סקוט פילגרים נגד העולם

קומדיה רומנטית שהיא גם משחק מחשב שהוא גם קומיקס, ואחד הדברים הכי כיפיים שאפשר לעשות בישיבה
שם רשמי
האקסים של החברה שלי - סקוט פילגרים נגד העולם
שם לועזי
Scott Pilgrim Vs. the World

אם אתם מחפשים מאמר שקול ומאוזן על "סקוט פילגרים נגד העולם" (הידוע גם כ"האקסים של החברה שלי"), שמציג את יתרונותיו כמו גם את חסרונותיו של הסרט, הגעתם למקום הלא נכון. כאן זה המקום שבו אני משתפך על הסרט תוך קפצוצים נרגשים ונפנופי ידיים בהתלהבות ילדותית כמו ילדה יפנית מצוירת שהרגע קיבלה הצעת חברות מאהובה מאלף הפוקימונים. צריך סרט כיפי במיוחד כדי שעוד לפני סוף הסרט, אני כבר ארצה לראות אותו בפעם השניה; ב"סקוט פילגרים", כבר בחצי הסרט החלטתי שאני רוצה לראות אותו פעם רביעית.

"סקוט פילגרים" הוא קומדיה רומנטית שמתרחשת בסצינה הסלאקרית-היפסטרית של טורונטו. סקוט (מייקל סרה) הוא ילד בן 23, שאין לו כוונות להתבגר או להתמודד עם החיים האמיתיים. הוא לא עובד, חי בהתעלקות על דירת החדר של החבר ההומו שלו, מנגן בס בלהקה מעוטת כשרון, ויוצא עם תלמידת תיכון, בעיקר משום שלמצוא בת זוג בת גילו דורש מאמץ. אבל אז הוא רואה את רמונה פלאוורס, ומתאהב בה תוך רגע. רמונה, לכל הדעות, גדולה עליו בכמה מספרים: היא מבוגרת יותר, בוגרת יותר, מנוסה יותר, חכמה יותר וסוחבת איתה מטען רגשי שלסקוט אין שום מושג איך להתמודד איתו.

וחוץ מזה יש לה שבעה אקסים מרושעים שרוצים להרוג את סקוט, וכל הסיפור מתרחש בתוך משחק מחשב.

הקומדיה הרומנטית ההיפסטרית הזאת מתרחשת בעולם שמחולק לרמות, ובסוף כל רמה יש קרב בוס. כולם – כולל סקוט – יודעים קונג-פו משום מה, ויכולים לחטוף ולהחטיף מכות כמו בסרט מצויר. אם אתה מנצח אתה מקבל נקודות, והיריב שלך מתפרק למטבעות. חוץ מזה, כשאתה מתנשק עם חברה שלך, מבליחים מסביבכם לבבות ורודים זוהרים, וכשמישהו נותן לך סנוקרת בפרצוף, מופיעה מאחוריך המילה "באנג!" בענק, ואז מתרסקת לחתיכות קטנות שעדיין מונחות על הרצפה בשוט הבא. זה עולם היפראקטיבי מטורף, שגם כשנדמה לך שהבנת את החוקים שלו, מוסיף עוד המצאות.

והמדהים הוא שזה עובד. "סקוט פילגרים" הוא לא הסרט הראשון שניסה להיראות כמו קומיקס או כמו משחק מחשב. אבל עד עכשיו, מי שניסה בדרך כלל נפל ישר על הפרצוף. אנג לי ניסה להפוך את "הענק" לקומיקס מונפש, כולל המעברים בין הפריימים. זה היה נורא. סרטי "מורטל קומבט" ו"דום" ניסו להעביר את החוויה של המשחק ישירות לקולנוע. זה נראה כמו לצפות במישהו אחר משחק משחק מחשב, כלומר, רע. "טנק גירל" היה אולי הניסיון הכי מוטרף לעשות קומיקס בקולנוע. הוא הפך לסרט גרוע משעשע מאוד, אבל לא יותר מזה.

