אם אתם מחפשים מאמר שקול ומאוזן על "סקוט פילגרים נגד העולם" (הידוע גם כ"האקסים של החברה שלי"), שמציג את יתרונותיו כמו גם את חסרונותיו של הסרט, הגעתם למקום הלא נכון. כאן זה המקום שבו אני משתפך על הסרט תוך קפצוצים נרגשים ונפנופי ידיים בהתלהבות ילדותית כמו ילדה יפנית מצוירת שהרגע קיבלה הצעת חברות מאהובה מאלף הפוקימונים. צריך סרט כיפי במיוחד כדי שעוד לפני סוף הסרט, אני כבר ארצה לראות אותו בפעם השניה; ב"סקוט פילגרים", כבר בחצי הסרט החלטתי שאני רוצה לראות אותו פעם רביעית.
"סקוט פילגרים" הוא קומדיה רומנטית שמתרחשת בסצינה הסלאקרית-היפסטרית של טורונטו. סקוט (מייקל סרה) הוא ילד בן 23, שאין לו כוונות להתבגר או להתמודד עם החיים האמיתיים. הוא לא עובד, חי בהתעלקות על דירת החדר של החבר ההומו שלו, מנגן בס בלהקה מעוטת כשרון, ויוצא עם תלמידת תיכון, בעיקר משום שלמצוא בת זוג בת גילו דורש מאמץ. אבל אז הוא רואה את רמונה פלאוורס, ומתאהב בה תוך רגע. רמונה, לכל הדעות, גדולה עליו בכמה מספרים: היא מבוגרת יותר, בוגרת יותר, מנוסה יותר, חכמה יותר וסוחבת איתה מטען רגשי שלסקוט אין שום מושג איך להתמודד איתו.
וחוץ מזה יש לה שבעה אקסים מרושעים שרוצים להרוג את סקוט, וכל הסיפור מתרחש בתוך משחק מחשב.
הקומדיה הרומנטית ההיפסטרית הזאת מתרחשת בעולם שמחולק לרמות, ובסוף כל רמה יש קרב בוס. כולם – כולל סקוט – יודעים קונג-פו משום מה, ויכולים לחטוף ולהחטיף מכות כמו בסרט מצויר. אם אתה מנצח אתה מקבל נקודות, והיריב שלך מתפרק למטבעות. חוץ מזה, כשאתה מתנשק עם חברה שלך, מבליחים מסביבכם לבבות ורודים זוהרים, וכשמישהו נותן לך סנוקרת בפרצוף, מופיעה מאחוריך המילה "באנג!" בענק, ואז מתרסקת לחתיכות קטנות שעדיין מונחות על הרצפה בשוט הבא. זה עולם היפראקטיבי מטורף, שגם כשנדמה לך שהבנת את החוקים שלו, מוסיף עוד המצאות.
והמדהים הוא שזה עובד. "סקוט פילגרים" הוא לא הסרט הראשון שניסה להיראות כמו קומיקס או כמו משחק מחשב. אבל עד עכשיו, מי שניסה בדרך כלל נפל ישר על הפרצוף. אנג לי ניסה להפוך את "הענק" לקומיקס מונפש, כולל המעברים בין הפריימים. זה היה נורא. סרטי "מורטל קומבט" ו"דום" ניסו להעביר את החוויה של המשחק ישירות לקולנוע. זה נראה כמו לצפות במישהו אחר משחק משחק מחשב, כלומר, רע. "טנק גירל" היה אולי הניסיון הכי מוטרף לעשות קומיקס בקולנוע. הוא הפך לסרט גרוע משעשע מאוד, אבל לא יותר מזה.
אבל ב"סקוט פילגרים" העסק פאקינג עובד. לא ברור לי איך. זה כנראה קשור איכשהו לעובדה שאדגר רייט הוא גאון. האיש עשה את "Shaun of the Dead" ("מת על המתים" בתרגום הרשמי לעברית), קומדיה רומנטית שהיא גם סרט זומבים וסרט מצוין משתי הבחינות, ואת "Hot Fuzz" ("שוטרים לוהטים"), פארודיה על סרטי אקשן משטרתיים שהיא גם סרט אקשן משטרתי מצוין לכל דבר. אז מה הפלא שהוא ידע לעשות קומדיה רומנטית שהיא גם משחק מחשב. הקרבות ב"סקוט פילגרים" הם מין קונג-פו שאפשר לראות רק באנימה: כללי הפיזיקה לא ממש משחקים שום תפקיד, וגם המרחב והזמן נמתחים ומתכווצים לפי הצורך.
"סקוט פילגרים" הוא סרט לגיקים. מלבד העובדה שהוא בנוי כמו משחק מחשב ומצולם (לפעמים) כמו אנימה, הוא מכיל הרבה רפרנסים למשחקים וקומיקסים, ולא כולם טריוויאליים. למשל, לא כל מי ששיחק "סופר מריו" יודע שהלהקה של סקוט, סקס בוב-אומב, נקראת על שם הפצצות המהלכות מהמשחק. מי שמכיר ואוהב את החומר, אפילו קצת – מספיק לראות כמה סרטי אנימציה יפניים זולים ולשחק בכמה משחקי מחשב משנות התשעים המוקדמות – יתמוגג לחלוטין. מי שלא – עשוי ליהנות גם, אבל צריך להגיע עם ראש פתוח, אחרת הסגנון של הסרט נראה כמו ביזאריות לשמה.
אבל הסיבה האמיתית לכך ש"סקוט פילגרים" עובד היא שלמרות שיש בו הרבה סטייל – מה הרבה, ספינות משא מלאות סטייל – זה לא בא על חשבון התוכן. הייתם יכולים לקחת מ"סקוט פילגרים" את הרפרנסים, את קרבות הקונג-פו, את הקומיקס, את הקצב ואת הריקוד ההודי (אה, כן, יש גם ריקוד הודי), והוא עדיין היה נשאר סרט מצוין. מתחת לכל הדברים האלה יש קומדיה רומנטית מקסימה עם המון דמויות נהדרות, שאיכשהו, למרות שעלול לצאת להן עשן מהאזניים אם תעצבנו אותן, הן אמינות ואמיתיות הרבה יותר מכל מי שמופיע בסרטים מסוג הדרעק הדביק והמשוכפל שממלא את בתי הקולנוע בדרך כלל תחת הכותרת "קומדיה רומנטית". קיירן קולקין, אח-של, בתפקיד השותף ההומו, כל כך מעולה שבסרט פחות מגניב הוא היה גונב את ההצגה לחלוטין מכולם. אוברי פלאזה לא ממש עושה שום דבר בסרט חוץ מלכעוס על סקוט פילגרים – ועושה את זה באופן מרהיב. ואפילו לא התחלתי לדבר על חברי ליגת האקסים המרושעים (בינהם כריס אוונס, ברנדון ראות' הסופרמן לשעבר וג'ייסון שוורצמן), שמתוקף תפקידם מופיעים בסרט רק דקות ספורות כל אחד, ואפילו לספר למה כל אחד מהם הוא יצירת מופת בפני עצמה יהיה ספוילר.
בעניין סקוט פילגרים עצמו: מייקל סרה התחיל לעלות לאנשים על העצבים כיוון שהוא מגלם תמיד את אותה דמות. אפשר להבין את זה. הוא תמיד הצעיר החנוני והלא בטוח בעצמו. כאן, הפתעה, הוא מגלם צעיר חנוני ולא בטוח בעצמו, אבל מה לעשות – בסרט הזה, זה עובד. מרי אליזבת ווינסטד הזכירה לי גירסה מעט פחות מיוחדג'ת של קייט ווינסלט ב"שמש נצחית בראש צלול": גם היא מושא תשוקתו של החנון, גם היא נוהגת להחליף צבע שיער לעתים קרובות, וגם בה קל להתאהב.
מה שאני מנסה להגיד, במקרה שלא הייתי מספיק ברור, הוא ש"סקוט פילגרים נגד העולם" הוא סרט ממש טוב. זה סרט משחק-המחשב הטוב ביותר שנוצר אי פעם (למרות שהוא לא מבוסס על משחק מחשב), אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנוצרו אי פעם (והוא דווקא כן מבוסס על קומיקס), הקומדיה הרומנטית הטובה של השנה עד שיוכח אחרת, וצפיה בו היא, באחריות, אחד הדברים הכי כיפיים שאפשר לעשות בישיבה.
באמת סרט מגניב
אני למשל, לא באה מרקע של משחקי מחשב (ולא ידעתי שהלהקה נקראת על שם הפצצות המהלכות בסופר מריו), ועדיין ממש נהניתי מהסרט.
אבל אולי אני גם משוחדת, כי שון אוף דה דד והוט פאז הם מהסרטים האהובים עליי.
במהלך הסרט קצת הפריע לי שלא היה ברור למה סקוט הוא הראשון שצריך להילחם בכל האקסים, למה לא כל אקס נלחם בקודם כך שלאחרון נותר להילחם רק באקס אחד, אבל בסוף הסבירו גם את זה.
השחקנים האורחים היו נהדרים, וקירן קולקין ממש כבש אותי.
אני רוצה לחזק את דבריו:
כן.
ושמח שיש לי לפחות יום או יומיים עד שיגיע מישהו למחוזות האקווריום המחודש, עם הודעה ארוכה ומנומקת שתסביר לי למה הסרט הזה נורא אובר-רייטד, ובעצם די מעפן, ריקני ומבוסס על שטיקים שטותיים, כי עד אז אני אדע שסקוט פילגרים הוא פשוט כיף טהור, ושאני ב"אהבת נשים" איתו (אה, כן, התרגום היה בינוני מינוס).
דווקא על התרגום אתה מתלונן?
יחסית לסרט לא מאוד פשוט לתרגום (יש לך הצעה טובה יותר במקום "אהבת נשים"?) התרגום בהחלט סביר. לא שמתי לב לטעויות, פספוסים או שגיאות הגהה, וסה'כ הוא עושה את העבודה. סמדר פייסיק, אם במקרה את קוראת פה – קבלי ח'ח.
אה, וזה סרט אובר-רייטד ובעצם די מעפן וריקני… p:
חותם על כל מילה.
זאת ועוד: אחד הדברים שהכי הקסימו אותי היה העובדה, שהגיבור הראשי של סרט עם כל כך הרבה סטייל, היא דמות של גיק חסר כל שיק בעליל, שהתסרוקת שלו כל כך כעורה עד שהיא הפכה לנושא בפני עצמו.
אני טרם בקיא בהווי האתר החדש
האם לגיטימי להתאונן כאן על תרגום שם הסרט?
(ואולי כדאי לפתוח דיון אנטי-תרגומי-סרטים כללי ואז אפשר יהיה להתאונן בו?)
נדמה לי שאת זה עדיף לעשות
בדף המידע של הסרט (אליו ניתן להגיע דרך ההפניות בבוקסה "חדש בקולנוע" או "עוד בקולנוע"):
http://redfish.dreamhosters.com/movies/scott_pilgrim_vs_the_world/
בינתיים הכל לגיטימי.
אוקיי, לא לגמרי הכל: אם מישהו יעז לחזור שוב על בדיחת ה"מת מצחוק" וכו', אני אכריז מיידית על סגירת האתר החדש ואז אחנוק אותו במו ידי. אבל מעבר לזה, לפחות כל עוד אנחנו בתקופת ניסיון, ההגדרות לגבי על מה "מותר" או "אסור" לדבר מהאתר הישן לא תקפות. בינתיים הכל מותר; אם נראה שמשהו הופך להיות בעיה, אז נכריז שמעכשיו אסור.
כתבתי קצת על השם העברי בתגובות בדף הסרט:
http://redfish.dreamhosters.com/movies/scott_pilgrim_vs_the_world/?comNum=400573#li-comment-400573
מדהים כמה הביקורת שלך קולעת.
אם הייתי צריכה לתאר את הסרט בשלוש מילים, הן היו: Essence of awesome.
מאוד נהנתי מהסרט ואני מרגישה שאתה באמת אמרת את כל מה שיש לי להגיד עליו.
חבל לי שהוא לא הצליח קופתית.
או במילות הטאגליין של הסרט:
An Epic of Epic Epicness.
http://www.impawards.com/2010/scott_pilgrim_vs_the_world_ver2.html
מסכים פחות או יותר
סרט מגניב ומצחיק, אבל עם כמה קטעים מואלצים.
לפרטים, הנה הביקורת שלי על הסרט:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1798604
אתה מוזמן לכתוב את דעתך על הסרט וללנקק לבלוג שלך
או שאתה מוזמן לכתוב את דעתך על הסרט ולא ללנקק לבלוג שלך. אבל הסידור ההפוך – לינק בלי תגובה מפורטת – לא מתקבל. אנחנו לא לוח מודעות.
אופסי, לא יקרה שוב
אבל בכול מקרה, הנה הדעה המפורטת שלי מהביקורת:
`סקוט פילגרים` הוא סרט שמצליח להצחיק וליצור אווירה כיפית. הבדיחות בסרט מצחיקות (חלקם מאוד, חלקם רק מצחיקות), הדמויות משעשעות ומשוחקות נהדר וגם האווירה עוזרת להנאה מהסרט.
בנוסף, `סקוט פילגרים נגד העולם` הוא סרט עם קרבות ואקשן נהדר. כפי שאמרתי, הקרבות בסרט הם בסגנון משחקי מחשב והקרבות האלו מוצלחים מאוד.
אבל הבעיה הכי גדולה של `סקוט…` הוא שיש כמה קטעים די מואלצים שמקדמים את העלילה בכוח.
למרות זאת, `סקוט פילגרים נגד העולם` הוא סרט מצחיק, מגניב ושווה צפייה. לא פצצת הצחוק של השנה, אבל די קרוב לכך.
אאלץ לאכזב
גם לי אין קטילה. סרט מהנה בצורה קיצונית, עם פוטנציאל רציני להפוך לקאלט. הבעיה היחידה שלו, לדעתי, היא שהוא מאד מוכוון לאנשים שנולדו בעשורים מסוימים. אני חלקית מבסס את זה על כך שבאולם שבו הייתי, שבעה אנשים שונים קמו ויצאו באמצע, מתוכם שלושה קשישים שנראו מבועתים לחלוטין (אני משער שבגלל השם הם ציפו למשהו שמערב את מג ראיין), שני ילדים קטנים שנראו מבולבלים ושני הורים שלהם שנראו לא מרוצים. אז לא הייתי ממליץ להורים שלי או לאחיינים שלי, אבל בהחלט מומלץ לרוב קוראי האתר ורוב האנשים שאני מכיר (= פלוס מינוס בשכבת הגיל שלי).
כמו כן, מסתבר שקשה לי לכתוב פוסטים ארוכים על סרטים שאני מאד אוהב. היה מצוין. ממש. לגמרי. זהו.
