סקופ

במקור: Scoop
תסריט ובימוי: וודי אלן
שחקנים: סקרלט יוהנסן, וודי אלן, יו ג'קמן, איאן מק'שיין

אני מניח שרובכם מכירים את הסיטואציה: החבר הכי טוב שלכם מפגיש אותכם עם בת זוגו החדשה, ואבוי, בת הזוג מתגלה כאסון עם גפיים. לפתגם המפורסם "אימרו לי מי חבריכם ואומר לכם מי אתם" יש ספיח חשוב מאין כמותו שהושמט במשך השנים – "אימרו לי עם מי חבריכם יוצאים ואומר לכם מי אתם". כאשר איננו מסוגלים להבין מה ידידי נפשנו מוצאים בחברות הגסות והשטחיות שלהם, אנחנו עלולים לשאול את עצמנו מה לעזאזל מצאנו אנו בהם.

ככה, פחות או יותר, אני מרגיש לגבי הרומן הקולנועי של וודי אלן וסקרלט יוהנסן. למרות כל הדברים שיש לומר לחובתו של אלן, האשמאי הזקן, לזכותו עומדת העובדה שתמיד היה לו טעם טוב בשחקניות: דיאן קיטון ודיאן ווסט, ג'ודי דיוויס, אנג'ליקה יוסטון ומיה פארו. מה מוצא האיש בסקרלט, על קולה הצורמני, עמידתה השפופה וכישוריה המוגבלים, אינני יודע. על כל פנים, יוהנסן מתהדרת בתואר המוזה החדשה של וודי, ו'סקופ' הוא סרטם השני במשותף, כאשר אל שניהם מצטרפת שוב ליידי מבוגרת קצת יותר – העיר לונדון.

סקרלט היא סונדרה פרנסקי, סטודנטית אמריקנית לעיתונאות המתארחת אצל חברתה הבריטית. במהלך מופע קסמים שמעלה ספלנדיני הקוסם (אלן), מתגלה לסונדרה רוחו של עיתונאי חוקר (איאן מק'שיין) שעלה על סקופ מרעיש, אלא שהוא כרגע מת מכדי לפרסם אותו. מסתבר ש"רוצח הטארוט" המטיל את חיתתו על לונדון עשוי להיות לא אחר מאשר פיטר לימן, אריסטוקרט צעיר ושובה לב (יו ג'קמן). סונדרה, בסיועו של הקוסם הלא יוצלח, מנסה נואשות לברר אם לימן הוא אכן אותו רוצח מנוול, או שמא שידוך מושלם שהיא לא תוכל לעמוד בפני קסמיו הגבריים.

למרות תיאור העלילה הזה, 'סקופ' הוא יותר קומדיה ממותחן. העלילה הבלשית רופפת למדי, ואלן לא ממש מנסה ליצור שיאים מערערי עצבים וטוויסטים עותקי נשימה. אם כבר, 'סקופ' הוא מפגש קומי ברוח טובה בין שני יהודים מברוקלין, המתחזים לאב ובתו, ובין החברה הגבוהה של לונדון.

סקרלט יוהנסן ויו ג'קמן לא ממש משחקים. סקרלט מספקת חיקוי מדויק להפליא (ומעצבן) של וודי אלן, על הג'סטות הנוירטיות והגמגום האינטליגנטי. אבל אין הרבה בשר מעבר לחיקוי, כך שהדמות של סונדרה לא ממש מעניינת. ייתכן שהבעיה נעוצה בכתיבה של אלן, שמרוכז כל כך בעצמו עד שהוא מסוגל לכתוב רק העתקים בדיוניים של עצמו, ללא קשר למגדר של גיבוריו. מצד שני, הפילמוגרפיה של אלן מוכיחה ששחקניות מוכשרות מיוהנסן הפיקו הרבה יותר מהכתיבה הנרקיסיטית שלו. אני, בכל מקרה, מעדיף להאשים אותה.

על ג'קמן יש לומר אפילו פחות: הוא עסוק בעיקר בלהיות בלאדי צ'ארמינג, ולשם כך אין הוא צריך לנצל יותר מהבעת פנים אחת, חזה חטוב ושני חיוכים צחים. כך יוצא הדבר שרוב משקל הסרט נופל על כתפיו של וודי אלן עצמו, והוא, גם בגיל 71, מוכיח שכוחו עדיין במותניו. "ספלנדיני" (שמתגלה כסתם סידני ווטרמן כשאינו על הבמה) הוא קוסם עלוב ובו בזמן בדרן סוג אלף, בן לאותו זן הולך ונכחד של אמנים קומיים שנהגו לחרוש את הרי הקטסקיל ולעשות טוב לפנסיונרים יהודיים. חמוש בשטיקים קבועים ובתעלולי קלפים בסיסיים, הוא מקסים, כמעט שלא במכוון, את הלורד'ז והדיימ'ז המקומיים.

אני מניח שאלן, בגילו המתקדם, אינו יכול או אינו רוצה ללמוד טריקים חדשים. הדיאלוגים שלו, למשל, כתובים בוודי אלנית, שהיא דיאלקט נדיר המשלב שנינה יידית ותיאטרליות בריטית. אנשים לא מדברים כמו שאלן כותב, אבל זה בסדר, מכיוון ש'סקופ' לא מתיימר להיות אחד מאותם מותחנים מחוספסים ועקובים מדם, או אפילו דרמה רצינית ומהורהרת נוסח 'נקודת מפגש'. כמו בסרטו הקודם, אלן, היהודי הניו יורקי, מוקסם מחייה של האצולה האנגלית, אלא שבניגוד ל'נקודת מפגש', 'סקופ' נקי מהירהורים בשאלות מטאפיזיות או מעמדיות, ואינו מנסה להיות יותר מקומדית ליל סתיו משעשעת.

'סקופ' רחוק מאוד מלהשתייך לפסגת יצירתו של וודי אלן. ובכל זאת, עדיין לא נס ליחו של אלן הקומיקאי. מי שאהב את הסרטים הקלילים של אלן משנות השישים ישמח לגלות שדמות הלוזר הנוירוטי שלו עוד מצליחה לנפק פרצי צחוק קלילים וחיוכים משועשעים. לא נותר לנו אלא לקוות שלאלן יש מספיק וויץ באמתחתו כדי לספק עוד יצירה גדולה אחת. לשם כך, נדמה לי, הוא צריך להיפטר מהעלמה יוהנסן ולמצוא לו מוזה חדשה. מקורותיי מוסרים לי שדקוטה פאנינג חופשיה לגמרי.