בטח שמעתם על "חיפוש" כסרט שמתרחש כולו על מסכי המחשב, וחשבתם שזה איזה גימיק זול במקרה הטוב, אבל תנו לי להגיד לכם: זה סרט טוב. מה זה טוב? נפלא. נהדר. מתחרה ראוי לחלוטין על תואר סרט השנה, ומכיל בתוכו את מה שהיא בקלות אחת מההופעות הכי מרשימות של השנה.
"חיפוש" מספר את סיפורה של משפחת קים: אבא, אמא ובת. אלא שאז, במונטאז' ערוך בצורה כזאת שקשה לא להתרגש מצד אחד (המוזיקה מוודאת את זה) ולא להיזכר ב"למעלה" מצד שני, נשארים רק האבא והבת. ואז, לילה אחד לאחר שבתו מתקשרת אליו שלוש פעמים – נשאר רק האבא. מהנקודה הזאת, הסרט מתמקד בניסיונות שלו להבין מה קרה לבת שלו, ויותר חשוב מזה – מי היא בכלל. כי מסתבר שהבת שלו מסתירה ממנו כמה וכמה דברים.
מה שבעיקר נהדר ב"חיפוש" זה שבניגוד לסרטים אחרים שמנסים לדמות את חווית המשתמש אבל חורקים – הוא אשכרה מזכיר את חווית הגלישה האותנטית של כל אחד מאיתנו. הרי כאשר אנשים מהעתיד יראו סרטים של ימינו, הם יתהו מה זה כל האפליקציות "פייספייס" או "צוויצר" שיש בסרטים שמצולמים בימינו. אתם יודעים, כל האתרים האלה בסרטים שהם פייסבוק, אבל ליוצרי הסרט לא בא להגיד שהם פייסבוק, אז הם "פרינדבוק" או "פייסמיט" או "הפייסבוק" או משהו. ובכך, הסרטים האלה יוצרים עולם מופלא ומקביל של אנשים שמשתמשים בכל מיני אתרים מומצאים בשביל לחפש דברים באינטרנט. נו, אתרים כמו "לוגל" או "סרצ'נט" או "בינג". "חיפוש", לעומת זאת, נמנע מכל זה. בשחזור אנימציה (שממש לא מרגיש כמו שחזור אנימציה), הסרט משחזר בצורה נפלאה את החוויה של משתמש הטכנולוגיה המודרני. הוא תופס את הניואנסים של חווית המשתמש באפליקציות כמו טמבלר, פייסבוק, גוגל, ועוד והסרט אפילו הצליח לקלוע למעבר החמקמק הזה שיש לאנשים ממחשבי "חלונות" למאק. סצנה אחת, של שחזור סיסמה, מוכרת יותר מדי טוב לכל מי שמצא את עצמו לפתע מחוץ לג'ימייל שלו. "חיפוש" הוא סרט שדובר את שפת המחשב והסמארטפון כל כך טוב, עד כדי כך שאחד מהפאנצ'ים (המוצלחים) שלו, הוא פשוט מישהו שנכנס ויוצא מצ'אט.
אבל מאותנטיות לבד לא עושים סרט ולכן זה כיף לגלות שמדובר גם במותחן כיפי להפליא. כן, אפשרי (ואפילו סביר) שתעלו על פתרון התעלומה או על הכיוון הכללי שלה לפני שהסרט יעשה זאת (הסרט חובב רמזים מטרימים, ולא תמיד טוב בלהסתיר אותם כמו שהוא חושב) אבל הסרט בונה ומפיל את כיווני החקירה שלו בצורה נפלאה שהייתה ממלאת את אגאתה כריסטי בגאווה, ובתוך כל זה מצליח לשתול רמזים קטנים לגבי האופי האמיתי של מה שמתרחש בסרט. וכשמגיע השלב שבו סוף סוף צריך לפתור את התעלומה, הפתרון מגניב, הגיוני ולחלוטין עובד, כך שאפילו אם הבנתם לאן הרוח נושבת – עדיין מדובר בבריזה נעימה שכיף להרגיש על הפנים.
