.

אחרי ההפסקה… רגע, אין הפסקה, הסדרה פשוט ממשיכה מיד אחרי הנאמבר הגדול, זה מוזר. בכל מקרה, בסצנה הבאה ג'וש ומליסה קונים נקניקיה ואני מזכירה את זה משתי סיבות: א. ממש נבהלתי בהתחלה שדולי וגברת קודוול כבר הוציאו לפועל את התוכנית שלהם ואנחנו רואים עכשיו את הגיבורים שלנו באקט של קניבליזם, ב. לשחקן שמגלם את מוכר הנקניקיות (והיה החלבן בעונה הקודמת) קוראים אמיתי מרמורשטיין אז יש לו שורשים ישראליים אולי? בכל מקרה, החלק הרלוונטי הוא שג'וש ומליסה כל כך מרוצים מעצמם שהם כמעט לא רוצים בכלל לעזוב את שמיקגו. שזה פרדוקס מעניין שאני מקווה שהוא לא אמירה על זה שהאושר שלהם לא בא מתוכם אלא מההערצה של אחרים כלפיהם כי אני באמת חושבת שאין שום דבר רע בלרצות לעסוק במשהו שמשמח אנשים אחרים ולא נענה בכפיות טובה בלתי פוסקת. בכל מקרה, מצב הרוח הטוב של ג'וש ומליסה לא נמשך יותר מדי זמן כי הם חוזרים לדירה ושם מתעמתים איתם טופר וג'ני על הדברים שלכאורה נלקחו מהם למרות שנאמר די בפירוש שהם בחרו לנטוש את העיסוקים הקודמים שלהם כדי להיות יותר ביחד. אני לא מבינה למה רק טופר זוכה לשיר את הטענות שלו אבל מאוד נהניתי מהתגובה של מליסה לכך שג'וש עונה בשיר בלי היסוס ובלי מעצורים.

במסורת השמיגדונית של להיות מגורשים ממקום הלינה שלהם בפרק החמישי, ג'וש ומליסה יוצאים לבקש קורת גג מגברת קודוול. הם עדים לרגע מתוק שבו היתומים מודים לגברת קודוול על כך שהיא מפטמת אותם ומצליחים לרכך מעט את לב האבן שלה. הם גם מבקרים את דולי בלייט ומגלים שהוא קנה מטחנת בשר ענקית ומשחיז המון סכינים, ופה הם מתחילים לחשוד. ברצינות? העובדה ש"סוויני טוד" עוסק בקניבליזם היא ידע כללי די בסיסי, במיוחד למי שמתעניין במחזות זמר ושמליסה לא תיתן לי את השטות על זה שהיא יצאה מהמחזמר באמצע כי ראינו בפלאשבק שהיא בהחלט הגיע לקטע שבו הדם מתחיל להשפריץ. ג'וש ומליסה כמובן מתחילים לחטט ונתפסים תוך רגע, אבל זוג רוצחי היתומים מתייחסים אליהם בעדינות מרגיזה. אני בסדר עם זה שלא באמת יאכלו פה יתומים, זה די כבד, אבל הבטחתם לי שזו תהיה עונה אפלה, אז תספקו בבקשה. בינתיים הכל היה דיבורים והמוות היחיד היה של נערת מקהלה שלא הכרנו. אם אתם לוקחים השראה ממחזות זמר שמסתיימים בערימת גופות, אז בבקשה תשימו את הדם המזויף שלכם איפה שהפה שלכם. במקום אלימות, אנחנו מקבלים דיון מנומס שבו לבסוף שני הרוצחים הפוטנציאלים ושני הרופאים מגיעים לעסקה: מליסה תדאג להפגיש את דולי עם מר קראט בפרטיות, למטרת דיאלוג פתוח כמובן, ובתמורה אף יתום לא יסיים בתוך נקניקיה. אני לא בטוחה למה טרחו להציג את הדילמה המוסרית של מליסה אם התחמקו ממנה תוך רגע, אבל אני יכולה להבין למה בעיני ג'וש ומליסה הדיל הזה נחשב לסוף טוב.

