כל מי שכתב אי פעם, בין אם תסריט, סיפור קצר, סאגת פנטזיה אפית או קובץ מתכונים, נתקע בשלב כלשהו במחסום כתיבה. אתה רוצה לכתוב, אתה חייב לכתוב, אבל לא מצליח. זה לא עובד. ובעולמנו הפוסט-מודרני, אחת המחשבות הראשונות שעוברות במוחו של כל כותב כזה היא: אז אולי אכתוב על איך שאני לא יכול לכתוב?
העצה המקובלת והנבונה מאוד במקרים כאלה היא: שלא תעזו. אל תתפתו. לא. צאו לטיול, שתו משהו, עשו קורס צניחה, סעו לספארי. קחו השראה מאי-שם, ורק אל תכתבו לעולם סיפור או תסריט על איש שיושב מול דף נייר ריק ואין לו מה לכתוב, כי זה לא מעניין אף אחד בעולם. אלא אם כן אתם צ'רלי קאופמן. כשלצ'רלי קאופמן היה מחסום כתיבה, הוא כתב על זה את "אדפטיישן", אחד הסרטים המבריקים ביותר שנעשו אי פעם על כתיבה ויצירה בכלל. ועכשיו מגיע מרטין מקדונה, ועושה פחות או יותר את אותו הדבר, רק עם יותר אקדחים. רק שמקדונה הוא לא צ'רלי קאופמן, וגם לא האחים כהן ולא פליני. בעיה?
מקדונה הוא מחזאי אירי, שהוציא לפני חמש שנים את סרטו הראשון כבמאי ותסריטאי: "ברוז'". הסרט הכתיר אותו מיד כאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע. ואז – כך על פי "שבעה פסיכופטים", לפחות, לא על פי היסטוריה רשמית כלשהי – הוא נתקע. גיבור "שבעה פסיכופטים" הוא תסריטאי אירי בשם מרטין (קולין פארל), שמנסה לכתוב את סרטו הבא, אבל תקוע. מעניין על מי הוא מבוסס. נראה כאילו מרטין עשה כאן מעשה קאופמן, וניסה לכתוב את מחסום הכתיבה שלו לתוך הסרט.
מרטין לא סתם יושב ובוהה בדף נייר ימים שלמים: יש לו רעיונות, רק שאין להם סדר, שיטה או כיוון. יש לו שם מצוין לתסריט: "שבעה פסיכופטים". יש לו סצינת פתיחה מעולה, של דיאלוג עם סוף מפתיע בין שני רוצחים שכירים, שמוכיח שגם כשכולם מנסים להיות קוונטין טרנטינו ולעשות דיאלוגים שנונים על תרבות הפופ בין אנשים שעומדים לרצוח מישהו, צריך מישהו עם כשרון אמיתי כדי לעשות את זה טוב. יש לו עוד כמה רעיונות לפסיכופטים, אבל הם לא מתקשרים לעלילה או זה לזה. יש לו גם חבר (סאם רוקוול) שחוטף כלבים לפרנסתו, בעזרת שותף מבוגר (כריסטופר ווקן). אחרי שהם חוטפים בטעות את כלבו האהוב של גנגסטר חסר לב (וודי הארלסון), הכלבנים החוטפים שעומדים בפני סוף אלים ועצוב נאלצים לברוח כדי לנסות לכתוב לעצמם סוף טוב יותר. בשלב זה חייו של מרטין כבר נראים יותר כמו תסריט לסרט פשע מאשר כמו חייו של תסריטאי, וזה בדיוק מה שהם: התסריט שנכתב לאורך הסרט הוא התסריט של הסרט שבו אתם צופים. ויותר מזה, נראה שכל הדמויות מודעות לעניין, וזה לא מאוד מטריד אותן.
זה, כמובן, מוזר, מבולגן ולא ממוקד, ונראה כאילו מקדונה לא היה בטוח מה הוא רוצה לעשות ובמקום זה החליט לירות לכל הכיוונים (מטאפורית). אבל קשה להתעצבן על תסריטאי שבתוך הסרט עצמו מתוודה שהתסריט שלו מוזר, מבולגן ולא ממוקד, ומכיוון שאין לו משהו אחר לעשות, יורה לכל הכיוונים (פשוטו כמשמעו). אין הרבה דברי ביקורת על הסרט שאפשר לומר שהסרט לא כבר אומר על עצמו. יש בו כמה סצינות מצוינות ורעיונות מבריקים, שתפורים זה לזה באופן גס (בסצינות שבהן מרטין אומר משהו כמו: אויש, הסצינה הזאת תפורה ממש באופן גס), ויש בו דמויות מצוינות מגולמות על ידי מיטב הפסיכופטים של הוליווד – וודי הארלסון וסאם רוקוול הרי רק מחכים שמישהו ייתן להם להתפרע, וטום ווייטס מגיע לתפקיד קטן ומשובח עם ארנב. אז נכון, זה לא באמת אומר שום דבר עמוק מדי על תהליך הכתיבה, או לצורך העניין, על פסיכופטים. אבל זה כיף. (וגם אלים מאוד; עוד סרט שלא כדאי לצפות בו אם כמות הדם שאתם מוכנים לספוג בסרט אחד מוגבלת).