אקס-מן
אני די בשוק מזה שדווקא הסרט הזה, מבין סרטיו של אדגר רייט, הגיע לארץ. הוא בלי תחרות הסרט הכי קשה לעיכול שלו עד היום. כלומר, ההפקה ההוליוודית, בחירת השחקנים והטריילרים יצרו אצלי את הרושם ש'סקוט פילגרים' הולך לכיוון מסחרי יותר, מיינסטרימי יותר. איזה. הסרט הזה הוא קולאז' של חמישים סרטים שונים בפאסט פורוורד. הוא נראה כמו תוצר של אורגיה אלימה בין מישל גונדרי, סטיבן צ'ו, קוונטין טרנטינו, מאט גריינינג, ראיין ג'ונסון והשניים האלה שביימו את 'קראנק'. הוא פסיכי, גדוש הברקות, ממציא את עצמו מחדש בכל סצינה, מוזר ודורש צפיה חוזרת.
והוא מאכזב.
אני לא גיימר, אני בקושי מכיר יצירות קומיקס, אבל אני מעריץ את אדגר רייט. סרטו הקודם, 'הוט פאז', הוא באמת ובתמים ולאחר אימות בצפיות חוזרות, אחד הסרטים הטובים שראיתי בחיי. ו'שון של המתים', הוא אמנם מינורי יותר ומכוון פחות גבוה, אבל גם הוא פוגע בול. הסרט הנכחי הוא בהחלט ראוי, אבל עובד פחות טוב. קודם כל, בניגוד לפרפקציוניזם שבו שני הסרטים הקודמים מבוימים וערוכים, בלי ולו פריים מיותר אחד, 'פילגרים' הוא סרט מקושקש ולא אחיד. סגנונית, אני מתכוון. זה קצת עייף אותי, יחסית לסרטיו הקודמים שהשאירו אותי מרותק. מצד שני, יש משהו ביוצרים שמתייחסים לסרט שלהם כאל מגרש משחקים לכל הרעיונות המעוותים שעוברים להם בראש שאני מאוד מעריך. כך שאם זו הייתה הבעיה, הייתי אומר שזה לא הסרט, זה אני.
אבל מוקד האכזבה המרכזי הוא אחר לגמרי. המכנה המשותף בין 'שון' ו'הוט פאז' -שהוא מבחינתי שיא הייחוד של רייט, ומה שבאופן ניכר היווה השראה לסרטים כמו 'זומבילנד' ו'קיק אס'- הוא איך שהקומדיה מתקיימת בסינכרון מושלם עם הז'אנר שעליו היא כביכול צוחקת. מה שהופך את שון לסרט מצחיק הוא בעצם גם מה שהופך אותו לסרט זומבים יעיל: התיאור המדויק של התנהגות אנושית וחברתית בסיטואציה הדימיונית. זה מטריד כי זה אמין, זה מצחיק כי זה כל-כך שונה ממה שסיפרו לנו על מתקפות זומבים. ב'הוט פאז' הפתרון לתעלומה הבלשית הוא סאטירי ומופרך, ובמקביל מעוגן בצורה מופתית ברמזים שונים לאורך הסרט ובהגיון הפנימי שלו. העריכה המקוטעת והמהירה שלו מבטאת רעיונות הומריסטיים באותה הצלחה בה היא יוצרת מתח ודרמה בפיתולי העלילה.'סקוט פילגרים' אולי משנה את פניו אחת לשוט. אבל סרטיו האחרים של אדגר רייט הם כל הפנים הללו בו זמנית, בהרמוניה מושלמת.
כלומר, 'סקוט פילגרים' איכזב אותי כי בסופו של דבר, כסרט רומנטי, הוא לא עובד. הדמויות בו לא מעניינות, וההתנהגות שלהן לא מובנת. הן אפילו קצת מעצבנות. במהלך ההמרה של התמודדות עם משקעים במערכת יחסים לקווסט פיזי -רעיון די מגניב בסך הכל. מזכיר קצת את 'שמש נצחית'- רייט וויתר על עולמן הפנימי של הדמויות. הסרט עובד *רק* כמאבק ממשי בין גיבורי על. הוא קשור לעולם שלנו רק באופן סימבולי ("יש לו דרך להיכנס לי לראש", "טבעונים הם אנשים טובים יותר"…). וזה מעניין ומשעשע, אבל גם מנוכר למדי, וממצה את עצמו בשלב כלשהו.
אבל חפירות בצד, איזה מגניב מה שהוא עשה עם הלוגו של יוניברסל, הא?
הנה זה מתחיל.
(ל"ת)
כן, הזהרת אותנו שזה עלול לקרות
OMG מישהו לא אהב את הסרט ללא סייגים! גוועלט! גישה ילדותית משהו הייתי אומר, מה גם שתגובה כמו זו לא תורמת כלום לדיון וסתם מעכירה את האווירה, אז חסוך מאיתנו בפעם הבאה. אהבת? יופי טופי, לאחרים יש זכות לאהוב פחות.
אני עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל אם אדגר רייט ביים אז נו טוב, אעשה מאמץ, למרות שמייקל סרה גורם לי לתגובה אלרגית.
זה היה קצת עוין
שום דבר בתגובה של עידן לא נשמע לי קרוב ל"OMG מישהו לא אהב את הסרט ללא סייגים! גוועלט!". בוודאי שלא מצאתי בשלוש המילים האלו שלילה של זכותו של מישהו שלא לאהוב את הסרט.
ראה את התגובה הזו:
http://redfish.dreamhosters.com/scott_pilgrim_vs_the_world/?comNum=400736#li-comment-400736
ראיתי. ועדיין לא ראיתי שום סימן ל"גוועלד"
וכמו כולנו כאן, עידן לא ילד ונמצא באתר לא מהיום, ויודע שאנחנו לא סותמים פיות של אנשים בעלי דיעה שונה. אבל אני אתן לו להסביר את עצמו אם הוא ירצה.
גם אני אשמח לשמוע את תגובתו לדברים
אולי הייתי קצת עוין מדי, אבל די מגעיל לכתוב בתגובה למישהו שהשמיע את דעתו האישית ב- 4 פסקאות מנומקות ומפורטות, משפט נוטף סרקזם כמו "הנה זה מתחיל", שמתפרש אצלי כ-"הנה האנשים שלא אהבו את הסרט כמוני מתחילים לצוץ". אני בעד דיון חופשי שבו לא מכרסמים לאנשים בלגיטימיות של הבעת דעה מנוגדת. הרי לצורך זה, בין היתר, נועדה מערכת התגובות, הלא כן?
אוף, אבל אני לא אוהב להסביר את עצמי.
זה מעפן, וזה הורס את הזרימה של השיחה ואת הניואנסים.
אבל, כנראה שלא הייתי מספיק ברור מלכתחילה, אז אולי כדאי להוסיף כמה מילים, למען הסדר הטוב.
הממ, איפה להתחיל?
נולדתי בליל סתיו, לקראת סוף השנה הראשונה (או השנייה, תלוי איך אתם סופרים) של שנות השמונים של המאה הקודמת. מאז עברו לא מעט שנים, ועכשיו אני פה.
מי מגולשי האתר שיצא לו לראות איתי סרטים, יודע שזה זמן מה שמאוד קשה לי לאהוב סרטים חדשים. אין לזה סיבה מיוחדת. אפשר להאשים בזה את הגיל, את העייפות, את הפלצנות, או את מה שבא לכם. בסופו של דבר, בד"כ כשכולם יוצאים מהאולם ומדברים על איזה סרט מצויין ראינו, אני זה שחייב להעביר ביקורות טפשיות על חוסר האמינות של דמויות המשנה, או על ההתעלמות המופגנת מחוקי הפיזיקה ("אלוהים אדירים, זה סרט מצוייר! מה, כשסופרמן יורה לייזר מהעיניים זה לא מפריע לך?!" לא, זה לא מפריע לי, אבל זה כבר לדיון אחר).
בשנים האחרונות צפיתי במעט מאוד סרטים שלא התאכזבתי מהם. שלא לדבר על כאלה שהייתי צופה בהם שוב. שלא להזכיר בכלל סרטים שבאמת אהבתי, בלי הסתייגות. שהיו מהנים, חכמים, בעלי רבדים, אולי עם אמירה או שתיים, כאלה שאני אצטרך להתאמץ למצוא מילה רעה להגיד עליהם. לעניין הדיון הזה, אפשר לקרוא לסרטים כאלה "מושלמים". סקוט פילגרים הוא סרט כזה.
אחרי (ובזמן) שצפיתי בו, וכשכתבתי את התגובה המקורית, הייתי עטוף במין בועה כזאת שסקוט פילגרים הוא סרט מושלם. ואתה יודע מה? זו בועה שמאוד כיף להיות בה.
וזו בעצם היתה הכוונה (שלא הועברה נכון) של התגובה שלי – שאני נמצא במקום כיפי, ויודע שזה רק עניין של זמן עד שאני אאלץ לצאת ממנו. כי לדיונים ב"עין הדג" יש היסטוריה ארוכה של שינוי הדעה שלי על סרטים. לפעמים לטובה, ברוב הפעמים לרעה. לא כי יש שם ילדים קטנים שמעזים לא לחשוב כמוני, אלא כי מדובר באנשים שמבינים את הסרט בצורה אחרת ממני, ומעניקים לי זוית ראיה או פרשנות או דרך התבוננות חדשה לגמרי, שבתורה מחייבת אותי להעריך מחדש את הסרט.
מכאן, אני מקווה שאפשר להבין שהתגובה שלי לארמדילו לא היתה סרקסטית וכמובן שלא באה בנסיון לסתום פיות (מי אני בכלל שאסתום פיות לאנשים?) (מה גם שיש בי רק הערכה לפועלו של הארמדיל. טוב, זה לא נכון. יש בי גם קצת הערצה), אלא כסוג של lament על פיצוצה הקרב של אותה בועה מקודם. ונו, מה לעשות, זה חורה לי.
ובנימה אחרת לגמרי – Creeping, תתבגר. פה זה לא ynet.
שיהיה לך לבריאות
לא שאני מבין איך האגוצנטריות הזו תורמת במשהו לדיון על הסרט.
יוניברסל
ניסיתי לחפש ברחבי היוטיוב את הכמה שניות האלו עם הלוגו אך ללא הצלחה? מישהו אולי יודע איפה אולי כן ניתן למצוא את זה?
YouTube shows all
http://www.youtube.com/watch?v=Y6Cxv-4qE6M
ובגרסת סקוט פילגרים:
http://www.youtube.com/watch?v=BOWbWpNKS6s
לא בדיוק
ככה זה נראה על המסך
http://www.youtube.com/watch?v=-vv2VPSyuvE&feature=related
נו שוין, הזיכרון שלי - בדיוק מה שהיה פעם.
(ל"ת)
תודה תודה!
איזה מעולה.
עשה לי חיוך כל כך גדול אפילו לפני שהסרט התחיל.
עד כמה שהיוניברסל היה מקסים
והוא היה, זה בכלל לא הרגע הכי טוב בסרט.
__________
זה רק אני, או שכל סרט שמשתעשע עם היוניברסל נכשל בקופות? עולם המים היה אחד מהפלופים הגדולים בהיסטוריה, ובנג'מין באטן אולי בסוף החזיר את ההשקעה, אבל ביקורתית ואוסקרית הוא די נפל.
תיאוריה מעניינת
גם "סרניטי" יושב עליה טוב
בנג'ימן באטן זה לא של יוניברסל
זה של פאראמאונט וWB.
אבל כן, הקטע אם יוניברסל הוא אחד הקטעים המקסימים בסרט.
זה היה..
..כל! כך! מגניב! נהנתי מכל רגע! אשתי סבלה! אנשים יצאו באמצע! אנשים מחאו כפיים בסוף! זה היה פשוט מענג!
נדמה לי שאת הסרט הזה צריכים לראות רק גיקים – לשאר הוא יהיה קצת מונוטוני אחרי זמן מה – אבל אני יכול להפסיק לכתוב בסימני קריאה! אני רוצה עוד פעם!
מעולה גם בהקרנה השנייה
אין הרבה סרטים שאפשר להינות מהם כל כך בהפרש של שבוע.
דיווח על תקלה
ראיתי אתמול את הסרט, והתחושות שלי במהלכו היו מוזרות. כשניסיתי להבין מה בדיוק קורה הצלחתי לשים את היד על מה שהפריע לי: קטעי הקרבות, ובכלל הקטעים הקומיקסיים ומשחקי המחשב המופרעים היו נהדרים. כל היתר גרם לי לסבל. סקוט פילגרים – ואולי האשמה במייקל סרה – הוא דמות מעצבנת בצורה שקשה לי לחשוב על מקבילה לה. כל פעם שהוא פתח את הפה היד שלי לפתה את מסעד הכסא בעצבים. רוב הדמויות האחרות (בדגש על רמונה ועל נייבז, אבל גם ג'ולי, אחותו של סקוט, ומרבית חברי הלהקה) לא היו טובות בהרבה. למעשה, מלבד וואלאס וקים אני לא יכול לחשוב על דמויות שנהניתי ממש לראות על המסך. ובין הקטעים המפרכים, המשעממים והמיותרים הללו שובצו כמה מקטעי הקרבות המשעשעים ביותר שזכורים לי בשנים האחרונות. היה ממש קשה לצפות בסרט ככה – רגע אחד לנוע בחוסר נוחות על הכסא, ורגע אחר להתלהב.
אני חושב שאני מסכים עם בן (וכמובן לא בפעם הראשונה) בכך שמשהו התפקשש לאדגר רייט בחיבור של הכל יחד (וזו כן פעם ראשונה).
הטריילר האינטראקטיבי
רשמית, זה טריילר. מעשית, זה מכיל יותר מידע מכמה סרטוני מאחורי הקלעים וערוצי פרשנות ב-DVD. וזה מאוד מגניב.
http://movies.yahoo.com/feature/scott-pilgrim-interactive-trailer.html
הבעיה היחידה עם ה"טריילר" הזה היא שבתור טריילר הוא גרוע. הוא מכיל כל כך הרבה מידע שלא מומלץ לצפות/לקרוא/לשחק אותו לפני הצפיה בסרט. אם כבר ראיתם את הסרט – מומלץ.
העזיבה הגדולה
הזכירו את זה בכמה תגובות וגם בהקרנה בה אני הייתי זה קרה – אנשים עוזבים את האולם במהלך הסרט.
הייתי בהרבה סרטים במהלך חיי, בינהם גם בכאלו שאנשים נטשו את הקולנוע בגלל הסרט, אבל כנראה שסקוט פילגרם הוא דוחה הקהל הגדול ביותר.
הייתי באולם של כ-100 מושבים והתפוסה היתה של כשני שליש. כבר בהתחלת הסרט החלה הזרימה החוצה, והיא לא פסקה עד הרבע השלישי שלו. להערכתי יותר משליש מהצופים עזבו את הסרט, כשמשרעת גילאי העוזבים היתה רחבה כמשרעת הצופים (החל מגלאי עשרה ועד גיל הזהב).
אני קצת מופתע. נכון, מי שלא יודע למה לצפות (ו/או מצפה לקומדיה רומנטית שיגרתית) עשוי להיות מופתע מהסרט, אבל האם הוא כל כך חריג וההומור שלו מתאים לחתך כל כך מצומצם, עד כדי כך שכמות כזו גדולה של אנשים ינטשו אותו?