אבל ב"סקוט פילגרים" העסק פאקינג עובד. לא ברור לי איך. זה כנראה קשור איכשהו לעובדה שאדגר רייט הוא גאון. האיש עשה את "Shaun of the Dead" ("מת על המתים" בתרגום הרשמי לעברית), קומדיה רומנטית שהיא גם סרט זומבים וסרט מצוין משתי הבחינות, ואת "Hot Fuzz" ("שוטרים לוהטים"), פארודיה על סרטי אקשן משטרתיים שהיא גם סרט אקשן משטרתי מצוין לכל דבר. אז מה הפלא שהוא ידע לעשות קומדיה רומנטית שהיא גם משחק מחשב. הקרבות ב"סקוט פילגרים" הם מין קונג-פו שאפשר לראות רק באנימה: כללי הפיזיקה לא ממש משחקים שום תפקיד, וגם המרחב והזמן נמתחים ומתכווצים לפי הצורך.

"סקוט פילגרים" הוא סרט לגיקים. מלבד העובדה שהוא בנוי כמו משחק מחשב ומצולם (לפעמים) כמו אנימה, הוא מכיל הרבה רפרנסים למשחקים וקומיקסים, ולא כולם טריוויאליים. למשל, לא כל מי ששיחק "סופר מריו" יודע שהלהקה של סקוט, סקס בוב-אומב, נקראת על שם הפצצות המהלכות מהמשחק. מי שמכיר ואוהב את החומר, אפילו קצת – מספיק לראות כמה סרטי אנימציה יפניים זולים ולשחק בכמה משחקי מחשב משנות התשעים המוקדמות – יתמוגג לחלוטין. מי שלא – עשוי ליהנות גם, אבל צריך להגיע עם ראש פתוח, אחרת הסגנון של הסרט נראה כמו ביזאריות לשמה.

אבל הסיבה האמיתית לכך ש"סקוט פילגרים" עובד היא שלמרות שיש בו הרבה סטייל – מה הרבה, ספינות משא מלאות סטייל – זה לא בא על חשבון התוכן. הייתם יכולים לקחת מ"סקוט פילגרים" את הרפרנסים, את קרבות הקונג-פו, את הקומיקס, את הקצב ואת הריקוד ההודי (אה, כן, יש גם ריקוד הודי), והוא עדיין היה נשאר סרט מצוין. מתחת לכל הדברים האלה יש קומדיה רומנטית מקסימה עם המון דמויות נהדרות, שאיכשהו, למרות שעלול לצאת להן עשן מהאזניים אם תעצבנו אותן, הן אמינות ואמיתיות הרבה יותר מכל מי שמופיע בסרטים מסוג הדרעק הדביק והמשוכפל שממלא את בתי הקולנוע בדרך כלל תחת הכותרת "קומדיה רומנטית". קיירן קולקין, אח-של, בתפקיד השותף ההומו, כל כך מעולה שבסרט פחות מגניב הוא היה גונב את ההצגה לחלוטין מכולם. אוברי פלאזה לא ממש עושה שום דבר בסרט חוץ מלכעוס על סקוט פילגרים – ועושה את זה באופן מרהיב. ואפילו לא התחלתי לדבר על חברי ליגת האקסים המרושעים (בינהם כריס אוונס, ברנדון ראות' הסופרמן לשעבר וג'ייסון שוורצמן), שמתוקף תפקידם מופיעים בסרט רק דקות ספורות כל אחד, ואפילו לספר למה כל אחד מהם הוא יצירת מופת בפני עצמה יהיה ספוילר.

בעניין סקוט פילגרים עצמו: מייקל סרה התחיל לעלות לאנשים על העצבים כיוון שהוא מגלם תמיד את אותה דמות. אפשר להבין את זה. הוא תמיד הצעיר החנוני והלא בטוח בעצמו. כאן, הפתעה, הוא מגלם צעיר חנוני ולא בטוח בעצמו, אבל מה לעשות – בסרט הזה, זה עובד. מרי אליזבת ווינסטד הזכירה לי גירסה מעט פחות מיוחדג'ת של קייט ווינסלט ב"שמש נצחית בראש צלול": גם היא מושא תשוקתו של החנון, גם היא נוהגת להחליף צבע שיער לעתים קרובות, וגם בה קל להתאהב.

מה שאני מנסה להגיד, במקרה שלא הייתי מספיק ברור, הוא ש"סקוט פילגרים נגד העולם" הוא סרט ממש טוב. זה סרט משחק-המחשב הטוב ביותר שנוצר אי פעם (למרות שהוא לא מבוסס על משחק מחשב), אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנוצרו אי פעם (והוא דווקא כן מבוסס על קומיקס), הקומדיה הרומנטית הטובה של השנה עד שיוכח אחרת, וצפיה בו היא, באחריות, אחד הדברים הכי כיפיים שאפשר לעשות בישיבה.