אם "שבעה פסיכופטים" הוא באמת הדרך של מרטין מקדונה להתמודד עם מחסום כתיבה, אין מה להתלונן. יש יוצרים שהיו יושבים בחדר ומתייסרים במשך עשר שנים עד שיצליחו להנפיק את יצירת המופת הבאה שלהם. מקדונה, במקום זה, העביר את הזמן ביצירת סרט על הדרך. אז לא, זה לא מפוקס ומלוטש כמו "ברוז'" ולא מקורי ומבריק כמו "אדפטיישן", אבל זה מאוד משעשע, כיפי ושווה צפיה. הרבה, הרבה יותר טוב מדף נייר ריק.
פורסם במקור בוואלה
לא ממש אהבתי את הביקורת...
לדעתי הביקורת הזו קצת (הרבה) פחות טובה מהביקורות הקודמות… אין טעם בלכתוב סרט אם יש לך מחסום כתיבה ואין טעם לכתוב ביקורת אם אין לך ממש על מה לכתוב.
בכל מקרה, סרט ממש יפה. כיפי, קליל, מהנה, פעלתני, לא חסר כלום.
ביקורת מעולה,והסרט נשמע מרתק באופן יוצא דופן
אני חייב לראות את הסצנה שהזכרת:"הסצנה הזו תפורה באופן ממש גס"..זה נשמע מקורי וגאוני!
גאוני, ייתכן, אבל ודאי לא מקורי.
ראה למשל את סיום הקטע הזה של מונטי פייטון:
http://www.youtube.com/watch?v=DRm5WcjOikQ
זאת היתה דוגמה כללית לסגנון ולמסרים
המשפט הספציפי הזה לא נאמר, כזכור לי, בסרט.
עדיין סקרנת :)
(ל"ת)
סרט נחמד
פחות טוב מברוז' לדעתי, אבל עדיין סרט נחמד ביותר. סאם רוקוול עדיין מעצבן אותי, אבל כריסטופר ווקן ו-וודי הארלסון גדולים, וסצינת השואו-דאון האחרון מבריקה.
נוט טו סלף – להוסיף את "אדפטיישן" לרשימת הסרטים-שאני-צריך-לראות-אבל-מתעצל-לעשות-זאת-אבל-בטוח-אראה-מתי-שהוא-אולי.
טום ווייטס ענק
יש שחקנים שמשדרגים כל סרט שהם מופיעים בו, אפילו אם זה רק לכמה דקות. טום ווייטס הוא אחד מהם.
אני מאוד, מאוד אוהב דברים שמודעים לעצמם
אז באופן טבעי מאוד אהבתי את הסרט. הוא היה משעשע וחכם, ולפעמים קצת פחות מעניין ומתיש, אבל זה בדיוק מה שהוא אמור להיות, כי אם הוא היה טוב יותר היה נאבד הקונספט של "טוב, לא ידעתי מה לכתוב וזה מה שיצא". אז הוא לא מבריק בתור סרט, אבל הוא מבריק בתור רעיון.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
האם זה פרסום עצמי לפרסם פה שיר כזה שכתבתי לפני כמה שבועות (רק ליריקה), או שזה בסדר כי זה מתקשר לסרט?
גם אני מאוד אוהב לכתוב שירים שמודעים לעצמם כשאני נתקל במחסום כתיבה. היתרון בשירים, הוא שאתה כותב אחד כזה ואז ממשיך הלאה, לא נתקע על זה לשנתיים הקרובות של חייך.
יצא שאני חולה על סרטים מהסוג הזה
שניים מהסרטים האהובים עליי אי פעם הם כאמור "אדפטיישן", שלמרות שאני לא כותב כלל, אין שום דמות קולנועית מההיסטוריה שיותר התחברתי אליה מאשר צ'רלי קאופמן בסרט(אולי זה משום שגם לי יש אח כמעט בגילי שכנראה יותר מוצלח ממני…)
והסרט השני שהוא מאסטר פיס ומשום מה הוא לא מוזכר למרות שמתקשר לנושא הוא "ברטון פינק" שלדעתי לא רק שמדובר בסרט הטוב ביותר של האחים כהן אלא בתסריט הגאוני ביותר אי פעם.