בחזרה במועדון, אנחנו נזכרים שיש שתי דמויות משנה ששכחנו לתת להן מוטיבציה. מדובר בסמל ריברה ובמדאם פראו ושניהם כועסים על מר קראט בגלל… סיבות? כלומר, קיבלנו כבר כמה רמזים לבעיה שלו, אבל עד עכשיו לא למדנו כלום עליה, ושניהם לא אומרים מה הם בכלל רוצים, למרות שהסדרה עוד רגע מסתיימת! לפחות הם שרים שיר שאמנם המטרה המרכזית שלו היא כנראה לא להזניח את השחקנים שעוד לא שרו העונה, אבל יש בו משחק מילים חמוד והבטחה לטוויסט. לחלוטין בלתי מזיק, חוץ משלוש זמרות הרקע מהסיקסטיז ששוב גורמות לי לסחרחורת מרוב שערבוב התקופות בעונה הזו בוטה.

מליסה מוציאה את התוכנית שלה לפועל בעוד תצוגת משחק קומית מעולה של ססילי סטרונג, אבל בדיוק כשהיא מנסה לקחת את מר קראט לחדר ההלבשה שלה – טוויסט! הוא חוטף אותה ברכב שלו במקום זה וג'וש נלקח על ידי הסמל ריברה. קראט מסביר למליסה שהוא חייבת להתחתן איתו אחרת הוא יהרוג את ג'וש מה שגורם לי לתהות – מה החוקים בשמיקגו בקשר לפוליגמיה? כי נראה לי שכל עוד ג'וש חי מליסה לא יכולה להתחתן עם אף אחד אחר, לא? לא משנה, לא נראה שחוקים מפריעים לנבל שלנו בכלל.

נשאר לנו פרק אחד ובו מן הסתם ג'וש ומליסה יצליחו להימלט, כנראה יבינו מה הסוף השמח שלהם ויצאו משמיקגו, וגם הדילמות של כל דמויות המשנה יפתרו (ובמקרה של לפחות אחת מהן יוצגו קודם, אני מקווה). ואני גם ממש מקווה שכמה מהדמויות ימותו באופן טרגי, אבל זה בונוס. זה לא נשמע לי אפשרי כרגע אבל בעונה הקודמת אמרתי אותו דבר ובסופו של דבר הפרק האחרון כן סגר כמעט הכל. לא בצורה טובה או מספקת, אבל סגר. זה כנראה נשמע לכם שאני מתלוננת על "שמיגדון!" בלי הפסקה וזה נכון, הסדרה מתיימרת לעסוק בנושאים כבדי משקל אבל מתקשה אפילו לנהל את העלילה שעל פני השטח – אבל אני לא שונאת אותה, להיפך. זו עדיין סדרה כיפית עם דמויות צבעוניות, שחקנים שאני אלך אחריהם באש ובמים, מלא רפרנסים חמודים לדברים שאני אוהבת ושירים. אז היא לא מאוד הגיונית והרבה פחות חכמה ממה שהיא חושבת, אז מה? זה נכון גם לגביי ואתם אוהבים אותי בכל זאת. אז עם כל הביקורת המגעילה שלי, וזו שעוד תבוא בעקבות התשובות שהסדרה תספק בנוגע לאושר, תהיו בטוחים שאני אצטער כשהעונה השניה של "שמיגדון!" תיגמר בשבוע הבא.

פרק 6: תם ונשלם

לפרק האחרון בעונה השנייה של "שמיגדון!" יש הרבה דברים לסגור בחצי שעה בלבד, ולכן רק טבעי שהוא מתחיל בשיר של ארבע דקות שאין לו שום דבר להגיד לגבי הסדרה חוץ מ"זה הפרק האחרון". אז בסדר, כבר התרגלנו שיש פה שירים יפים שלא מרוויחים שום משמעות נוספת מההקשר ולא תורמים כזו בחזרה, אבל אפשר שנייה לדבר על הדמות של ה-MC? אל תבינו אותי לא נכון, אריאנה דבוז עושה את המיטב בכל אחת ואחת מעשר דקות המסך שלה לאורך העונה, אבל לדמות הזו אין שום פואנטה חוץ מלקשט את הקאסט בזוכת אוסקר טרייה. אני מעריכה את זה שהיא חזרה עם שאר השחקנים מהעונה הקודמת למרות שהיא כנראה עסוקה יותר מאז הפריצה שלה, אבל היה אפשר לתת לה להשתתף בעלילה לפחות קצת.