אני מניח שזה מה שקורה
כשמשווקים סרט בשם "האקסים של החברה שלי". אנשים כנראה מצפים למשהו הרבה יותר שגרתי ולא גיקי, רצוי עם חתיכים וחתיכות ועריכה נורמלית. במקום זה, מקבלים סרט שרץ בין אקשן, קומדיה, דרמה וסיינפלד. מוזר לי שאנשים ממש יצאו באמצע (אני הייתי בכיף נשאר לעוד חצי שעה), אבל אני תמיד מזכיר לעצמי שגם סרטים כמו "פנטסיה" ו"מועדון קרב" היה כשלונות מסחריים בזמנם.
אהה זה פשוט
הדברים שהיו על המסך שחלק מכם יציגו כדמיות לא מייצגים מתבגרים בכלל. לא כל מי שנמצא בין 14-21 תקוע ב emo faze שלו אדגר. וזה שחווית חוויות רעות בתיכון לא משנה את זה.
מה שיפה זה שגם מה שרשמת לא מסביר יותר מדי
(הרי זה שסקוט פילגרים אינו מציאותי זה למה אנשים אוהבים אותו מלכתחילה, וזה לא שסרטים אחרים שלוקים בהצגת מתבגרים לוקה שילמו על זה בקופות או ביציאות המוניות)
וגם שאף אחד בסרט הזה – אולי חוץ מאיזה אקס אחד – לא אימו. היפסטר, אולי.
הסוף של 'הוט פאז', ואני מדבר על העשרים שניות האחרונות
בליווי השיר של סופרגראס שנקרא בשם המפתיע 'hot fuzz' הוא אחד הדברים היותר מוצלחים שראיתי.
יש במאים שיודעים לקחת מוסיקה למקם את המצלמה במקום הנכון ולערוך את זה בצורה טובה. בקיצור יודעים איך לעשות סצינות מגניבות (גם אם הסרט עצמו בינוני). אני חושב שאדגר רייט הוא אחד מהם ובכלל הוא היה יכול להיות מצויין בתור במאי קליפים. עוד שני שמות (ניימדרופינג, סו וואט..) הם דיויד פינצ'ר (שגם היה או עדיין? במאי קליפים) שיש לו סצינה כזו בכל סרט שהוא עושה (כן בכל סרט, גם באלה שפחות מוצלחים) וטרניטינו (מקווה שאני לא באמת צריך להסביר למה).
לכן לא הייתי מופתע שאדגר רייט כן הצליח ליצור סרט קומיקס קופצני ותזזתי, בצורה מגניבה (שלא לדבר על זה שהוא לא עשה לי כאב ראש כמו סרטים אחרים שהוזכרו בביקורת).
אבל, למרות שהסרט חדשני, מוצלח, מגניב (ועוד כל מיני תיאורים שאפשר להוסיף להם סימני קריאה), הוא גם מאוד מעייף. אני ראיתי אותו בדיוידי ונאלצתי לראות אותו בחלקים כי לראות אותו בבת אחת היה מעייף מדי (אני לא יודע למה אנשים יצאו באמצע מהאולם אבל יכול להיות שזאת הסיבה). כל הקפיצות של המצלמה, בלוני קומיקס, התעופפויות באוויר – די מעייפות כשהן באות לאורך סרט שלם. אם אני אעשה הקבלה למשחק מחשב, אין פה אופציה לשמור ולעשות סייב, אחרי כל סיבוב עם אקס מרושע.
הזכרתי מקודם את טרניטינו. יש סצינה בספרות זולה (סוג של ספוילר למי שלא ראה) שבה אומה תורמן וג'ון טרבולטה יושבים במכונית לפני המסעדה ואומה אומרת לו "אל תהיה מרובע" וההשתקפות של הניאון מהמסעדה על החלון של המכונית מציירת צורה של מרובע. זאת הסצינה היחידה בסרט בסגנון הזה, וזה חלק מהסיבה שאני זוכר אותה. 'סקוט פילגרם' מפוצץ בסצינות כאלה, ואולי בגלל זה קשה לי להזכר בסצינה אחת יחודית ממנו.
אהבתי מאוד את הסרט.
אבל משהו היה חסר לי… לא יודע, ערך מוסף כלשהו.
מה לעשות, אני תמיד מחפש משהו כזה בסרטים.
ומעבר לכל המגניבות והחמידות לא מצאתי את זה.
מה שכן, הייתי רוצה להמליץ על ביקורת מצוינת בעברית לקומיקס עליו מבוסס הסרט:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539581&blogcode=11648930
אפשר לראות אותה גם כביקורת על הסרט שמשלימה את זו של רד, לדעתי.
סרט נפלא
אני לא מבינה כמעט כלום במשחקי מחשב, אבל זה לא הפריע לי לחשוב שזה אחד הסרטים הכי כיפיים שאי פעם יצא לי לראות. בין היתר בגלל המוסיקה. כל סרט שיש בו שיר של מטריק לא יכול להיות סרט רע. (~מתחכשת לקיומו של דמודמים~)
מטריק
הם אלה ששרים את השיר של Clash at Demonhead, נכון?
אני שמח שעוד אנשים אוהבים אותם. זה השיר שהכי אהבתי בסרט, אבל היתה לי הרגשה שהייתי אמור לשנוא אותו, כי הלהקה כזאת מלוקקת וטבעונית. אני שמח לשמוע שזה בסדר לאהוב אותו.
אכן, השיר של אנבי
בכלל, הפסקול של הסרט מופגז באנשים מגניבים, לא רק מטריק, אלא גם בק, הרולינג סטונז והשיר הכי טוב של פרנק בלאק
בהחלט פסקול משובח
ומטריק היא להקה שמומלצת בחום, גם מחוץ אליו. אני לא יודעת מה אמילי היינס נוהגת לאכול, אבל מלוקקת היא בטוח לא.
גם נחמד לראות שאדגר רייט קיבל תקציב שמתאים לסגנון שלו
כבר על סרטיו הקודמים פשוט רואים שהרבה מהעריכה המסוגננת שיש בסרט הזה נמצאת גם שם (בעיקר בשוטרים לוהטים). אני חושב שאני מתייחס בעיקר לתנועות המצלמה שמשתלבות עם העריכה באופן מהיר אבל לא משהו שהורס את הראש ברמה של כל סרט אקשן שקיים היום (למה חושבים שלראות מצלמה רוטטת בלי להבין מה קורה זה כיף?!)…
דיי איבדתי את הפואנטה שלי אז בכל מקרה, סרט מצוין!
זה דווקא סרט מאוד שלם
מצפייה שניה (שלישית תגיע בשניה – ואני מתכוון במאית השניה – שבה הוא יצא ב-DVD) בסרט, הסוף מוטרם מהרגע הראשון. בכלל, הסרט זורק הרבה מאוד רמזים שמדובר – כמו שנכתב כאן – בסיפור התבגרות, בעיקר בהקשר של מערכות יחסים. זה אשכרה מופיע בסצנה הראשונה, כשקים פונה לסקוט.
הבעיה היא שכל המגניבות שהסרט משפריץ לכל עבר קצת מפריעה לראות את זה. כמו שנמרוד אמר, אבל (כמובן), לגמרי להפך: כל השטויות שרצות כל הזמן על המסך, ומהפנטות את הצופים, מהפנטות גם את סקוט ואת חבריו בחיים הכל-כך-מגניבים שלהם. הם עסוקים בהסחות דעות, בילדות נצחית, ושכחו להתבגר. על זה, בין השאר, הסרט.
אני לא מסכימה
אין לי שום בעיה עם זה שהסרט עוסק ביחסים והתבגרות – יש לי בעיה עם זה שלקראת הסוף, הוא כאילו אומר: "אוי! שכחתי להגיע למסר!" ואז עושה כמה סוויצ'ים אישיותיים דאוס-אקס-מאכינאיים (התיכוניסטית, למשל), מפסיק לעטוף את המסרים באיזשהו שמץ של עלילה או דמויות, ועובר למצב שבו הדברים היחידים שיש בו זה קרבות וניתוחים-עצמיים, בלי שום קשר לשום דבר שבא קודם.
והופך אותו לפחות טוב עבור אנשים שאוהבים קרבות
במיוחד כאלה שהושקעה בהם הרבה מחשבה ויש בהם כוריאוגרפיה מצוינת.
לגבי אהבת קרבות – אני מניחה שאתה צודק
לא מצאתי את הכוריאוגרפיה מצוינת במיוחד, ולגבי מחשבה – נראה לי שהושקעה יותר מדי ב"מגניבות" ובפחות מדי בקידום הסרט. אני צופה המון בתוספות ב-DVD – ערוצי פרשנות, סצינות שהורדו בעריכה ועוד, ולפעמים אלה סצינות מיותרות באמת, אבל לא פעם הן דווקא חמודות להפליא ואפילו משלימות את הפאזל, אבל הבמאי מסביר שהסרט היה ארוך מדי והיה צריך לקדם את העלילה אז בצער רב הוא חתך או קיצר סצינות שהיו חמודות מאוד, אבל גרמו לסרט להתעכב במקום, לא הוסיפו מידע חדש או משהו שלא ניתן היה להבין בלעדיהן. זה מה שאני מרגישה שקרה כאן – נראה שלא רצו לוותר על אף אקס, אבל 7 זה כבר יותר מדי, והמסר כבר הובהר די צורכו. אם לא לקצר בכמות לפחות לקצר את האורך, ולהשאיר את הסצינות המלאות לתוספות ב-DVD. זה פשוט נהיה מעייף ומייגע בשליש האחרון של הסרט, וע"ס התגובות (לא רק של MuchRejoicing) רבים חושבים כך. המיקוד של הסרט השתנה ומסרט עם קרבות הוא נהיה סרט של קרבות וזה לא מה שבאתי לראות.
בתור אנשים שאוהבים קרבות, אני לא מסכימה.
(ל"ת)
אפשר טיפה יותר פירוט?
אילו קרבות לא אהבת ו/או חשבת שיש בעיה במבנה שלהם או בכוריאוגרפיה?
פגשתי את אחיך, תופל. הוא מוסר ד"ש
הקומיקסים איומים ונוראים. סגנון הציור מזעזע (שחור לבן בקווים גסים שנראים בעיקר לא מושקעים) והעלילה של הסרט מהותית יותר מוצלחת. הקומיקסים פשוט מפתחים דברים מסוימים יותר מדי (תלונה מוזרה, אני יודע, אבל תקראו ותבינו) והורסים הרבה מהאקראיות של דברים שקורים בסרט. למי שאין לו כוח להטריח עצמו לCnV, פאנלי הקומיקס שרואים בסרט הם ישירות מהספרים, רק צבועים כדי שיהיו פחות משעממים בעין ועם אנימציה סטטית שכזו מאותה הסיבה.
אני אהבתי את הקומיקס יותר מאת הסרט
סגנון הציור הוא מחווה "לא מושקעת" למנגה, בקשר ברור לעלילה.
בקומיקס מתוארים החיים הדי רגילים של מתבגר בן 20+, עם הבלחות היסטריות של של קטעי פנטזיה.
הסרט דחס מאד את העלילה, ובחר כמעט רק את הקטעים הלא ראליסטים. הבחירה הזאת הפכה את הסרט לקרוסלה מטורפת של קטעים, עירבוב סיגנונות ועריכה קליפית. כיף לצפייה, אבל לא נותן שום אפשרות להתחבר לגיבורים מחינה ריגשית.
העריכה בענק רעה?
באמת? זכור לי שכל כך התלהבו ממנה בזמן שהסרט יצא, ושכל המעברים היו יצירתיים ומגניבים. אומנם הם לא היו קשורים כל כך לרוח הסרט (למרות שלפי דעתי הסרט עצמו מצויין), אבל בתור עצמם הם נראים מעולה!
סתם קראתי את הביקורת שוב,
ועוד פעם הופתעתי מהעובדה שדורון מציין את העריכה בענק כרעה. אלה המילים בהם השתמשת לתאר את העריכה בביקורת:
'הדבר היחיד בסרט שמצליח לרכוש את התואר "מגניב" בזכות הוא העריכה. ייתכן שזהו הסרט הראשון בהיסטוריה שבו הקאטים היו מוצלחים יותר מהסצינות שבינהן. 'הענק' הוא "סרט קומיקס" במובן שעוד לא ראינו עד היום: מהפונטים של כותרות הפתיחה ועד לקרדיטים בסיום, הוא מחופש לספר קומיקס. הוא משתמש בלי הפסקה במסכים מפוצלים, בתמונות-בתוך-תמונות תחומות בקו שחור עבה, ובמעברים יצירתיים במיוחד מתמונה לתמונה – הסצינה הבאה "צובעת" את עצמה על פני הקודמת, דוחפת את הסצינה הקודמת החוצה או מגיחה במפתיע מעברו של עץ, תריס או להביו של מסוק. ראינו דברים כאלה בעבר, כמובן, אבל לא בכמות וביצירתיות כזאת.'
ברצינות, מה גרם לך לשנות את דעתך?
לא שיניתי את דעתי
ואתה ציטטת אותי באופן חלקי. המילים הבאות הן "זה חמוד להפליא, משעשע, ולחלוטין לא מתאים לסרט הזה, שהיה, כזכור, אמור להיות סרט רציני ומהורהר. כשמותה של דמות מסוימת, במקום להיות ריאליסטי, נחתך על ידי קאט מגניב שכזה, זה לגמרי לא עזר לי לקחת את המוות ברצינות". השורה התחתונה שלי בביקורת הזאת היתה שהסרט גרוע.
קאטים מגניבים זה נחמד, אבל מה לעשות, בסרט השוטים חשובים יותר מהקאטים.
אהההההההההההההההההההההההההההה.
זאת בערך הייתה התגובה העיקרית שלי למה שהולך על המסך בעשרת הדקות הראשונות של הסרט. כתוביות על המסך שמספרות לנו על הגיבורים זה כבר משהו טוב, אבל כתוביות הפתיחה איכשהו הצליחו לגרום לי לחוות דברים שאף סרט לא גרם לי להרגיש. כניסה טוטאלית לעולם אחר, יותר שווה. כל קרב של סקוט נגד אקס היה מופת של סטייל. שום משקפי תלת מימד לא ייתנו לך את ההרגשה הזאת.
Ramona Flowers
אני נאלצת להסכים עם רוב הדברים שהזכרתם, חוץ מהפאשלה הכי גדולה בסרט: שרמונה היקרה, עם כל הלוק והקרירות הקולית – היא לא מגניבה בכלל. בעצם, חוץ מלשנות את צבע השיער ולעמוד ליד קיר, היא לא אומרת הרבה, לא עושה הרבה (עד הסוף היא בכלל בקושי התערבה בכל נושא הקרבות עם האקסים), אין לה דיעה, ואין בה שום דבר שעוזר לי להאמין שיש 8 גברים בוגרים וממממאאאאגגגגגננייייבבבבביייםםםםםם בטירווווווףףףף שמוכנים להילחם למענה. זה פאק רציני באמינות.