זו גם הייתה הסיבה שהעדפתי ללכת לראות את "שבעה פסיכופטים" על פני "עלובי החיים" או "שומרי הסף" ואני יכול להגיד דבר אחד לאחר שצפיתי בו- מדובר פשוט בסרט גרוע! מחסום הכתיבה שחווה כביכול קולין פארל בסרט הוא שולי במיוחד בעלילה שניסתה לחקות את הגאונות שהייתה בברוז'; עלילה מטורפת ומצחיקה שכוללת דמויות אדירות שכל אחת מהן מקבלת מספיק זמן מסך כדי להפוך לדמות קאלט. רק שהתוצאה בסרט הזה שרוב הדמויות כבר נעשו פאתטיות וגם הניסיון לקשר ביניהן ודרך הצגתם לא תפס.
מסכים, לא אהבתי את הסרט
נראה לי מאולץ מידי.
קולין פארל
אם צלחתי את לונדון בולווארד ואת אונדין יחסית בהנאה רק הודות לקולין פארל, האם גם את הסרט הזה הוא מצליח להחזיק?
יש בו משהו ממגנט.
מה גודל התפקיד של טום ווייטס בסרט?
לתשובה לשאלה הזו יש השפעה ישירה מאוד על האם אני אלך לצפות בסרט או לא. אני סוגד לאיש הזה.
קטן. כמה דקות. אבל שווה.
(ל"ת)
זאת בערך הביקורת האוהדת הכי פחות אוהדת שקראתי, ומסרט, עם כמה שהוא פחות טוב מברוז', שעדיין עומד כמה מדרגות מעל מה שאנחנו יכולים לצפות לראות בדרך כלל.
מבחינה תסריטאית, עם כל הבלאגן, זה עדיין יותר טוב מדג'אנגו. כמעט כל נקודה בשבעה פסיכופתים הייתה יכולה להתפתח בכיוונים שונים, זו באמת החריגה מברוז', שבו נראה ששום דבר לא באמת היה יכול לקרות אחרת. אצל טרנטינו קווי עלילה היו קשורים באופן חלש, וברוב הזמן נראה שהוא פשוט עוקב אחרי החלטות שהוא עשה ברמת הרקע של הדמויות במקום לקחת את הסרט למקומות חדשים.
קאופמן ופליני זה בטח לא, אבל
סרט טריפי מטורף, מסוגנן, אסתטי ומשעשע. לא רפלקסיביות מציקה אלא רפלקסיביות כיפית שבאמת, כיף גדול להעביר את הזמן עם הסרט הזה.
מגניב לראות שגם עשור אחרי המתכון של "השחקן" עדיין עובד.
ממליץ!
אמרו את זה קודם לפני...
כריסטופר ווקן כהרגלו גונב את ההצגה בכל רגע שהוא על המסך!
(טוב נו, למעט הדקות של טום וייטס)
אבל גם הוא לא יכול להציל אתהסרט מדרגת חביב+
ולצערי זה עדיין הרבה יותר טוב (ובטח יותר קצר) מעלילות ג'נגו בעיר הגדולה.
הסרט כבר ירד מהמסכים?
עד שהחלטתי שאני רוצה לראות אותו אני לא מוצא הקרנה בשום מקום. בקושי החזיק חודש.
וואלה. ירד.
באסה.
סרט גרוע ואלים
שורה של שחקנים מוכרים – שאני אוהבת ושגם שיחקו מצוין – לא הצילה את הסרט הזה.
הוא לא קוהרנטי, הוא משחק יותר מדי ב"הפוך על הפוך", הוא מבולבל, הוא לא קשור לעצמו, והוא די מייגע. נוסף על כך, הוא אלים בצורה מגעילה למדי. הטריילר לא מראה את זה, אבל זה סרט די דוחה. יש סרטים שהאלימות בהם היא חלק מהסגנון, או חלק מהדרמה, זה לא אחד מהם. סתם איכסה. הצחוקים המעטים שיש בו הם לא צחוקים של בדיחות שנונות, אלא צחוקים של "WTF, זה הזוי כ"כ שחייבים לצחוק, כי אחרת הסרט הזה היה מביך". את היענו-טוויסט של הסרט ניחשנו בשלב מאד מאד מוקדם, כל כך מוקדם שאני מניחה שהתכוונו שנעלה על זה מוקדם, וזה רק עוד יותר מביך.
בקיצור, לא לראות.
שחקנים טובים בסרט רע
זה דווקא מתחיל טוב מאוד, כמו פארודיית גנגסטרים/חיקוי טרנטינואי עם מודעות עצמית מבריקה. מהר מאוד זה הופך להיות נלעג ומשעמם, בלתי נסבל.
צ״ל שבעה פסיכופתים
הייתי חייבת את הניטפוק הזה אבל המילה בעברית היא פסיכופת ולא פסיכופט.