הכותבים שמעו את התהייה שלי לגבי החוקיות של חתונה בין מליסה למר קראט כשהיא כבר נשואה לג'וש, ודאגו שהיא תתגרש ממנו, בעזרתה האדיבה של עורכת הדין בובי פלנגן. הייתי בטוחה שג'יין קרקאוסקי כבר סיימה את תפקידה בעונה (בל נשכח שבעונה הקודמת היא הייתה רק בפרק אחד) אבל כיף לראות אותה שוב, אפילו לרגעים ספורים. מעניין לציין שמר קראט מצפה ממליסה להוליד לו יורש, ולמרות שלא התייחסו לזה מאז פתיחת העונה, כנראה יש למליסה בעיות פוריות כלשהן. לרגע חשבתי ששני הדברים האלה מתקשרים אחד לשני אבל לא, עניין היורש הוא רק בדיחה. מליסה מבטלת את שיר הנבל שכמעט בא כאן כי היי, יש לנו דברים לעשות, ומודיעה לקראט שהיא לעולם לא תאהב אותו כי היא מחויבת לג'וש לנצח. עניין האהבה מודגש שוב ושוב במהלך הפרק ואני לא אוהבת את זה כי זה מציג – שוב – את האהבה כתשובה פוטנציאלית לבעיית האושר, והרי הפרמיס של העונה כולה הוא שאהבה לא מספיקה. 

מר קראט מחליט, בעקבות ההצהרה של מליסה, לא להשאיר את ג'וש בחיים למרות הכול, ומעביר את המסר לריברה שבדיוק עסוק בלפרוק את התסכולים שלו על האסיר. מתברר שאכן, כמו שחשבנו, הוא רוצה לרקוד במועדון והדוד שלו מושך אותו באף כבר 36 שנים. ג'וש משתמש בידע החדש ובמה שהוא למד מטופר ומנסה לפנות לצד הרגיש של הסמל ריברה בעזרת משלים. שזה נחמד, אבל בסופו של דבר די מיותר כי כשנחזור ללוקיישן הזה דמויות אחרות יתפרצו לסצנה ויצילו את ג'וש.

בינתיים אנחנו עם דולי בלייט, שחוזר לבית היתומים צמא לדם אחרי שפספס את ההזדמנות שלו לנקמה. גברת קודוול – שבינתיים פיתחה מינימום של חמלה כלפי היתומים שלה – מרגיעה אותו בעזרת סקס שכאילו, בחייאת, יכולתם למצוא תשובה טובה יותר. אם הלקח של דולי פה הוא שבכל מקרה נקמה לא תביא סיפוק ארוך טווח, אז היה אפשר לומר את זה ישירות או להראות לו משהו שכן ימלא את החור בלב שלו. אחרי הרגע הקצת מביך הזה, הזוג מחליט ללכת לעזור לג'וש, ובעקבות הניסיון שלו עם המשטרה המושחתת דולי יודע בדיוק איפה למצוא אותו: המרתף של תחנת הכוח של קראט. זה מזכיר לי שבעצם כל האמירות המעורפלות על השחיתות של מר קראט, היחס שלו לעובדים והפגיעה שלו בסביבה לא התפתחו לשום מקום. כל האינטראקציות שלו עסקו בחיים האישיים שלו בלבד ואף פעם לא הראו לנו איך הוא באמת הורס את שמיקגו. כמו עוד הרבה דברים בסדרה הזו שלא זכו להבשיל, זה פספוס בעיניי.

מהמיטה של בלייט את קודוול אנחנו עוברים לזוג החמוד יותר – ג'ני וטופר. שיחת חדר השינה שלהם משעשעת, אני מניחה, אבל מרגישה קצת סתמית מדי לנקודה שבה אנחנו נמצאים. למרבה המזל היא נקטעת על ידי חבורת ההיפים שבאים בחזרה לטופר אחרי שג'וש נחטף. טופר וג'ני מסכימים לעזור וכולם יוצאים אל תחנת הכוח. אם כבר כולם אמורים ללמוד לקחים, הייתי שמחה אם ילדי הפרחים האלה היו לומדים להיות דמויות בפני עצמם ולקבל החלטות אינדיבידואליות, אבל אי אפשר לקבל את הכול.

