ביקורת: שבעה פסיכופטים

נכון שכבר עשו סרט על תסריטאי עם מחסום כתיבה שכותב את הסרט של עצמו - אבל הפעם יש טום ווייטס וארנב

כל מי שכתב אי פעם, בין אם תסריט, סיפור קצר, סאגת פנטזיה אפית או קובץ מתכונים, נתקע ‏בשלב כלשהו במחסום כתיבה. אתה רוצה לכתוב, אתה חייב לכתוב, אבל לא מצליח. זה לא עובד. ‏ובעולמנו הפוסט-מודרני, אחת המחשבות הראשונות שעוברות במוחו של כל כותב כזה היא: אז ‏אולי אכתוב על איך שאני לא יכול לכתוב?‏

העצה המקובלת והנבונה מאוד במקרים כאלה היא: שלא תעזו. אל תתפתו. לא. צאו לטיול, שתו ‏משהו, עשו קורס צניחה, סעו לספארי. קחו השראה מאי-שם, ורק אל תכתבו לעולם סיפור או ‏תסריט על איש שיושב מול דף נייר ריק ואין לו מה לכתוב, כי זה לא מעניין אף אחד בעולם. אלא ‏אם כן אתם צ'רלי קאופמן. כשלצ'רלי קאופמן היה מחסום כתיבה, הוא כתב על זה את "אדפטיישן", ‏אחד הסרטים המבריקים ביותר שנעשו אי פעם על כתיבה ויצירה בכלל. ועכשיו מגיע מרטין ‏מקדונה, ועושה פחות או יותר את אותו הדבר, רק עם יותר אקדחים. רק שמקדונה הוא לא צ'רלי ‏קאופמן, וגם לא האחים כהן ולא פליני. בעיה?‏

מקדונה הוא מחזאי אירי, שהוציא לפני חמש שנים את סרטו הראשון כבמאי ותסריטאי: "ברוז'". ‏הסרט הכתיר אותו מיד כאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע. ואז – כך על פי "שבעה ‏פסיכופטים", לפחות, לא על פי היסטוריה רשמית כלשהי – הוא נתקע. גיבור "שבעה פסיכופטים" ‏הוא תסריטאי אירי בשם מרטין (קולין פארל), שמנסה לכתוב את סרטו הבא, אבל תקוע. מעניין על ‏מי הוא מבוסס. נראה כאילו מרטין עשה כאן מעשה קאופמן, וניסה לכתוב את מחסום הכתיבה שלו ‏לתוך הסרט.‏

מרטין לא סתם יושב ובוהה בדף נייר ימים שלמים: יש לו רעיונות, רק שאין להם סדר, שיטה או ‏כיוון. יש לו שם מצוין לתסריט: "שבעה פסיכופטים". יש לו סצינת פתיחה מעולה, של דיאלוג עם ‏סוף מפתיע בין שני רוצחים שכירים, שמוכיח שגם כשכולם מנסים להיות קוונטין טרנטינו ולעשות ‏דיאלוגים שנונים על תרבות הפופ בין אנשים שעומדים לרצוח מישהו, צריך מישהו עם כשרון אמיתי ‏כדי לעשות את זה טוב. יש לו עוד כמה רעיונות לפסיכופטים, אבל הם לא מתקשרים לעלילה או זה ‏לזה. יש לו גם חבר (סאם רוקוול) שחוטף כלבים לפרנסתו, בעזרת שותף מבוגר (כריסטופר ווקן). ‏אחרי שהם חוטפים בטעות את כלבו האהוב של גנגסטר חסר לב (וודי הארלסון), הכלבנים ‏החוטפים שעומדים בפני סוף אלים ועצוב נאלצים לברוח כדי לנסות לכתוב לעצמם סוף טוב יותר. ‏בשלב זה חייו של מרטין כבר נראים יותר כמו תסריט לסרט פשע מאשר כמו חייו של תסריטאי, ‏וזה בדיוק מה שהם: התסריט שנכתב לאורך הסרט הוא התסריט של הסרט שבו אתם צופים. ‏ויותר מזה, נראה שכל הדמויות מודעות לעניין, וזה לא מאוד מטריד אותן.‏

זה, כמובן, מוזר, מבולגן ולא ממוקד, ונראה כאילו מקדונה לא היה בטוח מה הוא רוצה לעשות ‏ובמקום זה החליט לירות לכל הכיוונים (מטאפורית). אבל קשה להתעצבן על תסריטאי שבתוך ‏הסרט עצמו מתוודה שהתסריט שלו מוזר, מבולגן ולא ממוקד, ומכיוון שאין לו משהו אחר לעשות, ‏יורה לכל הכיוונים (פשוטו כמשמעו). אין הרבה דברי ביקורת על הסרט שאפשר לומר שהסרט לא ‏כבר אומר על עצמו. יש בו כמה סצינות מצוינות ורעיונות מבריקים, שתפורים זה לזה באופן גס ‏‏(בסצינות שבהן מרטין אומר משהו כמו: אויש, הסצינה הזאת תפורה ממש באופן גס), ויש בו ‏דמויות מצוינות מגולמות על ידי מיטב הפסיכופטים של הוליווד – וודי הארלסון וסאם רוקוול הרי ‏רק מחכים שמישהו ייתן להם להתפרע, וטום ווייטס מגיע לתפקיד קטן ומשובח עם ארנב. אז נכון, זה לא באמת אומר שום דבר עמוק מדי על תהליך ‏הכתיבה, או לצורך העניין, על פסיכופטים. אבל זה כיף. (וגם אלים מאוד; עוד סרט שלא כדאי ‏לצפות בו אם כמות הדם שאתם מוכנים לספוג בסרט אחד מוגבלת).‏

אם "שבעה פסיכופטים" הוא באמת הדרך של מרטין מקדונה להתמודד עם מחסום כתיבה, אין מה ‏להתלונן. יש יוצרים שהיו יושבים בחדר ומתייסרים במשך עשר שנים עד שיצליחו להנפיק את ‏יצירת המופת הבאה שלהם. מקדונה, במקום זה, העביר את הזמן ביצירת סרט על הדרך. אז לא, ‏זה לא מפוקס ומלוטש כמו "ברוז'" ולא מקורי ומבריק כמו "אדפטיישן", אבל זה מאוד משעשע, כיפי ‏ושווה צפיה. הרבה, הרבה יותר טוב מדף נייר ריק. ‏

פורסם במקור בוואלה