אבל המשקל האמיתי של הסרט הוא לא התעלומה, לא האותנטיות ולא הגימיק של מסכי המחשב אלא הדמות הראשית – דיוויד קים, בגילומו של ג'ון צ'ו. צ'ו מוכר בעיקר כהרולד מטרילוגית "הרולד וקומר" אבל בשנים האחרונות הוא זוכה לקאמבק ביקורתי מוצדק (ומי שעדיין לא ראה את "קולומבוס" בכיכובו – מומלץ), וב"חיפוש" הצד האיכותי שלו נחשף גם לקהל יותר רחב. צ'ו מגלם את תפקיד הדמות הראשית בסרט מתח, והוא עושה את זה בצורה נפלאה: הוא לא טיפש מדי, ולא חכם מדי; לא אדיש מדי אבל לא נסער מדי; הוא לא נוהג בצורה פזיזה, אבל לא פוחד לקפוץ למסקנות; הוא מצליח לגלם את התפקיד שלו גם כ"אבא שלאט לאט מתפרק ככל שהמצב לא מראה סימני שיפור" וגם של חוקר תעלומה בעיני עצמו באופן אמין לחלוטין. מצטער, "אמין" זה קצת מזלזל. הוא מדהים. צ'ו, ביחד עם התסריט הנהדר שנכתב לו, סוחב את הסרט על כתפיו ואף פעם לא משעמם – הוא מצליח להתפרק בלי ליפול למניירות, לשמור על חזית תקיפה בלי להישמע כמו חיקוי ליאם ניסן, ולדאוג כמו שאבא שהבת שלו נעלמה מתחיל לדאוג. הסרט גורם לדמותו אף פעם לא לזייף בכך שהוא מזכיר לנו שהוא לא מושלם – הוא חושש, הוא מפשל, הוא מטומטם מדי פעם. הוא, נו, אנושי. אתה מבין את הדמות שלו ואת הסיבות שבגינן הוא עושה את הטעויות שהוא עושה והוא מצליח לגרום למה שהוא פרקטית שיחת סקייפ ארוכה (עם כמה הפסקות יוטיוב) להיות סערת רגשות.
זה לא אומר שלסרט אין בעיות – כי מה זה סרט נהדר בלי בעיות? כמו שאמרתי, הרצון שלו לזרוק רמזים מטרימים נוטה להכשיל את עצמו, המוזיקה שלו טיפ-טיפה משתלטת על האווירה, ואף אחד לא הולך לתת לסרט אוסקר על הצילום שלו (למרות שלהגנת הצלמים – הם מנסים לעשות כמה שרק אפשר כדי לגרום למסך מחשב להיות אטרקציה ויזואלית שאף פעם לא משעממת). בעיה נוספת היא שהסרט קצת ארוך מדי – לא מבחינת תוכן ובטח לא מבחינת אורך (הסרט סוגר את הסיפור שלו ב-100 דקות) אלא מבחינת מטען רגשי. הסרט מגיע לשיא רגשי קצת לפני הסוף, והסיום שלו, למרות פתרון התעלומה המרתק, יכול להרגיש קצת נגרר. אני דווקא נהניתי מהיכולת לרדת מהשיא הרגשי לאט לאט ותוך כדי הבנה מה באמת מתרחש כאן, אבל אין ספק שזאת דרך קצת "משחקי הכס"-ית לערוך סרט.
"חיפוש" הוא סרט שהיה יכול לקרות רק ב2018. כמה שנים לפני כן וחסרים לך כמה אפליקציות ואתרים שמקלים על הסרט להעביר את האינפורמציה או לקדם את העלילה, ובעוד כמה שנים אני מניח שרוב הסרט הזה יראה כמו גלולת נוסטלגיה לזמנים בהם לא היו לכולנו צ'יפים שדיווחו איפה אנחנו בכל עת ותיקשרנו על ידי בלונים חכמים או לתקופה שבה חזירי-בר רדיואקטיבים שמשתגרים ברחבי כדור הארץ לא שלטו בנו. הוא לא מושלם, אבל כמו שאמרתי – מדובר בפגמים שמבחינתי רק עושים את הסרט נהדר יותר. אם הסרט היה יפה יותר או שונה במבנה שלו הוא לא היה מצליח לספר את הסיפור שהוא סיפר, והסיפור שהוא מספר – על אב ובת, שאיבדו קשר אחד עם השנייה, ועכשיו הוא מנסה להבין מה קרה לה – הוא באמת פשוט מדהים.
הסרט לא היה יכול לקרות לפני 2018? לא מדוייק
את אותו גימיק אפשר היה לראות כבר לפני כמה שנים באחד הפרקים של משפחה מודרנית (עונה 6 פרק 16 ליתר דיוק) שהיה בעיני גאוני.
נחמד היה לראות שאפשר למתוח את הגימיק הזה מעבר לפרק באורך של 22 דקות מבלי לשעמם.
הסרט הזה? כן
האם הוא יכול להיות גם 2017? אולי. אבל סרט כזה, שאשכרה עובד ומעניין ומותח (בניגוד, נגיד ל"הסר חבר" המשמים מ-2014)? כן. שוב, השאלה היא לא "האם היה אפשר לעשות סרט על מסך מחשב". את זה היה אפשר לעשות אפילו בשנות התשעים, בגמישות מאוד גדולה ובהקרבה של נקודות עלילה משמעותיות. אבל סרט שכזה, היה יכול להיות רק עכשיו.