לגבי הסרט ראיתי אותו עכשיו בטלויזיה ודי נהניתי. אמנם לא מבריק כמו ברוז׳ אבל בהחלט כיפי ומרענן, והדמויות מגניבות לגמרי.
ממש הסכמתי עם הביקורת.
ליטרלי עם כל מילה.
הדירוג שלי של סרטי המשבר היצירתי שהוזכרו:
1. אדפטיישן – ענק.
2. שבעה פסיכופתים – כיפי, ומדי פעם מבריק.
3. ברטון פינק – חביב, אבל לגמרי אוברייטד.
שמונה וחצי – לא ראיתי (פדיחה)
וואו, לקרוא לברטון פינק 'אוברייטד' בלי להניד עפעף.
You have some nerve, my boy.
מבדר להחריד, מצחיק, אנושי.
הדבר היחיד שקצת הציק לי הוא העובדה שהדמות הראשית היא הדבר הכי פסיבי ונגרר מאז בלה מדמדומים, אבל כל מה שהקיף אותו עשוי היטב, אז זה מתאזן. יש פה סיפורים שחלקם נקשרים זה לזה וחלקם לא, משחק מעולה, הומור מושחז, הטרמות חכמות ותפניות מפתיעות. וכמו בברוז', גם כאן הקשר לאמונה ולדת נוכח באופן מובהק.
כמו כן, לאולגה קורילנקו כמעט נוצר טייפקאסט ספציפי של מישהי (ספוילר לסרט הנ"ל וגם לאבדון) שחוטפת כדור בבטן. המממ.
מסקנה: אני חייב כבר לראות את 3 שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי.
(כמו כן, פיתחתי לאחרונה, בהשפעת היקום הקולנועי של מארוול, סטייה לעבור על סרטים ולגלות מי משחקניהם השתתפו אי פעם בסרט גיבורי על. בסרט הזה יש חמישה לפחות; באדפטיישן, אביו המתוחכם יותר, יש שישה)
טוב חכיתי מספיק.... זה סרט מדהים
השלילי: כשהסיטארוטיפים מופיעים (ותדה לאל זה לא לוקח הרבה מהסרט) זה רע כמו שהתלוננתי פעמים רבות ולמרות שהאלימות בסרט היא מחוללת הומור וקונפליקט לא רע היא יכולה להיות יותר מדי במהלך הסרט.
אבל אם מתעלמים מכל זה זה אחד מסרטי הכתיבה הטובים ביותר שראיתי ואני בטוח שגם שאי פעם נכתבו (יותר מאדפטיישיין זה בטוח). הדרך שבה הסרט מאניש שלושה אספקטים באישיות של מרטין,העולה התמים, האמריקאי המרצה והאדם הזקן בעל ניסיון אך המון כאבים וטראומה, מצויינת וכאשר הם מדברים על שבעת הפסיכופטים זה מפתח אותם ואת הסרט יותר מכל דמות בסרט. לא רק החלק על הכתיבה מעולה אלא הקטעים עם שבעת הפסיכופתים עצמם הם פואמות חזקות ומרגשות מאוד שגם טובות בפני עצמן וגם תורמות לדיון שלהם בסרט על מציאת האנושיות במה שהיו מחשיבים כהתנהגות מפלצתית. אבל זה לא העניין בסרט הזה הקושי והלחץ של להעביר את המסר לקהל צופים הוא הקונפליקט המרכזי וזה מה שאני אוהב בסרט הזה זה לא ניסיון להעביר מסר """חשוב""" או """""אמיתי"""""" על החברה, זה נסיון להעביר חוויה אישית מאוד של הסופר בכל האספקטים שלה דרך הקולנוע וזה פשוט יפיפה.
נ.ב אני מבין שזה בניגוד למסר של הסרט אבל האם מוקדנה מוכן להקשיב פחות לחלק האמרקאי והטרמואטי שלו ויותר להקשיב לחלק השיכור והתמים שלו הכתיבה שלו הרבה יותר לטעמי כששניהם נמצאים ברקע (או במקרה של סצינת בית הקבורות כשהם הנושא של הבדיחה)
מקדונה.
(ל"ת)
ו...
עם או בלי השנאה שלי לשאר סרטי הבמאי (שעכשיו אני מחשיב אותם לפואמות מדהימות gone horribly wrong כסרטים) זה סרט כתיבה מעולה ומבויים ביד רמה. (סצנת בית הקברות לבד שווה צפיה). חוץ מזה זה סרט שנחשב לבין הפחות טובים שלו ומבחינתי יכול להיות all timer לאנשים מסוימים. אם שונא כמוני יכול למצוא משהו מדהים בסרט הזה הוא עושה משהו נכון.
סליחהה טעות שלי
האמת אני עושה את הטעות הזאת גם בדיבור לפעמים אני קורא לו מוקדנה ולפעמים מקדונה למרות שזה בכלל נשמע כמו מק'דונף