חוץ מהרושם הראשוני, אני לא מבינה למה מייקל סרה המשיך להילחם למענה. נראה לי שאם אני הייתי במקומו הייתי עוצרת איפשהו שם אחרי הקרב שבהופעה, ואומרת לעצמי "רגע – היא באמת שווה את כל זה הבחורה הזאת?".
לדעתי, היא היתה יכולה באותה המידה להיות בימבו בלונדינית עם חזה נפוח וחצאית קצרה, כי כל המשיכה אליה היא חיצונית בלבד – מה שחסר כאן זה אופי.
אבל כל השאר היה ממש סבבה :)
אדישות נתפסת בחלקים רבים של העולם כמקבילה למגניבות
ונפתולי המוח הגברי מבלבלים פעמים רבות בין "קשה להשגה" לבין "ראויה להשגה". גם אני בעברי נפלתי שדוד לרגלי מישהי שהיה קל לבלבל בינה לבין אוטיסטית. אני לא גאה בזה, אבל אני כן רואה למה זה עובד.
אני נוטה להסכים. (אולי ספויילר קטנטן אם להיות טהרן)
בהפסקה אמרתי למי שישב לידי שאני ממש מרחם על סקוט. הוא מנסה כל הזמן לדבר עם בחורה שווה, והיא לחלוטין לא נענית לו, חוץ מהקטע שהיא כן, טכנית. היה שם איזה ניסיון ל"רכה מבחוץ קשוחה מבפנים", אבל זה היה פתטי, כי לא היה לזה שום רמז עד שסקוט דיבר על זה במפורש- או במילים אחרות, עד שהתסריט אמר. הדמות שלה נבנתה בצורה קטסטרופלית.
לגבי האינטרס של מייקל סרה, זה רושם חיצוני אחר. זה כמו הבימבו הבלונדינית ההיא, רק מוכוונת עבור קהל היעד של הסרט (נגיד, אני, לפחות מהבחינה הזו). יש משהו אייקוני-אאוטסיידרי באיך שרמונה נראית ומתנהגת שגורם לי אוטומטית לראות בה נחשקת, לא סתם יפה ומטומטמת, למרות שרוב הסרט היא לא הוכיחה את עצמה יותר מדי. (זה לא סותר את מה שאמרת)
מסכימה איתך לגמרי
אבל אם כך המצב אפילו גרוע משחשבתי, כי כל ה"לוק" שלה צועק "לא איכפת לי מהאימג' שלי ומה שכולם חושבים עלי, כי יש לי סגנון יחודי משלי", וזה הרעיון שאתה וכל שאר קהל היעד של הסרט הזה נמשך אליו, אבל נוצר מצב שהמראה הזה רק מסמל את דברים האלו – הם לא קיימים בכלל.
אני אעשה כאן הכללה עצומה בכך שאומר שקהל היעד של "סקוט פילגרים" סולד מהלוק של ה"בלונדינית עם החצאית הקצרצרה", רק בגלל הדברים שהוא מסמל (התעסקות יתר במראה, נסיון למשוך בעזרת פיתוי חיצוני, ולאו דווקא בגלל אופי וכו'..) והדברים האלו מרמזים, בהכללה סטריאוטיפית נטו, שלאו דווקא חשוב לבחורה כזאת להיות חכמה או דעתנית.
ובכן – בסרט הזה יש לרמונה את הלוק ההפוך, שאמור להצביע על כך שלא איכפת לה ממראה חיצוני, שהיא מתעסקת בדברים יותר חשובים ומעניינים מאשר מה היא האופנה האחרונה, ושיש לה ראש על הכתפיים כי יש לה משקפת על הראש. אבל הכל בעצם סטריאוטיפ אחד גדול שכל הצופים נפלו בגללו בפח. היא לא כזאת, חוץ מאיך שהיא נראית אין לה שום דבר באופי שמסמל את הדברים האלו, ובגלל זה זה קצת אבסורד שבתור סרט שמייצג את דור ה"חחננים" החתרניים והמגניבים שלא נענים למוסכמות החברתיות הקיימות – הוא דווקא מקבע סטיגמות שטחיות שכאלו.
בול.
(ל"ת)
רגע, מה?
לרמונה יש לוק מאוד מובחן. הוא כל-כך מובחן שכאשר סקוט רוצה לשאול מישהי מיהי, הוא מראה לו סקיצה גסה של השיער שלה, וישר כולם יודעים במי מדובר. הלוק שלה בהחלט זועק "אני מיוחדת ולא אכפת לי מהאופנה האחרונה", אבל הוא בשום פנים ואופן לא אומר "לא אכפת לי ממראה חיצוני". אכפת לה *מאוד* ממראה חיצוני, אבל בגלל שהוא משקף את המיוחדות-הפנימית שלה, לא בגלל שהוא מותאם לאופנות של אחרים. במלים אחרות, היא מבטאת את האינדיבידואליות שלה גם דרך הלבוש, ובעיקר, השיער.
ואגב, לרמונה יש יכולת לעבור דרך דלתות שנמצאות בראשים של אנשים. זה די מיוחד.
אתה צודק. טעות שלי.
(ל"ת)
אני מתגעגעת לעמוד עריכת ההודעות...
מה שהתכוונתי להגיד הוא שאתה צודק – טעות שלי – רמונה באמת מאוד דואגת למראה החיצוני שלה ולתסרוקת ה-"אני קיצונית, פרועה, מיוחדת, בלתי צפויה ולא איכפת לי מה כולכם חושבים, כי יש לי שיער ורוד ולא אחיד", אבל העובדה היא שרמונה בעצם אינה קיצונית, פרועה, מיוחדת והיא אפילו דיי צפויה (לא שהיא ממש עשתה משהו משמעותי מספיק להיחשב כצפוי או לא צפוי).
מה שאני מנסה להגיד הוא שההתעסקות בדמות שלה היא מאוד שטחית, ומתחילה ונגמרת בתסרוקת, ומכיוון שזה לא סרט של האחים כהן, תסרוקת היא לא דבר מספיק בשביל לבטא אופי של דמות שלמה.
אני ממש לא בטוח שיש משהו רע באיפיון דמות בצורה מהירה בעזרת לבוש והתנהגות.
זה די הבסיס של כל איפיוני הדמויות בקולנוע.
אפשר להגיד שהדמות שלה שיטחית אבל היא באותו הזמן מאוד ברורה ומשיגה את המטרה שלה כדמות.
את/ה כבר ממלא בראש את מה שחסר ממה שאתה מכיר.
בהתחלה באמת השלמתי בראש...
ואז ראיתי שמה שהשלמתי בכלל לא תואם את מי שהיא.
היא פשוט באמת לא היתה כזאת מעניינת, וזה היה מאוד מאכזב, כי הסרט סבב סביבה.
לחלוטין מש"א. לחלוטין.
ורק כדי לחסוך בתקציב התגובות שלי, מניח רעפים זוטר: "גראד סקול" זה לא בדיוק בית ספר יסודי. וכך, הספריה מזכירה לסקוט דברים שאינם בית הספר היסודי. שזה גם איכשהו משתלב בתיזת החוסר-התבגרות של סקוט של אדם.
הציטוט החביב עלי
– I couldn't stop thinking about my stupid ex-girlfriend.
– That Uma Thurman movie?
לצערי, הסרט לא עומד ברף ש"ג'ונו" ו"קיל ביל" הציבו
אני מאמין ששני הסרטים המוזכרים לעיל הם מופת לקולנוע אוננותי, מרוצה מעצמו וגימיקי. שנאתי אותם בלהט עז מהפריים הראשון ועד האחרון. אבל השנאה הזו הייתה כה מאכלת, והשיקוץ שהתגלה מעל המסך כה דמוני, שפשוט הייתי חייב לראות אותם עד הסוף; הסרטים הללו, במעין מהלך של תיאולוגיה שלילית, היוו עבורי חוויה מכוננת לא פחות מהצפייה בסרטיהם של קיובריק או האחים כהן. כל מהלך תסריטאי מביך, כל תנועת מצלמה טווסית, כל שורת דיאלוג מופרכת הגדירו עבורי, בהיפוך של מאה ושמונים מעלות, את טעמי הקולנועי.
היו לי ציפיות גדולות מסקוט פילגרים. סרט-קומיקס על היפסטר קנדי שמנגן באס בלהקת אינדי וחי במשחק מחשב? אלוהים, כן! אולם מה מרה, מרה וקשה, הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שSP פשוט אינו מספק את הסחורה. אמת, הדמויות כולן קלושות, חלושות וחיוורות; עלילה אין ועל החור הפעור מכסות המצאות ויזואליות מלאות ברק וחסרות תכלית והפסקול, ממש כמו הסרט עצמו, מורכב מרוק קיקיוני, פשטני ומלא יומרה. הייתי אמור לתעב את הסרט, אך התיעוב לא בא.
אני חושד שהאשמה העיקרית היא בשחקנים. מייקל סרה הוא כזה non-entity, כזה וואקום של נוכחות ו-ויריליות, שפשוט קשה לתעב אותו, או, לצורך ענייננו, לחוש אליו כל סוג של רגש משמעותי. ומושא האהבה? אני אמור להתרשם מהשיער הסגול שלה? מן המבט הצונן והמבטל? היכן היא ג'ונו, עם פרצופה הירחי והענק והשילוב המבחיל בין סרקזם היפסטרי ושמרנות חברתית? היום כבר לא עושים נשים כמו פעם, עם תכונות שאתה יכול לשנוא כמו שצריך. או עם תכונות בכלל.
על כל פנים, נדמה שרייט מודע לריקנות הגדולה, לפאסיביות המוחלטת של גיבוריו. דקים ומוגבלים כמו שורת סטטאטוס, SP ובני מינו נאלצים למלא את חייהם בגימיקים, סימני קריאה מאולצים ודרמות מומצאות. סגנון הסרט תואם באורח מוחלט את גיבוריו. אלא שגיבוריו כול כך רפאיים, כול כך לא ממלאים את הטי-שירטז האירוניות שלהם, שפשוט אי אפשר לחוש אליהם דבר מלבד איריטציה קלה. וכך, במקום למלא את ליבי בשנאה מתוקה עד גדותיו, מצאתי את עצמי מאבד ריכוז בין קרב אחד למשנהו. אחרי שזהיתי את אן ויל (האם הסרט *הזה* מונע את צילומי הסרט של AD?) מחשבותיי החלו לנדוד הלוך ונדוד והתחלתי לפרוט בהיסח הדעת על הגיטרה שהייתה מונחת על ידי, ולפני שהספקתי ללחוש: "ג'ייסון שוורצמן", הסרט נגמר. לא ממש נגמר, אמנם, אלא יותר התפזר במשבים ענוגים, כמו ערפילי בוקר בירכתיו של יום סתוי. רגע אחד הוא ישנו, מול עיניי, ובמשנהו הוא נמוג, כאילו לא התקיים מעולם.
מה שאני מנסה לומר הוא שהסרט ממש אכזבה.
אני מבין מאיפה אתה מגיע, למרות שעדיין לא הבנתי למה אתה כל כך לא נהנת ואז בשורות האחרונות הבנתי – ראית את זה בבית (ויכול להיות שעל המחשב). זה כל כך סרט קולנוע שזה פשוט פשע לראות את זה על מסך קטן עם שני רמקולים קטנים!
נכון שאפשר לטעון שסרט טוב לא צריך את הגודל והסאונד כדי לעבוד – אבל אם הסרט כן משתמש בדברים האלה – ועושה את זה מעולה, למה לשים לו מקלות בגלגלים?
יש גם לציין שיש משהו מאוד אישי בדיון על עומק ואמת של דמויות – חברי הטוב שישב לידי בקולנוע הזיל דמעה לקראת הסוף. הוא מצא את הסרט מאוד אמין ומוכר בשבילו.
אני מאמין שגם בקולנוע לא הייתי מתרשם
וזאת משום שגם שימוש במוזיקה ואפקטים צריך לשים בקונטקסט. הקונטקסט הוא שסיפור האהבה בין סקוט ורמונה בנאלי להחריד וצריך לבנות סביבו מיתולוגיה צבעונית על מנת לצקת בו חיים. העיקרון הבסיסי בהצגת סיפור אהבה הוא פשוט ביותר: האם אני מסוגל להזדהות עם הגיבור/ה, האם הייתי מתאהב במושא אהבתם? SP נכשל ברמה הזו, הרבה לפני שאנחנו בכלל מגיעים לאפקטים. יש כנראה שכבה של אנשים שהסרט הזה לוחץ להם על כל הכפתורים הנכונים, אבל אני ראיתי לפניי חבורה של בני עשרים ומשהו שמתנהגים כמו בני 13 עם אספרגר.
"רקוויאם לחלום", עוד סרט גימיקי שספג את סוג הביקורת מוטחת ב-SP, הפך להצלחת קאלט בדיוק משום שהגימיקים שלו מייצגים ( או אמורים לייצג) את המצב הנפשי והתודעתי שכרוך בהתמכרות. ארונופסקי משתמש באפקטים על מנת לבצע אוניברסליזציה של החוויה הג'אנקית. רייט עושה בדיוק ההפך: לוקח את החוויה הכי אוניברסלית שיש ומשתמש באפקטים על מנת להפוך אותה לעניין נישתי.
איזו חוויה אוניברסלית?
הסרט הוא לא על אהבתם של סקוט ורמונה. כמה סצנות לבד בכלל יש להם בסרט? הוא הוא על תהליך ההתאהבות של סקוט ברמונה, ובעיקר, על ההבנה של סקוט מה הוא צריך לעשות כדי ששרשרת-הרומנים שלו תתמצק לקשר בעל משמעות.
והחיים של סקוט ושל חבריו הם הקונטקסט שבו המשמעות הזו מתרחשת – ה-slacker scene. בוודאי שזה נישתי, זה כל הרעיון.
ואגב, לקרוא לאהבה עניין אוניברסלי זה, עפעס, מעט בעייתי.
לי היה נראה שהסרט נעדר לחלוטין עומק. הסרט הוא פשוט על בחור שמתמודד עם העובדה שלראשונה החברה שלו היא לא ילדה בת 17 והיו לה, אלוהים ישמור, כמה קשרים רומנטים לפניו[1]. התהליך שאתה מדבר עליו הוא ההתמודדות הזו? אם כך, הוא כמעט אוניברסלי[2], לא? והיחס אליו ילדותי.
החלק הנישתי הוא הביטוי הקולנוע של התהליך הזה בסרט, ואולי גם כמה ממאפייני הדמויות[3]. באספקט הקולנועי הוא דווקא די מוצלח ומקורי[4]. אבל העלילה היא רק חצי-אלגוריה חצי-אפויה בה קרבות קונג פו מול ליגת-האקסים מייצגים את הכמה דקות של חוסר-ביטחון בהם הבחור היה משווה את עצמו לאקסים שלהם במציאות. משעמם.
[1] בעיני השם העברי של הסרט קולע.
