ביקורת: צעקה (2022)

כמה מודעות עצמית, אני מטא.

התחלה אופיינית של ביקורת על "צעקה" החדש (שמטעמי נוחות ייקרא מעתה "צעקה 5") כנראה הייתה עוסקת בהשפעה של הסרט הראשון האייקוני, שהחיה את ז'אנר הסלאשרים באמצע שנות התשעים תוך כדי שהוא מסתלבט עליו באהבה. אבל כאן זה לא אתר חדשות משעמם שינסה לגרום לכם להיכנס לביקורת עם כותרת קליקבייט מפוצצת. אנחנו ב"עין הדג", אז פסקת פתיחה תכלול אנקדוטה כלשהי – כנראה הומוריסטית – מחייו של כותב הביקורת. אבל למה להשקיע אם יכול להיות שאפילו לא תקראו אותה בכלל, כי זאת בכל זאת ביקורת על סרט חמישי במותג אימה שיוצא באמצע ינואר. עכשיו אתם בטח אומרים "אה! זאת ביקורת מטא! כמו שהסרט הוא סרט מטא! הבנו!", אבל בינינו האם לא כבר נחרש הקטע הזה של ביקורות מטא? זה שאתה מתחכם ומודע לעצמך לא עושה אותך בהכרח מוצלח. ועכשיו אתם אומרים "אההה, זאת ביקורת מטא נגד ביקורות מטא! כדי להסביר שכמו שב"צעקה 5" יש הרבה מטא, זה לא הופך אותו בהכרח לטוב!", וכן, טוב, הבנתם, בואו נחתוך את כל המטא הזה ונתעסק בסרט החדש.

סצנת הפתיחה של הסרט משחזרת את זאת של המקורי, עם בחורה צעירה בשם טארה (ג'נה אורטגה) שמקבלת שיחה מאיימת בטלפון הקווי (תרימו יד אם יש לכם טלפון קווי בבית שנמצא בשימוש. אני אחכה). כבר כאן ניתן לראות את סוג ההומור שאפשר לצפות לו בשעתיים הקרובות, כשהרוצח גוסטפייס שואל את טארה על סרטי "דקירה" – המקבילים של סרטי "צעקה" בתוך היקום של הסרט – והיא עונה שהיא פחות מכירה אותם ויותר בקטע של סרטי אימה עם תמות ומסרים כמו "זה עוקב" או "הבאבאדוק" (מה שמכונה "Elevated Horror"). בעקבות המאורע, אחותה המנוכרת של טארה, סאם (מליסה בררה), חוזרת לעיירת וודסבורו, שאותה עזבה בגלל סיבות שקשורות לדמות מסוימת מהסרט המקורי.

סרטי "צעקה" כבר עשו מזמן את כל הקטע של לצחוק על סרטי המשך ("צעקה 2"), ואז עברו גם לצחוק על טרילוגיות ("צעקה 3") ואז על סרטים שיוצאים הרבה אחרי המקורי ("צעקה 4"). על מה עוד נשאר לצחוק? התשובה היא הטרנד שאותו הסרט מכנה "ריקוול" – סרט שהוא פחות המשך ישיר, אלא כזה שנועד לחדש פרנצ'ייז עם דור חדש וצעיר תוך כדי שהוא עושה כבוד לכוכבים המקוריים. "מטריקס התחייה" שיצא לא מזמן התייחס גם הוא לטרנד החידושים, רק שהוא עשה זאת בזמן שהוא שונא את עצם קיומו. "צעקה 5", לעומת זאת, עושה זאת בזמן שהוא מאוהב בעצמו מעל הראש.

ואכן, שלושת הכוכבים המקוריים – סידני פרסקוט (נב קמפבל), דיואי ריילי (דייוויד ארקט) וגייל וות'רס (קורטני קוקס) – מפציעים שוב. הסרט מכנה אותם "דמויות שושלת" ומזכיר דוגמאות כמו "הכוח מתעורר" או "האלווין" החדש שמחזירים את כוכבי הסרט המקורי. ההבדל הקטן הוא שבין הסרט הזה לקודם בסדרה עברו כולה עשר שנים, זה לא שהשחקנים האלה חוזרים לפרנצ'ייז לראשונה מאז האייטיז. הם גם לא חוזרים אחרי היעדרות מסרטי ההמשך – כל השלושה השתתפו בכל סרט בסדרה עד כה. האם ה"חזרה" אמורה להלהיב מישהו? אם כבר, היא מרגישה מאולצת ומיותרת. לדיואי יש את מרב זמן המסך מביניהם, והוא היחיד שמקבל קו עלילה עם איזשהו עומק רגשי. מה שקמפבל וקוקס עושות יכול בקלות להיחשב להופעת אורח, ונראה שהן הגיעו ליום צילומים אחד. שאר השחקנים החדשים – שכוללים את ג'ק קווייד ("הבנים") ודילן מינט ("13 סיבות") – נותנים הופעות בסדר גמור בשביל דמויות שחלקן רק מעבירות את הזמן עד שיירצחו.