שתי משלחות החילוץ מגיעות למרתף שבו ג'וש עומד להירצח, יש פיוס מהיר בין טופר לג'וש ואיחוד מרגש בין ג'ני לאבא שלה. אני יודעת שאני צריכה לשמוח מזה שהם זוכים לשים את העבר מאחוריהם, ובאמת ממש לא היה דחוף לי לראות איש משסף לעצמו את הגרון, אבל כן הייתי רוצה שדולי יתאבד ולא ייעצר בשנייה האחרונה על ידי הסמל ריברה. בסוג הזה של מחזות הזמר יש דמויות שהן מעבר לכפרה ופשוט לא יכולות לזכות בסוף טוב. המספר הרי הסביר לנו את זה בתחילת העונה ואפילו הבטיח במפורש שמישהו ייצלה בכיסא החשמלי. אז כן, היה אפשר לתת לדמות אחת סוג של סימפתית למות, ושג'ני תזכה בסוף חמוץ-מתוק שבו היא מאבדת את אבא שלה אבל לפחות זוכה לדעת את האמת עליו. אבל לא, הדבר החמוץ-מתוק היחיד פה יהיה מקרונים, משום מה.

עכשיו שכולם חברים אנחנו יכולים לחזור לחתונת "הנסיכה הקסומה" של מר קראט ומליסה, וג'וש מגיע בדיוק ברגע האחרון כדי לעצור אותה. אני אוהבת את האופן שבו ססילי סטרונג מגלמת את מליסה וגם בפרק הזה היו לה רגעים נהדרים, אבל חבל לי שנתנו לה להיות עלמה במצוקה מוחלטת, והיא לא עושה כלום כדי לעזור לעצמה איכשהו. יש קצת מהומה מיותרת ובסופו של דבר מי שמצילה את היום היא גברת קודוול, שמפילה על הנבל את הנברשת הענקית (ובכך חורגת קצת מתקופת הזמן שהעונה הזו ביססה לרפרנסים שלה). המוות של קראט מוכרז ברפריזה חמודה לשיר "קאפוט" שהופיע בפרק הראשון של העונה, והמספר מתחיל לגולל בפנינו את הסופים הטובים שלהם כל הדמויות זכו, כי אין לנו זמן להראות ולא לספר. כמובן שהזוגות שנוצרו במהלך העונה חיים באושר ועושר וכולם זוכים להגשים את החלומות שלהם. אני חייבת לציין שזה הישג כל כך מרשים שהצליחו לפתור את הדילמה של מדאם פראו בלי להסביר מה היא הייתה בכלל, שאני אפילו לא כועסת. 

נשארו רק ג'וש ומליסה, ועכשיו המספר מציג בפניהם את השאלה: נכון שהם יכולים, אבל למה שירצו לחזור לעולם האמיתי שבו הם ימשיכו לחוות קשיים ולעולם לא יהיו להם ילדים (עוד שקר). ברפריזה השנייה מתוך שלוש בפרק הזה כל תושבי שמיקגו מנסים לשכנע את ג'וש ומליסה להישאר איתם במקום שבו הקסם של מחזות הזמר לא נגמר, ועכשיו אלו אפילו לא מחזות זמר אפלים. התשובה שג'וש ומליסה מגיעים אליה מוצגת ברפריזה נוספת, שהוא הכי פחות מוצלח מבין השלושה ומשום מה היחיד מהם שנמצא בפסקול הרשמי של הסדרה. אני אהיה כנה – אני כועסת על החלק הזה כי זה מיחזור של השיר של ג'ני וטופר. אני חושבת שדואטים רומנטיים הם דבר מאוד אישי, ואני לא אוהבת כשמשתמשים בהם ביותר ממערכת יחסים אחת, אלא אם זה במכוון כדי להקביל בין קשרים שונים (כמו שנעשה בעונה הקודמת). בהחלט הגיע לג'וש ומליסה דואט משלהם שיגדיר את הזוגיות שלהם בזכות עצמה וזה היה המקום המושלם להכניס בו את השיר הזה.