[2] "כמעט" כי לא נראה לי שיש איזה שלב טבעי והכרחי בו אנשים מרגישים מאויימים מהאקסים של בני-זוג חדשים. חלק עוברים משהו כזה, חלק לא, וחלק כן, בערך, אולי, אבל אין מה להתעכב על זה.
[3] אני לא מעודכן בז'ארגון. "היפסטרים" זה שם-הקוד העכשווי לחנונים ששלמים עם עצמם ככאלה?
[4] לפחות בהתחלה, עד לשלב שבה זה נהיה כבר רפיטטיבי ומציק.
הסרט הוא לא על התמודדות עם אקסים
הסרט הוא על ההבנה של סקוט שלו בעצמו יש בעיות רציניות בתחזוק מערכות יחסים. יש יותר פירוט בהודעות הקודמות שלי בדף הזה, אבל אם זה לא מספיק ברור אשמח לפרט.
לגבי החלק הנישתי: הסרט הוא מה שהחיים של סקוט הם – רוקנ'רול, משחקי מחשב, קרבות קונג פו. כמו החיים של סקוט, זה מרגיש מאוד מגניב. כמו החיים של סקוט, זה די חלול. הסרט כמובן מודע לזה, ומצליח להגיד "זה מגניב בטירוף!" בו בזמן שהוא אומר "אבל צריך יותר מזה".
ולגבי האגב: התהליך של התמודדות עם אקסים של החבר/ה שלך אינו אוניברסלי. הוא קיים רק בתרבויות שבהן יש בחירה של בני זוג, ושזו גם בחירה מרובה. יש הרבה מאוד תרבויות שבהן אין בחירה, אלא יש שידוך; ויש הרבה תרבויות שבהן הבחירה, גם כשהיא קיימת, אמורה להיות חד-פעמית. אבל הסרט לא עוסק בזה בכלל, אז אני חושב שזה יהיה![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
להרחיב לגבי אלמנט הבחירה באהבה רומנטית וההתחפשות שלו לאלמנט אוניברסלי.
אתחיל מהאגב: ברור. לא התכוונתי לאוניברסליות אנתרופולוגית, אלא יותר במובן western culture-centric. אותו מובן שבו "להתחתן ולהביא ילדים" זו חוויה אוניברסלית.
ולעניין "על מה הסרט" – אשמח לקבל יותר פירוט, כי לא ראיתי בסרט (או בהודעות קודמות) שום התייחסות רצינית ל-"תחזוק מערכות יחסים". למעשה, אני לא ממש זוכר בסרט מערכות יחסים מתמשכות. יש לסקוט מערכת-יחסים-לשעבר אחת, מערכת יחסית זמנית-בברור אחת, ומערכת יחסים ממש-ממש-בתחילת דרכה, שמעוררת כל מיני אישיוז טיפוסיים של "התחלה". באיזו מהן יש איזשהו אספקט של "תחזוקה"?
בעניין "הנישה" – כתבת "הסרט כמובן מודע לזה". ובכן, אני לא הרגשתי ככה. מה גורם לך לחשוב כך? אורח-החיים של סקוט וחבריו לא משחק תפקיד משמעותי בסרט, הוא לא "מגניב בטירוף", והסרט לא מנסה להציג אותם כמגניבים בטירוף. אורח החיים הספציפי הזה הוא חצי בחירה-שרירותית (צריך להיות אורח חיים *כלשהו*, לא?) וחצי הכרח כדי שתהיה איזושהי מידה של קוהרנטיות עם האופי-הקולנועי של הסרט והפשט של קו-העלילה המופרך הבסיסי שלו.
לומר שלדעתי אין לו משמעות זו הגזמה. יש לו. אבל היא אנטי-מגניבה. מצויה כולה על פני השטח, עטופה רק באלגוריה דקה. דקה מכדי להסתיר אותה אפילו תחת הבימוי המשוכלל. וחבל. כי לו היא הייתה באמת מתערפלת ונמוגה, זה היה רק לטובה.
אדם, לא אמרתי לך לאחרונה שאני ממש מחבב אותך, נכון?
ממש עכשיו אמרת, אבל תגיד שוב.
(ל"ת)
אני רוצה לחדד את הדברים של אדם
חידוד לפחות על פי השקפתי.
הוא לא מתמודד רק עם הקנאה. נראה לי שזה יותר התמודדות עם השדים של רמונה.
כשאתה מכיר בחורה, בהתחלה הכל מגניב ואז לאט, לאט, מהר, אתה מתחיל לגלות את הסריטות שיש לה ממערכות יחסים קודמות.
הוא בעצם נלחם בשלדים שיש לה בארון שבראש.
השאלה היא האם אתה מסוגל להתגבר עליהן או שאתה מוותר כי זה מסובך מדי.
זה למה הבחורה הצעירה הייתה אפשרות כל כך נוחה בשבילו – כי אין לה עדיין משקעים מבחורים אחרים בגלל חוסר בנסיון חיים. הוא בעצם הסריטה הראשונה שלה.
מה באמת הוא צריך לעשות? כי בשלב הזה כבר איבדתי עניין לח
לוטין. אני רק זוכר את ג'ייסון שוורצמן נכנס ללימוזינה.
להגיד שאתה מאמין שגם בקולנוע לא היית מתרשם, זה כמעט כמו להגיד ש"אם הייתי רואה את הסרט לא הייתי אוהב אותו".
שלא תבין אותי לא נכון, גם אני לא נפלתי מהרגליים מהסרט, אבל יש בו משהו שחויית הקולנוע מעוררת.
אולי אני רומנטיקן, אבל אני מאמין שלצפייה בקולנוע אין תחליף, טכנולוגית ופסיכולוגית.
אני דווקא מצאתי את הדמויות אמינות. לא בהכרח מלאות רבדים, אבל אמינות.
הבעיה במה שאמרת היא שכל הסרטי אהבה הם פשטנים בבסיס שלהם והמסביב, בין אם זה סטייה מיוחדת או טקסטים מעולים, גורמים לנו להתעניין מחדש בבנאלי. כן, אפילו מועדון קרב.
בסרט המסויים הזה זה המטפורה של סיפור אהבה כמשחק מחשב. כדי שזה יעבוד, בדרך שרייט יצר, צריכים לראות את הסרט בצורה הכובשת ביותר טכנטלוגית. לכן זה לגיטימי מבחינתי שהסרט עובד בקולנוע יותר טוב מבבית.
אם זה נגע בך או לא, זה כבר עניין אישי.
אבל אתה יודע, משחקי מחשב משחקים *על מחשב*
(ל"ת)
well played sir, well played...
לא יודע אם זה באמת גורע מהנקודה שלי – ועדיין :)
אה, באמת היה חסר קצת נמרוד בשנה האחרונה :-)
(ל"ת)
מה שמעסיק את אן ויל בימים אלו זאת הסדרה Parenthood, שבה היא עושה חיל. שחקנית מוכשרת, וזה בולט עוד יותר לאור העובדה שהדמות שלה נמצאת במערכת יחסים זהה לזאת של רורי ולורליי גילמור (יחד עם לורן "יודעת לשחק דמות אחת בדיוק של אמא שתלטנית שחושבת עצמה מגניבה" גרהם), ונותנת את הקונטרה הראויה שרורי אף פעם לא הצליחה להוציא. הכל נובע מתיבת התהודה של בית החזה, הבחורה יודעת להרים את הקול כמו שצריך.
התפקיד שלה בסרט היה קצת מביך, אני מודה. משום מה, הוא גרם לי להרגיש לא נוח.
בכל מקרה, את האחריות לחוסר קידום הסרט של AD לא ניתן להטיל על סקוט פילגרים. איפושהוא, במרתף טחוב בהוליווד, יושב לו הארכי-נבל שאחראי לכך ומגחך.
לי נראה שבסופו של דבר כל עוד אין לך בילדות 100-200 שעות בNES סתם כי זה מה שהיה לך בבית,
ולא כי החברים ההיפסטרים שלך אמרו שזה מגניב כי הם קראו את בה בפיטצפורק,
קשה באמת להתחבר לכל הדימויים, הצלילים והצורות. אני גדלתי על סופר מריו וקונטרה ואני מניח שאחרים שגדלו כך דמיינו מיליון פעם את ה pee meter שלהם או כל מיני כאלה.
חשוב לי לציין, אני לא חושב שאני מגניב יותר ( טוב אולי לפעמים כן ) אבל בגדול פה בארץ הילדות עברה דרך בדרים אחרים ובגלל זה נראה לי שהמון אנשים לא אהבו/התחברו/נדלקו על הסרט.
נהנתי מכל רגע
סרט שהוא לא רק רכבת הרים אלה לונה-פרק שלם. סרט שמצליח ללהטט מליון סכינים באוויר, וגם גורם לזה להראות חסר מאמץ. בעיני הוא פשוט עובד, והאמת שמאוד הסכמתי עם עידן שאמר שהוא בין הסרטים המעטים שמצליחים להוציא אותך בסוף עם הרגשה של "סרט מושלם".
ומשהו שעוד לא הוזכר פה:
בתחילת הסרט נייבס מבקרת בחזרה של הלהקה של סקוט ופוגשת בשותף שלו לדירה. היא שואלת אותו "what do you play?" במחשבה שמדובר בחבר בלהקה והוא עונה לה "שאלה קשה. בעיקר זלדה (או משחק מחשב אחר כלשהו, ראיתי את הסרט די מזמן)". גיחי בדיחי. מה שתפס את תשומת ליבי בסצנה ההיא היה שעם אמירת הפאנץ' נשמעת מחיאת מצילתיים אירונית, כאילו מתחום הסטאנד אפ – אך אז מקבלים הצצה אל הלהקה ומבינים שבדיוק נערך שם כיוון של מערכת התופים.
זה נקודה שגרמה לי כבר בשלב מאוד מוקדם לשים לב טוב ל… אני אפילו לא יודע איך לקרוא לזה. האם זה בתחום עריכת הסאונד או כבר בשלב התסריט? בכל אופן – הדרך שבה הסאונד אפקטס שולבו ב"עולם" הסרט היתה בעיני מקורית וחכמה מאוד. כל "דינג" שהסרט משאיל מעולם משחקי מחשב או האנימה שולב עם איזה פעמון אופניים, צפצוף של אימייל או התרחשות אחרת, בדרך כלל עדינה מאוד, על המסך.
ומכיוון שזו ההודעה הראשונה שלי לאחר חידוש האתר אני חייב להוסיף – איזה כיף שחזרתם! איפה עוד הייתי יכול לפרוק שטויות זניחות כאלה שרק אני מבחין בהן תוך כדי צפיה?
יש לי שאלה
אני לא יודע אם זה אוף טופיק אבל כתוב שהביקורת נכתבה ב22 בספטמבר 2010. איך? האתר היה מושבת? מה היה בלוג אחר שלא ידעתי עליו?
אשמח לתשובה
האתר היה פתוח לבטא טסט תקופה קצרה
(ל"ת)
נכון שכחתי, סליחה
(ל"ת)
למה סליחה?
הצלחתי להיות תוקפני בתגובה אינפורמטיבית של שבע מילים?![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
ששאלתי שאלה מיותרת
(ל"ת)
בשלב כלשהו הוא לובש חולצה
עם הלוגו של הבס מהמשחק Rock Band. טכנית זו לא להקה, אז אני מניח שהרצף באמת נשבר.
נשמע מבטיח, אבל
מה נסגר עם מייקל סרה??? הוא החנון היחיד שקיים בעולם???
מה פתאום
יש גם את ג'סי אייזנברג.
אוקיי, אז ראיתי את הסרט
ובתור חובבת גונדרי מושבעת הקטעים שהכי אהבתי לא היו הקרבות אלא דווקא הצילומים היפהפיים של רמונה וסקוט בשלג, עם הדלתות שמופיעות משום מקום. פנטסטי וקסום.
עוד מישהו שם לב שזו הגרסה המוצלחת יותר של ניק ונורה?
כלומר, החבר ההומו, האקסית הקנאית, הלהקה, יש יותר מדי דמיון, לא?
במהלך הסרט, אני חשבתי דווקא על רוב ולורה של ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה"), בעיקר במעבר בין האקסים ובהתמקדות ה'היפסטרית' משהו על מוזיקה. בחלקים אחרים, במיוחד רגע לפני האקס החמישי, זה הרגיש כמו קווין סמית': chasing amy, או קלרקס הראשון (how many dicks did you suck?!)
במילה אחת: אכזבה.
אז כן, הסרט הזה מצחיק, מהנה ומגניב לגמרי. יש כמה הברקות בימוי, והסרט פשוט נראה נהדר. אבל לעאזל, מה כל-כך מיוחד בו? כלומר, חוץ מכל המראות הוויזואליים המוזרים/מגניבים האלה, מדובר בקומדיה רומנטית ממוצעת #43. מה גם שלפעמים כל המראות הקומיקסיים וציוריים האלה קצת באות על חשבון העלילה. לא שלא אהבתי את הרט, אבל אני עדיין לא מבין מה שני המבקרים שאני מעריך בארץ מצאו בו כדי להכתירו כסרט השנה.
...ממוצעת?
אם מישהו קורא לסרט הזה "ממוצע" אני צריך להניח שהוא לא ראה אותו סרט. אפשר לאהוב אותו, לא לאהוב אותי או לחשוב שהוא רק נחמד, אבל בחיים לא ראיתי סרט אחר שאפילו דומה לזה. ממוצע הוא לא![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
הרעיון ממוחזר, צורת הביצוע לא
עלילה היא רק חלק מהסרט, וכן, הרעיון עצמו די בסיסי וממוחזר. עדיין, אני חושב שלקרוא לסרט כזה "קומדיה רומנטית" היא בדיוק ההטעיה שניסו להשיג בארץ ע"י השם "האקסים של החברה שלי", וזו גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים לא ידעו לאיזה סרט הם נכנסים. הרעיון הכללי אולי ממוחזר, אבל הצורה בה הוא כתוב והצורה בה הסרט עשוי שונה מכל דבר שראיתי, ובטח מכל קומדיה רומנטית שראיתי.
מה שאני מנסה לומר הוא שלדעתי העלילה אולי ממוצעת, אבל התסריט לא.
אבל ב-99.99% מהסרטים
העלילה בבסיסה היא הדבר הכי חשוב. גם ב"אווטאר" יש רעיון ממוחזר, אבל צורת ביצוע מקורית. זה עדיין לא מציל את הסרט מלהיות התגלמות האובר-רייטד שהוא.
גם מאווטאר נהניתי
אם הבעיה לדעתך היא שהסרט הוא אובר-רייטד… לא יודע, בהחלט יכול להיות שאתה צודק. אני אישית נהניתי משני הסרטים הנ"ל, כך שהדוגמה שלך לא עובדת בשבילי. חוץ מזה, לא הבנתי שדיברנו על כך שהעלילה לא טובה, אני חשבתי שאנחנו מדברים על כך שהיא לא מקורית. לכן הצעתי את אופן הביצוע כגורם לאהדה שהסרט זכה לה, ולמה הוא לא ממוצע לדעתי. אם אתה לא אוהב את העלילה עצמה, זה כבר משהו אחר ואז אנחנו כבר נכנסים ל"על טעם ועל ריח", וכידוע, על זה אין מה להתווכח![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
בשלב מסוים: לא מקורי=לא טוב
(ל"ת)
אז כנראה שלא הבנתי את הגבול בין "לא מקורי" ל"נדוש".