"צעקה" היה כמו חבר בקיא בסרטי אימה שצופה איתך בסרט וצועק ביחד איתך דברים כמו "מאחוריך!" או "אל תלך לכיוון הרעש החשוד, יא מטומטם!" "צעקה 5" מודע לכך שז'אנר האימה עבר כמה התפתחויות בשנים האחרונות ועכשיו בערך כל הצופים הפכו להיות החבר הזה, אז במקום שהם יצעקו על המסך או יעשו בדיחות על הדבר הצפוי הבא שהולך לקרות, הסרט פשוט עושה את זה בשבילם. תוהים מי מהדמויות היא הרוצח? הנה סצנה שבה כל הדמויות הראשיות מתאספות ומתחילות להגיד אחת לשנייה ספק-בצחוק "בטח אתה הרוצח בגלל כך וכך". חושבים שדמות כלשהי טיפשה כי היא רוצה לרדת למרתף החשוך לבדה? הנה חברה שלה שתגיד לה בדיוק את זה. למרות שהסרט מלא בג'אמפ סקיירס – שהופכים מהר מאוד לצפויים ומשעממים – זה לא מפריע לו לעשות סצנה ארוכה ומייגעת שבה אחת הדמויות פותחת את הדלת של כל ארון ומקרר שהיא מוצאת כדי לגרום לקהל לחשוב שהג'אמפ סקייר מגיע רק כדי להגיד "סתאאאאאם" ארבע או חמש פעמים ברצף. "צעקה 5" הוא סרט שרוצה לדקור את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

נכון, להתלונן על כך שסרט בסדרת "צעקה" מודע לעצמו זה כמו להתלונן על כך שמים הם רטובים. אבל מתחת לכל שכבות המטא שלהם, הסרטים הקודמים היו גם סרטי אימה, משהו ש"צעקה 5" שוכח להיות. כאמור, יש כאן בעיקר הרבה ג'אמפ סקיירס צפויים, אבל אף פעם אין באמת תחושה של פחד. נראה שהסרט מנסה לפצות עם זה עם אלימות, כשהרציחות בסרט הן כנראה הגרפיות ביותר בסדרה. זה אולי יגרום לבטן של חלק מהצופים להתכווץ קצת, אבל גם זה לא מאוד מפחיד. אפילו המניע לרציחות מרגיש מאוד שרירותי, ויש פחות תחושה של תעלומת רצח ויותר של משחק ניחושים שאולי תצדקו בו ואולי לא. ראיתי קטעי חשיפת הרוצח יותר הגיוניים בפרקים של "סקובי-דו".

"צעקה 5" הוא מהסרטים האלה שכן נהניתי מהם במהלך הצפייה אבל אהבתי כלפיהם הלכה ופחתה ברגע שהתחלתי קצת לחשוב עליהם אחרי שיצאתי מהאולם. ווס קרייבן המנוח, שביים את כל הסרטים הקודמים, ידע איך לאזן בין האימה והסאטירה. תחת שרביטם של טיילר גילט ומאט בטינלי-אולפין ("מי שעומד מאחוריי" שיהונתן משום מה אהב) הסרט מאבד את הגישה הייחודית שהייתה לו לגבי המודעות העצמית שלו, ורוב הזמן עסוק בלטפוח לעצמו על השכם על כל בדיחת מטא שהוא עושה. אין הרבה אימה והצחוקים נדירים, ומה שנשאר זה אימון ארוך ומתיש ברפלקסיביות.

פתאום אני שם לב שיש נקודות דמיון בין הסרט הזה לקודם (מעבר ל"מישהו בתחפושת של גוסטפייס רוצח אנשים") ויש גם דמיון בין התלונות שלי פה לאלו של דורון בביקורת של "צעקה 4". הסרט החדש אולי לא עובד בתור סרט אימה או קומדיה, אבל כשאני חושב על זה, יש מצב שהוא עובד די טוב כסרט לולאת זמן.