סביר להניח שהם תוכננו באותו הזמן
רק שלהפיק פרק בסדרת טלויזיה זה בערך חודשיים, ולהפיק סרט זה בערך שנתיים…
במקביל משודרת עכשיו בכאן הסדרה "הפסיכולוגית",
שעם כל הסבל שהיא גורמת לי בגזרת הדמויות, גם היא מתרחשת כולה על מסך מחשב, כולל הקטעים בהם מישהו גולש בחלון חדש בשביל לחפש מידע הוא משעמום.
תודה על הביקורת
אגב, זה רק אני או שבשנתיים-שלוש האחרונות יצאו איזה 50 סרטים של "ההורה מחפש אחר הילד שנעלם"? ובעיקר אמהות שיוצאות לנקום באחראים על הדרך.
פישלייק על האתר הפיקטיבי "בינג"
(ל"ת)
כמעט מסכים
אין ספק שזה סרט טוב, ומבחינת "סרטים שמתרחשים על מסך" לגמרי אעדיף שעוד כמה שנים יזכרו אותו מאשר את "Unfriended" הכה-גרוע-שהוא-מצחיק. הסרט מצליח להיות מותח בקטעים המותחים, אבל בקטעים שהם סתם אנשים עושים משהו במחשב הוא עשה לי פלאשבקים לא נעימים לסצינה הידועה לשמצה בשביל אנשים שראו את "סארו הדרך הביתה". כן, כולם מכירים את התהליך המעצבן של שחזור סיסמא, אבל כשאני מרגיש כאילו אני יושב ליד מישהו וצופה בו מבצע אותו, זה לא בדיוק קולנוע מלהיב במיוחד. ובגלל הקטעים האלה קצת פחות בא לי שזה יתפתח לז'אנר של ממש עכשיו, כמו שהיה עם פאונד פוטג'. כי ברוב המקרים אין סיכוי שזה יהיה מוצלח באותה רמה (שוב, כמו עם פאונד פוטג').
כן מסכים שהוא ממשיך אחרי השיא הרגשי ונמרח טיפה יותר מדי. לא מסרטי השנה שלי, אבל כן סרט טוב.
נ.ב. הרשתות החברתיות המזוייפות האלה נפלאות מכל בחינה. כל סרט שמציג אחת עם איזה שם מגוחך אחר פשוט גורם לי לצחוק בקול רם. מת על זה, עוד בבקשה.
"חזירי-בר רדיואקטיבים שמשתגרים ברחבי כדור הארץ"
מסכים עם הכל בביקורת, חוץ מהמשפט הזה. חזירי בר? הרי ברור שאלה יהיו כלבים ירוקים. או, אם לדייק, שדונים עם ראשי כלב, לבושים כמו ליצנים.
אני יודע בוודאות מאוד גדולה על מה אני מדבר
וכן, חזירי בר. קודי, אלייך לאולפן:
רק תוהה
בצפייה בסרט לקח לי הרבההה הרבה זמן להבין את פיתרון התעלומה, ולא ממש ראיתי את הרמזים המטרימים כשהטרימו. מתי, בעצם, הרמזים המטרימים הדליקו נורות אדומות אצלך/ם?
איכון סלולרי
סרט מותח ומהנה אבל אף אחד לא חשב לאתר את המיקום האחרון של הסלולרי שלה?
זכור לי שהחוקרת אמרה שכל הנושאים המשטרתיים מטופלים
ואיכון סלולרי זה נושא מאד משטרתי.
חווית צפייה ביתית
לא יודעת איך היה לראות בקולנוע, אבל לראות את הסרט במאק הבייתי היה חוויה מוצלחת ממש, הרגיש אמיתי להחריד (מלבד קטעי המסך שאינם על לפטופ מן הסתם)
הסרט, בנוסף לכל העניין הזה של חיפוש הבת שלו, הוא גם סרט על פלישת חייזרים
לא, באמת. באמת באמת.
איך, למען השם, הסרט לא קיבל מועמדות לאוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר?!
כלומר, לא יצא לי לראות אמנם אף אחד מחמשת המועמדים ב-2018, אבל בחיי שהתסריטים שלהם צריכים להיות מושלמים אם הם השאירו את חיפוש בחוץ.
פשוט סרט אפקטיבי ומרתק שמשאיר אותך על קצה הכיסא לאורך כל הסרט וגורם לך לשכוח מהגימיק של ״סרט שכולו צילום מסך״ ולהכנס לעומק הסיפור המדהים הזה.
פשוט מצויין!
זמין כעת בנטפליקס, למי שמעוניין לדעת.
(תופעת לוואי משונה היא שעכשיו אני מרגיש מוזר כשאני מסתכל במסך האייפד שלי וכותב את התגובה הזאת. מן תחושה שהכל חלק מאיזה סרט. משהו כמו מה שקרה לאנשים אחרי המופע של טרומן. אפילו את השורה הזאת התלבטתי אם לכתוב או לא ומחקתי חלק ממנה לפני שהתחרטתי וכתבתי שוב, שזה דבר שקורה אי אלו פעמים בסרט, כך שזאת תחושה ממש משונה)