אשמח להסבר.
פשוט:
"לא הכי מקורי בעולם" – לא מפתיע באופן טוטאלי, לפעמים מעט צפוי.
"נדוש" – עשו את זה מליון פעם.
הרעיון שמאחורי המסר של 'סקוט פילגרים' הוא לא מפתיע במיוחד, דהינו, אם מישהו היה אומר לי את זה בשיחה אגבית הייתי חושב לעצמי שזו תובנה לא רעה, אבל לא מפעימה. אבל הוא לא נדוש: כרגע, אני לא מצליח לחשוב אפילו על סרט אחד שיש לו את המסר הזה. זו בוודאי לא קלישאה תסריטאית של קומדיה רומנטית.
"לא מפתיע באופן טוטאלי".
לא סתם, אלא שאני הצלחתי לצפות הכל מראש. אני לא מתכוון לכל בדיחה או פרט קטן מהעלילה, אלא לאירועים בכללי, ובעיקר לסוף. אני לא חושב שמישהו יכל אפילו להעלות בדעתו שלסרט הזה יהיה משהו חוץ מהפי-אנד.
מה הקשר?
אני מדבר על המסר, וזה מסר שדורש סוף טוב; וזה מסר מקורי למדי. פיתחתי את הנושא (מאוד) בדיון על הסרט למעלה.
לטעון על העלילה של הסרט הזה שהיא צפויה זה מוזר. מתי בפעם האחרונה ראית קומדיה רומנטית שבה הבחור צריך להילחם באקסים מרושעים כדי לזכות בבחורה?
או, בקיצור, מה נראה לך צפוי בסרט הזה?
מתי בפעם האחרונה ראית דרמה על דרדסים כחולים
בגובה שלוש מטר שהאדם הלבן שותל בשבט שלהם מרגל שפונה מאוחר יותר לטובת השבט? אפס, אבל ראית סרטים שבהם הכל היה אותו דבר, רק שבמקום דרדסים כחולים בגובה שלוש מטר היו אינדיאנים או משהו דומה. המסר של שלושת הסרטים ("אווטאר, "פוקהונטס", "רוקד עם זאבים") זהה לחלוטין.
אותו דבר כאן: אני בטוח שכבר היה סרט (רק שאני לא זוכר את השם שלו) על בחור שיוצא עם בחורה, ואז האקס שלה מתחיל להציק לו. גם שם הוא הבין ששדי העבר של מישהי אחרת ולהבין שהם הם גם השדים שלו (אם אני זוכר נכון, זה מה שגרם לשניים להבין עד כמה הם דומים). בסקוט פילגרים, פשוט הפכו את האקס היחיד לשבעה אקסים עם כוחות העל. העלילה הבסיסית עדיין זהה.
חוץ מהעובדה שאתה לא זוכר את שם הסרט, זאת אומרת.
במלים אחרות, זאת לא קלישאה.
מה מקורי במסר?
המסר "אתה צריך להתבגר כדי להצליח בעבודה/מערכות יחסים/למצוא זוגיות" (ותת המסר "מה שחשבת שהוא בעיה חיצונית מתגלה כבעיה אצלך") הוא לחלוטין אחד הנדושים, והוא ללא ספק מופיע בכמעט כל סרט שהדמות הראשית שלו היא של קצת לוזר בן +20. בשלוף אני יכולה לחשוב על knocked-up וביג דדי, ואני בטוחה שיש עוד בערך מאה אלף כאלה.
בלהפך.
המסר הוא "מה שחשבת שהוא בעיה חיצונית מתגלה כבעיה אצלך", וכאמור, הסרט מצליח להעביר את המסר הזה גם ברמה הישירה וגם ברמת המטאפורה. ולא אמרתי שזה מסר מקורי, אמרתי שהוא לא נדוש. בשלוף, אני לא יכול לחשוב אפילו על סרט אחד כזה (את 'ביג דדי' לא ראיתי, וזה לא המסר של Knocked Up). אני לא אומר שאין סרט כזה – סביר שיש – אבל זה מסר שהוא, עדיין, די נדיר, די מעניין, ומבוצע למופת בסרט הזה.
אני מסכימה לגבי הסוף.
החצי הראשון של הסרט היה מופלא בעיני, אבל הסוף כל כך מקושקש, כולם משנים את עורם רק כי זה יהיה מגניב ואפילו הקרבות כבר לא מעניינים. זה גרם לי לצאת מסרט שהתחיל בתחושת "וואו" בלי שאוכל לאהוב אותו, וזה ממש עצבן אותי.
וזה מה שמשנה?
ברוב הסרטים ניתן לנחש את הסוף מההתחלה, רוב הסרטים אינם סרטי מתח והם אפילו לא מנסים להסתיר את הפי הנד שברור שיבוא.
אם הידיעה שלסוף של סרט יהיה הפי-הנד (או לא) הורסת לך אותו, אז אתה כניראה לא נהנה מרוב הסרטים וכמעט מכל הסרטים רבי התקציב (שברור שיהיה להם הפי הנד).
מה שכתבתי נכון גם לידיעה שאירועים כללים מסוימים עומדים לבוא.
אני מאמין לך שלא אהבת את הסרט אבל אני לא חושב שזה מהסיבות שהבאת.
אנשים שנהנו מהסרט נהנו מהקרבות, מהבדיחות, מהפסקול והעריכה(המקוריות מודגשת בעיקר בקרבות והעריכה ולאו דווקא בעלילה הכללית שפישטת יותר מידי*) ולא כי הם הופתעו ממאורע כזה או אחר שקרה בסרט.
*אני יכול לתאר את העלילה כלבחור יש חברה, הוא זורק אותה לטובת בחורה אחרת, ויש לה 7 אקסים בעלי כוחות על שמאורגנים בליגה וכל אחד מהם יש כוחות על והוא מייצג פיסת אופי של הבחורה.
וכל הסרט ניראה ומרגיש כמו קומיקס משולב משחק מחשב.
אה! כמה סרטים כאלה כבר יש?
אה, ויש לי משהו מאוד חיובי לומר על אדגר רייט:
הסרט הזה דווקא די חזק בבימוי, כמו שכבר אמרתי. לכן, אני מתחיל לחשוב שאם גיליאם לא בעניין, אז אדגר רייט הוא, כאילו, האיש הכי מתאים בעולם לביים את "בשורות טובות".
Wow, sarcasm!
That's original.
מעולה, אז אם אני אהיה סרט,
את מוזמנת להגיד שהמסר שלי (יותר נכון, הדרך בו אני מעבירה אותו) קלישאתי.
או במילים אחרות – מה ניסית להגיד בהודעה שלך?…
זה ציטוט מ-Dr. Horrible שנראה לי ראוי.
אבל אם כבר את שואלת לדעתי על התגובה שלך: אם מקוריות הוא הדבר היחיד בעינייך שהופך סרט לטוב את כנראה לא אוהבת הרבה סרטים.
נכון, לרעיון ולעלילה יש חשיבות גדולה בסרט אבל גם לביצוע. מה מייחד את אוואטר? מה מייחד את שר הטבעות? מה מייחד את בחזרה לעתיד? מה מייחד את אינדיאנה ג'ונס? הרעיונות לא הכי מקוריים, אבלהביצוע שלהם הוא מה שהופך אותם לכאלה זכירים וטובים.
את יכולה להתווכח על האם את אוהבת או לא אוהבת את הביצוע של הסרט, אבל לא לאהוב אותו כי הרעיון שלו לא מקורי נראה לי מגביל.
ההבדל בין "פילגרים" לבין הסרטים שהזכרת
הוא שאת "אינדיאנה ג'ונס", "אווטאר" "שר הטבעות" ואת "בחזרה לעתיד" (שדווקא לא הייתי שם במשוואה הזאת, אבל אני אזרום) אף אחד לא תייג כיצירה הכי מקורית וחדשנית של השנה. כולם, אפילו אנשים שמתייגים אותם כסרטים האהובים עליהם, מודעים לעובדה שהם לא מקוריים, אך עשויים טוב. "סקוט פילגרים", לפי התיאור של רבים פה, הוא משהו ייחודי שלא נראה מעולם על מסך הקולנוע בכל 115 שנות קיומו, כשהוא בעצם לא. אין לי בעיה עם אי מקוריות, אבל אני שונא כשאנשים מתייגים סרטים שסובלים מאי-מקוריות כדבר הכי מקורי בעולם. בדרך כלל התופעה הזאת הזה לא הורסת לי סרטים באופן טוטאלי ("סקוט פילגרים"), אבל במקרים אחרים היא כן (בשליפה, "וול-E").
ה"מקוריות" שלו, או מה שאנשים מתלהבים
ממנו הוא הביצוע, לדעתי. הסרט מאוד קומיקסי ויש לו לוק מאוד יחודיי. זה לא שלא נעשו דברים דומים בעבר, אתה יכול לראות נגיד את הלוק של זומבילנד והוא איכשהו דומה ברעיון, אבל הביצוע שלו והויזואליות שלו מאוד מיוחדות ומאוד מגניבות.
לעלילה אין בלעדיות על מקוריות.
הנה אני אומר שוב שמעולם, בכל תולדות הקולנוע (כלומר, בכל תולדות הסרטים שראיתי) לא ראיתי משהו דומה ל"סקוט פילגרים" (- שעשוי בצורה מוצלחת. היו כמה סרטים שכנראה כיוונו למשהו דומה, שהזכרתי בביקורת, אבל הם נכשלו). הסגנון הזה הוא אוסף של השפעות מהרבה מקורות שונים, כך שאפשר לומר שגם הוא לא "מקורי" (ובאמת, המילה "מקורי" לא הופיעה אפילו פעם אחת בביקורת). אבל חדשני – כן. בכל מקרה, מדובר על העשיה, לא על העלילה. השלד העלילתי של הסרט לא מקורי. לא זוכר שמישהו טען אחרת.
אני מסכימה לחלוטין שהביצוע של הסרט
הוא מקורי להפליא וגם די מוצלח. לא אהבתי את קטעי משחק המחשב המוגזמים מדי, אבל זה עניין של טעם אישי. יש לי רק כבוד לעובדה שהסרט הצליח להעביר את מדיום הקומיקס לקולנוע בצורה באמת חלקה ומוצלחת.
אבל אני כן חושבת שיש באז סביב החתרניות והמגניבות של ה*עלילה* של הסרט. אדם קלין אורן למשל טעם שהסרט מקורי, עידו כהן טעם שהוא עושה דיקונסטרוקציה לסרטים רומנטים.
בעיניי זה לא ככה, אני חושבת שהסרט הזה נופל בדיוק לאותם מהמורות שרוב הסרטים הרומנטיים נופלים (זוג שבתכלס אין לך שום קשר רגשי לאף אחד מהם, ושום רצון שהם באמת יהיו ביחד, כולל עוד בחורה פסיבית שהדבר הכי מעניין בה זה איך שהיא נראית ותפקידה הוא בעיקר להארי על הגיבור). ובכל מקרה, אלה ההודעות שאני (ושנאוצר) הגבנו עליהם בשרשור הזה.
לא אמרתי שהוא מקורי - אלא שהוא לא נדוש.
הנה ניסוח נוסף לזה שכתבתי לשנאוצר לגבי מהות ההבדל:
מסר מקורי באמת הוא, כמעט תמיד, חתרני – יש בו הליכה כנגד מה שמקובל. בסקוט פילגרים אין את זה.
מסר לא נדוש הוא פשוט משהו שלא נעשה הרבה בעבר, אבל אין בו (או לפחות אין סיבה שיהיו בו) אלמנטים חתרניים. בסקוט פילגרים בהחלט יש את זה.
רק מה,
הגבתי לתגובה שטענה שהסרט הוא מקורי ולא קלישאתי, אז אמרתי את דעתי בעניין *הספציפי* הזה.
אם את רוצה לשמוע את דעתי הכללית, היא נמצאת כמה הודעות למטה, והעובדה שהסרט נדוש היא רק חלק מהסיבה שלא כזה אהבתי אותו.
אבל היי, גם הודעות ציניות ריקות מתוכן זה מגניב, לא?
החזרתי לך באותו המטבע של סגנון ההודעה המקורית
שלך כדי שאולי תביני איך אנשים קוראים את ההודעות שלך. אבל נחמד שאת מבטלת את התשובה שלי למעלה רק כדי לעקוץ אותי. יאללה, ניצחת. מלכה.
לא ביטלתי את התשובה שלך למעלה,
עניתי לך שהיא לא רלוונטית כי מקוריות היא לא המדד היחיד שלי להאם סרט הוא טוב, והיא גם מעולם לא הייתה, לכן אין בטענות שלך דבר.
ואני חושבת שהסיבה היחידה שהצלחת לפספס את המסר הזה מההודעה שלי (למרות שהוא היה כתוב במפורש וברור למדי) זה כי את עסוקה מדי בלצאת שנונה. נו, אז את אישיות אינטרנט מגניבה, עכשיו מה עם תוכן להודעות שלך?
לגמרי. כזו אני, מגניבה.
אבל גם את כזו, אם הצלחת לפספס שאמרו לך בפירוש בשני מקומות שונים שאת מגיבהל אנשים בצורה לא יפה, אז כנראה שאני בחברה טובה. ומגניבה, כמובן שמגניבה.
אוי, נו.
לפני דקה האשמת אותי שאני מבטלת את ההודעות שלך. עכשיו עברנו לזה שבעצם לא, הגבתי לך לחלוטין לעניין, סתם לא באמת טרחת לקרוא את ההודעה שלי, אבל היי, אני עדיין לא נחמדה.
אני חושבת שהבהרת את מה שרצית להבהיר בעניין השימוש שלי בציניות. עכשיו, יש לך משהו נוסף להגיד? כי את יותר ממוזמנת לדבר על הסרט, ואני אשמח לענות לך, ואולי הפעם גם תטרחי לקרוא את ההודעות שלי ולא רק להגיב על אוטומט.
למען האמת דיברתי על הודעה ספציפית ש"ביטלת",
אבל אם נוח לך לקרוא את זה ככה, שיבושם לך.
אם הצלחתי להבהיר את מה שרציתי אני שמחה.
את מה שהיה לי להגיד על הסרט כבר אמרתי, אין לי צורך לחזור עליו בשנית.
אני חושבת שעניתי על כל הסעיפים בהודעה. ועכשיו ליל"ט.
יכול להיות באמת שחוויית צפייה שונה
תגרום לי להסתכל על הסרט אחרת. תודה על העצה!
Best. Movie. EVER
פעם שלישית, והסרט הזה לא מהנה כמו בפעם הראשונה – הוא מהנה *יותר* מאשר בפעם הראשונה. או השניה. ואני די בטוח שברביעית אהנה עוד יותר.