ג'וש ומליסה מסכימים שהם רוצים משהו אמיתי (שזו אמירה קצת אכזרית כלפי האהבה של הזוגות שחיים במחזמר) למרות שהם יודעים שזה יהיה קשה, כי… זו כל הפואנטה. מה? לא יודעת מה זה אומר בכלל. אבל זו התשובה הנכונה, כי מולם מופיע הלפרקון ומסביר שהם עברו את המבחן ושהמספר עבד בשבילו (המספר כמובן מייד מוצמד לסמל ריברה, כי חס וחלילה שאיזושהי דמות תסיים את העונה ברווקותה). הלפרקונים של שתי העונות מובילים את השיר שמסכם את הסדרה, ואני אוהבת אותו וכועסת עליו בו זמנית. אוהבת: כי הוא חמוד והמסר של "בחיים אין סופים טובים וכל יום הוא הזדמנות חדשה לאושר" מוצדק לאללה, ושונאת: כי ג'וש ומליסה לא למדו את זה בעצמם והם פשוט מואכלים בכפית כרגע. לפחות זה שיר הרבה יותר הגיוני מזה שסיים את העונה הקודמת, והקאסט שוב מלווה את ג'וש ומליסה אל הגשר.

קוראים יקרים, הייתי מאוד רוצה להגיד לכם שפה העונה נגמרת ושוב יש קאט ברגע שהדמויות הראשיות שלנו עומדות לחצות, אבל לצערי זה לא המצב. במקום זה יש אפילוג מיותר להחריד שבו אנחנו רואים שג'וש חזר לעבודה, מליסה נכנסה להיריון (העתיד המקצועי שלה לא ברור וזה מכעיס – כאילו הצורך שלה בהגשמה עצמית הוחלף באימהוּת), ועכשיו ג'וש ומליסה מילולית מחזירים את הצבע לעיר האפרורית. מה לעזאזל? הרגע אמרתם לנו שבחיים האמיתיים אין סופים טובים, ואז נתתם לנו את מה שנראה מכל הבחינות כמו סוף מהאגדות!

אז מה לכל הרוחות הבעיה של "שמיגדון!"? אין לי אף ספק שכל המעורבים מאוד מוכשרים, והיה פה פוטנציאל גם לסיפור מעולה בנוסף לכל הדברים שהסדרה עשתה מושלם. למה זה לא קרה? ובכן, לדעתי הכול בגלל האורך של העונה. שישה פרקים פשוט לא מספיקים כדי לספר סיפורים שלמים של מגוון דמויות וסיפור מורכב של הדמויות הראשיות, להשקיע גם בעלילה וגם באמירה, ולקשור הכול יפה ביחד. לדעתי עשרה פרקים היו משרתים את הסדרה יפה, אבל הייתי מוכנה להסתפק גם בשמונה, כמו שהיו אמורים להיות בעונה הראשונה. על הביטול של שני הפרקים הנוספים בעונה הקודמת אני יכולה לסלוח, כי זו הייתה הפקה מורכבת ולא מובנת מאליה בזמני קורונה. אבל הפעם אין לאפל שום תירוץ, הם עשו את זה רק כי הם ראו שהם יכולים לצאת בשלום עם מוצר פגום ורצו לחסוך שוב. בשנים האחרונות עונות של סדרות מתקצרות באופן דרמטי, במיוחד בסטרימינג, ויש סדרות מעטות שזה אולי מתאים להן, אבל ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם זה רק פוגע בסיפור. זה אחד הדברים שבגללם תסריטאי הוליווד שובתים ברגעים אלו ממש, כי לא רק שאנשים מאשימים אותם בבעיות של הסיפור שהם יצרו תחת תנאים בלתי אפשריים, הם גם נפגעים מזה כלכלית. עונות קצרות יותר משמעותן חוזים קצרים יותר, והרבה אי ודאות בנוגע לעתיד התעסוקתי של אנשים שבעבר היו יכולים לעבוד כל השנה באותה סדרה. בהרבה מקרים חדר הכותבים גם מפורק לפני שהצילומים מתחילים, כך שהתסריטאים אפילו לא זוכים לתמוך בסדרה בשלב הכי קריטי שלה, וכל אלו רק חלק קטן ממה שגילדת התסריטאים מוחה עליו. אני יודעת שזה לא המקום שאליו ציפיתם שאני אלך ושבו הביקורת על הסדרה החמודה הזו תסתיים (אלה החיים), אבל בסופו של דבר מסתבר ש"שמיגדון!" היא דוגמה נפלאה לכך שאם אתם אוהבים סיפורים טובים בקולנוע ובטלוויזיה שלכם, אתם צריכים לתמוך ב-WGA.