אני לגמרי לסביות את אדגר רייט.
מש"א
הסרט אכן מהנה יותר בצפיות חוזרות.
טוב, אז לא כזה אהבתי.
נראה לי אני מעט משוחדת, כי עוד לפני שראיתי את הסרט ידעתי שאני לא אוהב אותו, סרטים סופר-מאגניבים גורמים לי לאנטי מיידי. ובכל זאת אחרי הציפייה אין לי ברירה אלא להגיד – לא כזה אהבתי.
בצד הטוב – הסרט הזה מצליח היכן שהרבה מאוד סרטים נכשלים, והוא מעביר את אווירת הקומיקס/משחק מחשב בצורה לא רעה (כולל הקאטים הנפלאים שאיפשהו במהלך הסרט די נעלמו).
בצד הרע – כשמסתכלים על זה, עד החצי שעה האחרונה של הסרט, מדובר בעוד סרט סטנדרטי ונדוש למדי. הגיבור הראשי הוא חסר כל כריזמה, הוא אידיוט, די מניאק (אבל מותר לו – כי הוא חנון!), ואין לי שום סיבה בעולם לרצות בטובתו. ואז הוא מתאהב בבחורה שהיא כל כולה "מאגניבה", אבל בעצם היא פסיבית לחלוטין, אין בה שום עומק או חוכמה או מגניבות אמיתית, הוא מתאהב בה התאהבות שטחית ביותר (הם מספיקים לדבר אולי שתי דקות), ולמעשה אין לי כל רצון שמערכת היחסים שלהם תצא אל הפועל.
ואז מגיע סוף הסרט, ואלוהים – WTF. כמה שהוא טיפשי ומקושקש ומקושקש וטיפשי.
וחבל, כי למשך שתי דקות, ועם שחקן ראשי אחר, לסרט הזה היה פוטנציאל.
מאז ההקרנה אתמול בהוט יש פה המון תגובות
שהייתי מחליף בהם את המילה "מגניב" במילה "היפסטרי".
למה?
(ל"ת)
כי זה הרבה יותר היפסטרי מסתם מגניב
(ל"ת)
אחד מאיתנו לא מבין את משמעות המילה.
נניח שאני. מה היפסטרי בסרט?
לא ראיתי את הסרט חוץ מכמה דקות פה ושם
אבל אני מניח שזה נובע מהדמיון של הסרט ל"500 ימים עם סאמר", שהוגדר בזמנו כסרט ההיפסטרים האולטימטיבי.
הדמיון קלוש ביותר
(ל"ת)
ממש לא!
בשניהם יש מוזיקה טובה, בחור שמתאהב בבחורה ודמות נמוכה. אכן סרטים זהים.
סרט חמוד ומהנה למדי, לקראת הסוף קצת נמרך לטעמי
גיקית הייתי ועודני, משחקת במחשב פה ושם, מכירה את הקונספט, אבל לא שולטת בו עד כדי כך כדי להבין רפרנסים. קומיקס הוא מדיום שאיני מצליחה להתחבר אליו. את הביקורת על הסרט הצלחתי לפספס (טוב, היא הועלתה לאתר בשלבי ההרצה שלא נכחתי בהם) ולא שמעתי עליו כלל עד שפורסם הסקוטקון [אגב, פספסתי גם את המחלוקת לגבי שם הסרט; כשקיפוד הגיש לי את הכרטיס לא הבנתי למה כתוב בו שם סרט אחר…].
אהבתי את הסגנון הכללי של הסרט והוא היה חמוד בעיניי, פרט לקרבות – הם פשוט שעממו אותי. בשני הראשונים עוד גיליתי עניין בשל המקוריות המרעננת והראשוניות, אבל אז עוד אחד ועוד אחד, ובמקום עלילה שמתקדמת לאנשהו היו סצינות ארוכות מנשוא של קרבות, ובתור משחק מחשב זה אולי נחמד (רק שלא אני שיחקתי בו) ובתור אקשן זה לא ממש החזיק בעיניי, ומיצה את עצמו די מהר. סיבה נוספת היא שהסצינות לוו בשירים מעצבנים של הלהקה הכושלת שלו ולהקות יריבות. אין לי מושג ממה כולם מתלהבים – עבורי המוזיקה בסרט נעה בין נסבלת לזוועה; לא היה ולו שיר אחד שגרם לי לרצות להאזין לו שוב. אני מודה בכנות שהיו גם סיבות סובייקטיביות: הייתי עייפה ומאמצע הסרט השלפוחית התחילה לאותת (הלכתי לפני, אבל שתיתי) מה שאומר שהייתי הרבה פחות סבלנית לסרט, וכשהרגשתי שמורחים את הסרט בסצינות קרב ארוכות מדי, זה היה מעיק למדי ורציתי שהסרט יתקדם כדי שאפסיק להשתעמם או לכל הפחות שיסתיים (כדי שאוכל ללכת להתרענן). מצד שני, מהסצינות בין הקרבות נהניתי מאוד, וגם הייתי סקרנית לדעת איך נגמר, אז התאפקתי בגבורה כי לא רציתי להפסיד ממנו אף דקה.
נהניתי לקרוא את התובנות של אדם לגבי הסרט ואני מסכימה לחלוטין שזה סרט על התבגרות ולא קומדיה רומנטית; אבל למרות השימוש המקורי והמגניב בצומ"ת (צורה משרתת תוכן) – הסרט שטחי וסגנונו מייצג את אורח חייו של סקוט – ולמרות מגניבותו הרבה, לקראת הסוף המגניבות מיצתה את עצמה ואז זה סתם נהיה מעיק והתחיל להתפזר. כפי שכבר כתבתי במקום אחר, לו היו מקצרים את כמות הקרבות זה לא היה פוגם במסר של הסרט (בעיניי) ובהחלט היה יכול להדק אותו ולהפוך את השליש האחרון שלו למהנה (עבורי) לא פחות משני השלישים שלפניו.
התייחסות קצרה לשחקנים:![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
).
אני ממש מחבבת את מייקל סרה עוד מ"ג'ונו" ומ"משפחה בהפרעה" ולא מפיע לי שהוא שוב חננה, בפרט שהפעם הוא דווקא חננה קצת שונה (אולי כי הוא כבר לא מתבגר) והיי, לא ידעתי שהוא קנדי! האמת, בתחילת הסרט לא הבנתי שהוא מתרחש בקנדה, ולכן כשסקוט מנסה לברר פרטים על הבחורה החדשה במסיבה ומישהו אומר לו ידענות חמורת סבר "היא אמריקנית" חשבתי שזו מין בדיחה כזו על מידע מיותר ומובן מאליו (כי כולם אמריקנים, לא?
קאלקין הצעיר גנב את ההצגה בדמות פשוט מצוינת (האהובה עליי ביותר בסרט); כל משפט וכל ניואנס היה מדויק ומשונן. קיוויתי שיראו ממנו עוד ועוד, אבל לקראת סוף הסרט הוא די נעלם, לצערי. לא הצלחתי להבין מאיפה הוא מוכר לי (הוא אכן דומה לאחיו הגדול, אבל זה לא בגלל זה). חיפוש בימד"ב לא העלה דבר. אני חושבת שהוא מזכיר לי שילוב של הכלאה בין מאט לבלנק ושחקן נוסף, אולי שחקן ישראלי צעיר כלשהו (דניאל אפרת?) – יכול להיות שזה משהו בהגשה ופחות בדמיון החיצוני.
מרי אליזבת וינסטד (רמונה) החמודה והחיננית להפליא שיחקה את הבת של ברוס ויליס ב"מת קשה" האחרון. מעניין לציין ששם היא הייתה מוכרת לי אף שלא שיחקה באף סרט שראיתי, והפעם דווקא לא הייתה מוכרת לי כלל ולא זיהיתי אותה (אולי בגלל הצבעים בשיער). בכלל, הסרט היה מלא בבנות יפות אחת אחת. אחותו של הגיבור הייתה פשוט מהממת. עדכון: לאחר צפייה בסצינה מתוך "מת קשה 4" קלטתי שזה לא סתם שהיא נראתה שם פחות טוב ושלא זיהיתי אותה, זה הפוני המכוער שהיה לה שם (עוד לא מצאתי אישה בוגרת שנראית טוב בפוני).
או נמרח, זו גם אפשרות...
(ל"ת)
ניחוש = את מכירה את קאלקין מאיגבי
(ל"ת)
מה זה איגבי?
(ל"ת)
זה איגבי
http://www.targumon.co.il/title_009516
לא, לא מכירה.
מן הסתם לו הכרתי לא הייתי שואלת, וכפי שציינתי, בדקתי את ההיסטוריה שלו בימד"ב ולא מצאתי כלום (שאני מכירה). לפיכך המסקנה שלי נכון לעכשיו היא שהוא פשוט מזכיר לי שחקנים אחרים.
וואו, איזה סרט טוב!
כשראיתי את הסרט לראשונה לפני 11 חודשים בקולנוע אהבתי את הסרט אבל לא ממש התלהבתי ממנו. אתמול, בזכות הסקוטקון, הייתה לי הזדמנות לראות שוב את הסרט על מסך גדול. הפעם התלהבתי בגדול. הסרט פשוט מצחיק בטירוף, שנון מאוד, ערוך משובח (כמישהו שכנראה הולך ללמוד עריכה בעתיד, הסרט הזה הולך לשמש לי דוגמה לאיך לערוך כמו שצריך), קצבי יותר מקליפ בMTV ומהיר ויהפאקטיבי כל כך עדי כדי כך שהוא גורם לכמעט כול סרט אחר (נניח, 'מהיר ועצבני 5') להיראות כמו סרט של טרקובסקי. גם השחקנים בסרט נורא טובים, מבצעים את תפקידיהם בצורה נהדרת. במיוחד מייקל סרה, שהשטיקים והדמות שהוא תמיד מבצע מתאימים בול לסרט.
בשורה התחתונה, AWSOME. אני כול כך רואה את הסרט עוד פעם.
נו טוב, כולם אומרים שהסרט משתפר בצפיות חוזרות
ואני בחורה חרוצה, זריזה וממושמעת* אז בלילה כבר הספקתי להזמין מאמזון את הסרט במארז (בלו ריי) מיוחד שמכיל גם את שני סרטיו המאגניבים האחרים של הבמאי (שקיבלו כאן המלצות). למרבה ההפתעה מהדורת הבלו ריי זולה יותר ממהדורת הדויד (ובכל מקרה, שתיהן במחירים שווים למדי למארז משולש). לטובת המתעניינים:
בלו ריי £14.47
https://www.amazon.co.uk/Scott-Pilgrim-World-Shaun-Blu-ray/dp/B0046A91EG/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1314376223&sr=8-1
דויד £15.93
https://www.amazon.co.uk/Scott-Pilgrim-World-Fuzz-Shaun/dp/B0046A91AU/ref=sr_1_2?ie=UTF8&qid=1314376223&sr=8-2
—————————-
* שקר וכזב; אני עצלנית להחריד אבל בעל התמכרות קלה לקניית סרטים וסדרות. אם אתפס אכחיש כל קשר לכתיבת המשפט האחרון.
לא רוצה לבאס
וגם לא בקטע הישראלי של "דוד שלי משיג לי בחצי מחיר" אבל לפני שקונים באמזון מומלץ לבדוק בכל מיני אתרים אחרים שלפעמים זולים יותר:
http://www.dvd.co.uk/buy/cat8281262/scott-pilgrim-vs-the-world-hot-fuzz-shaun-of-the-dead-box-set.htm
ואפילו כאלה שעושים משלוח בחינם:
http://www.zavvi.com/dvd/scott-pilgrim/-hot-fuzz/-shaun-of-the-dead/10281361.html
(אני לא אומר שאמזון תמיד לא משתלם, רק ששווה לעשות סקר שוק)
זה ממש לא מבאס כי זה מארז הדויד, קניתי את מארז הבלו ריי
והסר דאגה מלבך, אני משתמשת במנוע השוואת מחירים לפני שאני מזמינה; אמזון היו הזולים ביותר ובהפרש ניכר.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני מכירה את החנויות שקישרת אליהן (סתם לידיעתך, בדקתי עכשיו – הראשונה מוכרת אותו ב-£26.59, השנייה ב-£17.85). לא בדקתי את מחיר מארז הדויד בחנויות אחרות כי זה פשוט לא עניין אותי; ציינתי זאת בהודעה רק כי נראה לי אירוני שהבלו ריי זול יותר מהדויד (באותה חנות). אגב, גם באמזון יצא שלא ממש שילמתי על משלוח, כי הם מקזזים את המע"מ במשלוחים מחוץ לבריטניה (והמע"מ אצלם 20%, שיהיו בריאים ![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
) ויחד עם הסרט הנוסף שהזמנתי (שגם הוא היה זול באמזון בהפרש משמעותי מאוד מחנויות אחרות) יצא שמחיר המוצרים הסופי + משלוח היה גבוה בליש"ט אחת מסכום המחירים נטו.
סבבה, דאגתי הוסרה
(ל"ת)
מאוד כיף, אבל...
הסרט אכן מצויין. הבימוי יוצא מן הכלל, כל ההמצאות הקומיקסיות הקטנות נהדרות, והשבחים לעריכה בהחלט במקומם.
דא עקא, שיש כמה דברים בעייתיים;
– לו אני סקוט, יכול להיות שהיה לי קראש על רמונה, אבל היא בהחלט לא מישהי שהייתי נלחם בשבילה בשבעה אקסים רשעים בעלי כוחות על וכוונות רצחניות.
– הסוף. כל מה שאמרו עליו נכון: ערבוביה רצינית ולא תואם את שאר הסרט.
– המוזיקה. אהה, פה יש בעיה. היא לא מספיק טובה, למרות השמות המעורבים בהפקתה. זו לא בעיה רק של 'סקוט פילגרים': כמעט כל סרט על להקה או זמר בדיוניים כולל שירים ש,מה לעשות, לא מספיק טובים. השירים של הסקס-בוב-אומב נשמעים כמו שירי פאנק\אינדי גנריים, לא יותר טוב (וזה בלי להתייחס לעובדה התמוהה שהסולן שלהם משתמש בגיטרה אקוסטית לשירים שבלי שום ספק רעש חשמלי אמור לשרת טוב יותר). ברור שיש למי שאחראי על הפסקול טעם מוזיקלי טוב, לפי השירים שמתבצעים ברקע; אבל השירים המקוריים, פשוט לא משכנעים, גם אם בק כותב אותם או המפיק של רדיוהד. וזה איפשהו הורס את החוויה.
אני חושב שהסרט האחרון שראיתי שבו השירים נשמעו ממש כמו משהו שיכול היה להיות להיט בתקופת הזמן בו הם אמורים היו להיכתב היה 'Walk Hard'; כי שם כמעט כל השירים היו טובים ממש גם לו לא הייתי רואה את הסרט. אבל ב'סקוט', כמו ברוב הסרטים מסוגו – בלי הסרט לא הייתי טורח להגיע עד סוף השירים, אולי למעט הקטעים בני חצי-הדקה של קראש ושות'.
סקס-בוב-אומב אמורה להיות להקה גרועה
סקוט אומר את זה בעצמו. אם כבר, השירים שלהם לא אמינים כי הם לא גרועים מספיק (והשיר של Clash at Demonhead, לעומת זאת, מצוין). זאת הדילמה של מי שעושה סרט על להקה לא טובה: מצד אחד אסור להם להיות טובים מדי, מצד שני אתה לא רוצה לטרטר לקהל באוזן כל הזמן עם רעש בלתי נסבל. סקס בוב אומב הם איפשהו באמצע.
אם ב-CaD, אני לא מסכים על Black Sheep.
כלומר, דג הזהב לשיר השנה של 2010, זה בטח יכול להיות טוב, חשבתי. ואז מגיע השיר, אנחנו רואים את הבאסיסט פורט על המיתרים אבל לא שומעים כלום, הסינתיסייזר הוא הכלי היחיד שנשמע, וככל הנראה הוא גם אחרי לרעש של התופים. ואז הזמרת שרה בקול הממש לא יפה הזה שלה, ונדמה שהיא גם צת מזייפת. בקיצור – אוי ואבוי! זה לא שיר רוק, זה פאקינג דפש מוד!
בלאק שיפ מצויין!
(ל"ת)
Black Sheep גם טוב הרבה יותר בגרסא של הסרט
הגרסא האמיתית על הפנים.
(אני מדבר על הגרסא של Metric).
הו, תודה לאל!
כבר חשבתי שאני היחידה שלא התלהבה מהמוזיקה…
טוב, ניצחתם.
ראיתי את סקוט פילגרים בפעם השלישית, מול הטלוויזיה, ואני מוכרח להודות שכולכם צדקתם – זה סרט אדיר. מה שקרה הוא שניסיתי להתעלם מעלילת הקומדיה הרומנטית שהייתה ונשארה קשליאתית וצפויה, ופשוט ניסיתי לשים לכל דבר *חוץ* ממנה. ועכשיו, אני באמת מבין עד כמה הסרט הזה מיוחד – הבימוי שלו מבריק, האפקטים נהדרים, המשחק ממש טוב (כמו שדג/ציפור חסרת מעוף אמר/ה פעם – כל דמות משנית בסרט הזה יכולה לקבל סרט משלה), הפסקול קצת פחות. וכמובן, הבדיחות המילוליות והוויזאוליות מבריקות. מדובר בסרט שהוא באמת כמו משהו שלא ראינו מעולם, אבל לצערנו לא יהפוך למהפכני, עקב אכזבה בקופות ומלא אנשים שעזבו את האולמות באמצע. אבל היי – זה בדיוק החומר שממנו עשויים סרטי קאלט.
אם הייתי מצביע לסקר סרט השנה האחרון לא הייתי מכניס אותו לחמישייה שלי (בכל זאת, "הרשת החברתית", "התחלה", "צס"ס 3", "השליח" ו"שרלוק הולמס" היו יותר טובים) אבל את מקום 6-7 הוא היה תופס.
סוף כל סוף!
באמת חשבתי לעצמי איך נער מבריק בגילך יכול שלא לאהוב את הסרט הזה.
כל הכבוד על ההצתה המאוחרת, היה ברור שזה יגיע מתישהו.
חבר'ה, מתפתח לנו כאן "רוקי הורור" חדש.
ראיתי את הסרט שוב היום – הפעם עם שני חברים שלא ראו אותו מעולם, והם מתו על הסרט בצפייה ראשונה ברמה שלי לקח להגיע אליה אחרי 4 צפיות. כן, זה שהוא משתפר בצפיות חוזרות זה כבר ידוע, אבל אני גם מצאתי קווים מקבילים בינו לבין "מופע הקולנוע של רוקי": שניהם סרטים מוזיקליים לרוב, שניהם עוסקים בפרוטגוניסטים מקבוצה נלעגת בחרה (הומואים ב"רוקי הורור", היפסטרים וחנונים ב"סקוט פילגרים"), לשניהם יש וויזואליה מיוחדת והומור נהדר וכמובן – שניהם הצליחו בקרב קהל מצומצם ובלי הצלחה קופתית. בקיצור, מדובר בסרט הקלאט האולטימטיבי של המאה הקרובה. "סקוט פילגרים" הוא לא הסרט הטוב ביותר של 2010 באותה מידה בה "רוקי הורור" לא היה הסרט הטוב ביותר של 75', אבל הוא בהחלט עומד להיות הסרט מ-2010 שכולם עוד ידברו עליו בעתיד. אני יכול ממש לדמיין מצב שבו אני אספר לנכדים שלי, "סקוט פילגרים? הו, אנחנו אהבנו אותו עוד לפני שהוא הפך לתופעת הסינמטקים הזאת".
נכון. מצד שני, זה סרט הרבה יותר שמרני.
(ל"ת)
לעזאזל! גרמת לי לחשוב על "ספיישל Glee - סקוט פילגרים"
(ל"ת)
אני רק רוצה לחלוק עם הקהל הקדוש הזה:
עשיתי את הטעות של להבטיח לקהל גיקים לקשר כל יצירה (שאני מכירה) לכל רעיון, והנבזים החליטו שהם רוצים קשר בין סקוט פילגרים והשואה. זה לא היה פשוט, אבל…
האם גם אתם שמתם לב לדה-הומניזציה של קבוצת אוכלוסיה ("האקסים המרושעים"), שלוותה במונטריזציה של המוות בסרט?
"הבימה" העתיקו את עיצוב כרזת הסרט
ועיצבו לפיו את כרזת המחזמר החדש "נתתי לה חיי". כתבה ב-YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4141997,00.html
נקיפות מצפון מוזיקליות
בכל פעם שאני רואה את הסרט הזה אני מרגיש רע שהשיר שאני הכי נהנה ממנו הוא של The Clash at Demonhead.
אני כל-כך מיינסטרים.
בוא אגרום לך להרגיש טוב עם עצמך, קולי ומגניב (או שלא)
צפיתי בסרט רק פעם אחת (בקון; אמנם קניתי בבלו ריי אבל אף אחד מחבריי לא מוכן לצפות בו איתי ולא התחשק לי לבד) אבל לא נהניתי מאף אחד מהשירים שהיו בו. אני כל כך מיינסטרים (ואין לי שום בעיה עם זה). סקרנת אותי אז הלכתי להאזין לו במיוחד עכשיו, הפתיע אותי לטובה יחסית. לא יכולה לומר שנהניתי, אבל לא סבלתי (ואת רוב המוזיקה בסרט ממממש לא אהבתי) אז גם זה הישג. חוץ מזה שאפו לברי לארסון על השירה, לא ידעתי שזו היא שרה, יפה לה. זה מצחיק, אבל זה סרט שמקבץ המון דמויות מסדרות שראיתי… מייקל סרה ממשפחה בהפרעה (שראיתי לפני), ברי מ"טרה" (שראיתי אחרי) ולא זיהיתי אותה עם כל רעמת הבלונד המטורפת הזו, והמתופפת העצבנית שלהם הייתה בשנה האחרונה ב"חדר חדשות" של סורקין (רק שהיא לא ג'ינג'ית שם, אז לא קישרתי).
ברי לארסון לא שרה שם
(ל"ת)
היא כן.
אם תקשיב למקור ולגרסה המופיעה בסרט תבחין כי מדובר בקולות שונים. מה גם שברי לארסון אכן יודעת לשיר היטב.
אתה מתכוון לBlack Sheep של Metric?
אתה באמת כזה מיינסטרים
לא, אני מתכוון לגרסה מהסרט
שהיא אפילו יותר מיינסטרים מהמקור.
אין כל רע במיינסטרים.
נראה לי. אני מודה שאני קצת מתקשה לעקוב אחרי מה מיינסטרים ומה לא בבורותי המוזיקלית הרבה (מה בעצם עושה את הגרסה האחרת של השיר לפחות או יותר מיינסטרימית מזו?).
…אז בסך הכל, אם אתה יודע שמה שאתה אוהב זה מיינסטרים, מצבך כבר טוב יותר מכפי שיכול היה להיות.
רגע, שאני אבין:
אין לך מושג אם 'סקיצו סקיצו' נחשב מיינסטרים או לא? כי לי עד היום יש סיוטים מהצרחות שם. והכל באשמתך!
באשמתי? אין לי מושג על מה אתה מדבר.
עם זאת, אנצל את ההזדמנות הזו לציין שיש הבדל בין להיות בורה לחלוטין בכל הקשור למוזיקה, לבין לבלבל בין מיינסטרים לבין תרבות יפן.
(אנחנו מדברים על תרבות יפן, נכון? הזיכרון שלי, אתה יודע, בדיוק מה שהיה פעם. או כך מספרים לי)
בהחלט. זוועת אלקטרו-פאנק איטלקית
שהופיעה באחת מהשיחות עם הפסיכיאטר האלקטרוני.
אה, נו, בהחלט לא אשמתי בשום צורה.
אני מוכנה להפנות אצבע מאשימה, אבל במייל.
סרט אדיר.
איזה אכזבה
עקרונית, מה שכתוב באתר הזה (עין הדג, נכון?) זה בשבילי האמת המוחלטת..
תמיד אני מסכים לגמרי (כמעט לגמרי, מה זה משנה??) עם הביקורות.
אבל פה התאכזבתי. הסרט סביר, אבל בכלל לא כמו שציפיתי..
עכשיו אני יילך לבכות לכרית שלי…
לא נורא, זה מראה שהאתר אנושי
(ל"ת)
ממתי יש אמת מוחלטת בדברים האלה?
אין. וטוב שכך. אחרת על מה היינו מתווכחים פה?
אגב, גם לדעתי סרט סביר וממש לא מה שעשו ממנו. אבל זה עניין של טעם…
ברור. סתם רציתי להתבכיין שלא אהבתי את הסרט.
אם זה מעודד אותך...
אני חשבתי שהחצי הראשון שלו מופלא לחלוטין, אבל החצי השני (או השליש האחרון, בעצם) די קילקל לי, ויצאתי מהסרט מאוכזבת למדי.
אני בהלם
ראיתי את הסרט עם עוד חבר. שאר הצופים לא החזיקו מעמד עד הרביע הראשון..
לפי דעתי זה אחד מהסרטים הגרועים בהיסטוריה האנושית!
מה זה אומר עלי? (בדרך כלל אני ממש מרוצה מהביקורות פה)
שאין לך נשמה ומקומך בגיהנום.
סתם, לכל אחד יש דעה משלו וזה בסדר.
אני מכיר אנשים (אפילו גיקים) שלא אהבו את הסרט.
אבל למה אתה בהלם?
ולמה בהכרח זה חייב להגיד עליך משהו? אם כבר, זה אומר שיש לך אישיות משלך.
שאתה כשיר לשפוט סרטים על פי טעמך
ואתה לא יוצא דופן מאף אחד אחר.
תמחא לעצמך כפיים.
איזה חמודים אתם!
תודה על הביטחון העצמי שנסחתם בי. כעט אני מעז לראשונה להסתובב ברחובות העיר בגב זקוף..
הייתי צעיר וטיפש. ובעיקר חסר ידע.
ראיתי עכשיו את הסרט שוב.
ואאאאאאאוווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי אי פעם!!!!!!
איזה סרט כיפי!!!!!
מדהים כמה ארבע שנים יכולות לשנות את הבנאדם..
כשראיתי את הסרט לא היה סיבה שהייתי נהנה ממנו.
ההייתי בישיבה ולא הכרתי כמעט משחקי מחשב ובטח שלא את כל הסלנג והציניות הזו.
איזה הבדל יש בין מי שהייתי אז, מי שראה את הסרט באולם קטן של גלובוס עם הרמקולים הגרועים בהיסטוריה האנושית, לבד עם עוד חבר שחצי מהזמן חשב לעצמו 'מי האדיוט שעשה את הזוועה הזו ושום דבר פה לא מצחיק', לבין מי שראה את הסרט היום שהיו לו אורגזמות של הנאה מטורפת במשך כל הסרט.
סרט מושלם!
אגב, מה שגרם לי לראות את הסרט שוב זה כל ההתייחסות של החברה' פה באתר לסרט..
וואלה צדקתם..
באיחור של שלוש שנים...
אז סוף כל סוף יצא לי לראות את sp. זכרתי שנתקלתי באיזכורים שלו באתר ושהיה קונצנזוס די ברור שזה סרט מופלא.
ומה אני אגיד? בחלק הראשון הבנתי שזה סרט חמוד, אבל ממש לא נפלא.
רק שעם בניית העלילה (כן כן, היא רדודה אבל לי אישית די מזכירה את חיי בתיכון), הקרבות ההו כה מגניבים,המוזיקה ובאופן כללי – הכל,
אני בהחלט מוכנה להעניק לסרט את תואר אחד הסרטים(אם לא ה..) הכי מגניבים שיצא לי לראות וכבר בא לי לצפות בו שוב.
לא ראיתי שיש פה הרבה בנות שמתארות היסטוריית משחקי מחשב, קומיקסים וחנוניות מתפרצת- אז אני מוכנה בכיף לשאת את התואר ולהוסיף כמה סימני קריאה על כמה שהסרט הזה כיף!!!!!!!!!!!!!
וואו,ממש לא נהניתי
בין היתר מכיוון שסקוט הוא לוזר משעמם,ונשאר כזה לאורך רובו של הסרט.במקום להצחיק,הסרט מספר על כמה סקוט לא בטוח בעצמו,בלי לספר למי לעזאזל אכפת.באשר לקרבות עם האקסים – היה נחמד,אם כי העניין מיצה את עצמו הרבה לפני הסוף.
תומאס ג'יין, מ"המעניש" ו"Hung"
(ל"ת)
גם לי זה הפריע
כנראה כי אני יהודי
(סימנים שאני רואה יותר מדי סאות' פארק לאחרונה)
מעולה.
פשוט רכבת הרים גיימרית – קומיקסית – גיקית שלא מפסיקה להיות מגניבה.
בנוהל: סקוט פילגרים הוא סרט מאוד חביב עלי ומאלו שזכו שאראה אותם 3 פעמים (בשבילי זה ה-מון).
==================
ובנושא קשור:
היום בדרכי הביתה שמעתי את הפסקול של סקוט פילגרים, ואיכשהו תוך כדי שאון הרחוב הצלחתי לקלוט כמה מהמילים של Under My Thumb של ה-Rolling Stones.
הממ. מה?! וואו. אוקיי…
מה שלא תעשו, אל תלכו לקרוא את הדף שלו ב-song meanings.
http://songmeanings.com/songs/view/6295/
קאלט!!
על הסרט הזה יצא גם משחק מכות רחוב מצויין בסגנון River City Ransom בכיכובם של הדמויות מהקומיקס שצוירו עם Bubble Head. למרבה האכזבה המשחק יצא אך ורק כ DLC לאקסבוקס 360 ולפלייסטישן 3 בלבד. אם אתם יכולים – נסו אותו!
נטפליקס הכריזה על אנימה
(ל"ת)