ביקורת: שבעת הסמוראים

"שבעת הסמוראים" נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר מכל הזמנים, אבל הוא הרבה יותר מזה: הוא סרט אקשן כיפי ומגניב.
שם רשמי
שבעת הסמוראים
שם לועזי
Shichinin no samurai

"שבעת הסמוראים" הוא סרט מתעתע. כלומר, לא הסרט עצמו, אלא היחס כלפיו: ההקשר השכיח ביותר לסרט הוא ברשימות מבקרים של הסרטים הטובים ביותר – איפשהו באמצע עם סרטים כמו "האזרח קיין", "שמונה וחצי", "סיפור טוקיו", "חוקי המשחק" ו"גנבי האופניים". זה, בנוסף לעובדה שהוא סרט יפני משנות ה50 באורך של שעתיים וחצי בגרסה המקוצרת שלו, גורמים לו להיראות בדיוק כמו סוג הקלאסיקות שמבקרים מהללים וכולם צריך ללהג על כמה זאת יצירת אומנות טובה במסיבה יוקרתית תוך כדי החזקת כוס יין כדי להראות שהם באמת מבינים בקולנוע בזמן שהם מדברים על המוטיבים ותנועות מצלמה חדשניות לזמנן ומה לא – אבל שבעת הסמוראים הוא לא זה. כלומר, הוא גם זה, אבל הוא בעיקר סרט אקשן לכל דבר ועניין, ולא חייבים להתעניין בדרמות על מצוקות החיים או להבין בקולנוע בשביל ליהנות ממנו או להעריך אותו. מספיק לאהוב כיף.

"שבעת הסמוראים" מספר סיפור שכנראה שמעתם או ראיתם בגרסה כלשהי. בין אם זה "באג לייף", "שבעת המופלאים", "שבעת המופלאים" (אבל האחר) או "שלושה אמיגוס", את הסיפור אתם מכירים – כפר איכרים זקוק לעזרה בפני התקפת שודדים מתקרבת והאיכרים מחליטים לנסות לשכור לוחמים (במקרה הזה: סמוראים) שיגנו עליהם בפני ההתקפה. בהתחלה כולם מסרבים להם, ואז אחד מחליט להצטרף אליהם ואז הוא מצליח לגייס עוד כמה ואז ביחד הם מתכננים להציל את הכפר. עלילת צד רומנטית? גילויים מפתיעים על דמויות? סצנת "הגיבור מוצג לנו כשהוא מציל יצור חסר ישע כדי שנדע שאנחנו בעדו"? הכל כאן. 60 ומשהו שנה אחרי שהוא יצא קשה לקרוא לסיפור המסגרת והעלילה של "שבעת הסמוראים" חדשניים למרות שזה בדיוק מה שהם היו בזמנם.  עכשיו, טיעון ה"פעם זה היה טוב" הוא טיעון מאוס עליי ובהחלט לא צריך לאהוב סרט רק כי הוא המציא משהו שאחר כך אנשים העתיקו ושיכללו אבל השם ישמור, שבעת הסמוראים הוא האב-טיפוס של כל סרט אקשן שאתם רואים כיום, פחות או יותר – מעיין הנביעה שממנו כמעט כל בלוקבאסטר קיצי לגם. זה מרשים, אבל זה גם אומר זה שלפני שראיתם אפילו פריים אחד מהסרט, ככל הנראה ראיתם את כולו, ועם אפקטים טובים יותר, ובצבע ולא ביפנית.

אז למה עדיין אחרי כל כך הרבה שנים אנשים ממש אוהבים את הסרט הזה אחרי שהעלילה שלו נחרשה על ידי כל ז'אנר האקשן, בייחוד בהתחשב בכך שסצנות האקשן עצמן מתחילות ממש מאוחר לתוך הסרט? מפתה להגיד "טוב, כי הוא פשוט סרט מצוין" אבל אפשר אולי לחדד את הקרדיט לשני שמות: אקירה קורוסאווה וטושירו מיפונה – הסקורסזה ודה נירו של יפן.

אקירה קורוסאווה הוא במאי נהדר ולא משנה כמה אתם שונאים קולנוע בשחור לבן וכתוביות יש משהו מעורר יראה וכבוד בדרך שהוא מביים. בין אם זה תכנון ההפקה שמכריח את האולפן לבנות כפר שלם במקום להשתמש בסטודיו הזול והנוח כדי לתת תחושה אמיתית לכל המתרחש, בין אם זאת התזוזה המופלאה של המצלמה ושל הדמויות שלו בתוך השוטים ובין אם זה הדרך שהוא פשוט יודע לספר סיפור קולנועי. כי אפילו אם ראיתם את הסיפור הזה בגרסה כזאת או אחרת, כנראה לא ראיתם אותו מסופר עד כדי כך טוב: הוא מתחיל כ"אושן 11" שבו צריך לגייס צוות דמויות מגניבות, מעלה את הווליום על הביקורת החברתית ואז לאט לאט מגביר את כמות האקשן שנמצאת בו – כל זה בזמן שהדמויות לא נושאות עליהן שריון עלילה שמגן עליהן אז אתה באמת לא לחלוטין בטוח מה יקרה הלאה, בזמן שהוא שומר על אותו טון הומוריסטי וקליל לאורך כל הסרט וגם מצליח לגרום לסיפור המפותל של הסרט להרגיש כמו סיפור אחד ולא כמו עשרות סיפורים לא קשורים. עוד אחד מהדברים שבולטים לטובה בסיפור זה שהדמויות מתנהגות כמו אנשים מציאותיים. בניגוד לכל סרטי החבורות המתגבשות שיש את "החזק הטיפש","החכמולוג" ו"הבראד פיט"  – כאן כל הסמוראים הם אנשים אמיתיים וההבדלים ביניהם קיימים, אבל לא בצורה מוגזמת ומוקצנת. אין לכל אחד אפיון קיצוני אלא פשוט דמות  עם רקע וסיפור חיים משלו וזה נכון לא רק לסמוראים אלא לכל אנשי הכפר והשודדים. הבחירה הזאת מצליחה ליצור סרט שאפשר להתחבר לדמויות שלו, והאמינות שלו מגבירה את העניין שלנו בסצנות האקשן כי זה מזכיר לנו שמדובר באנשים אמיתיים יום-יומיים ולא בשוורצנגרים.

אבל סרט על אנשים יום-יומיים, אפילו אם הם סמוראים, זה לא מאוד מעניין וקורוסאווה ידע את זה. בכדי לפצות על כך, יש בתסריט את אחד מתפקידי ההפוגה הקומית הטובים של ההיסטוריה הקולנועית. וכאן נכנס השם השני לתמונה: טושירו מיפונה. טושירו משחק בסרט הזה את הסמוראי השביעי, זה שהוא לא באמת סמוראי אלא יותר קבצן רחוב משונה שלאט-לאט נהפך לסמוראי. כלומר, בערך הדמות היחידה מבין הסמוראים בסרט שעוברת תהליך כלשהו. אבל לא התהליך הוא זה שמעניין אלא השיגעון שהוא מביא איתו. אומנם יש צד דרמטי לקיקוצ'יו, אבל טושירו מרבה לשחק אותו דווקא בצורה קומית – והוא פשוט אדיר. הוא כל כך אדיר עד שאנשים נוטים לזכור אותו רק בזכות התפקיד הזה, למרות שמדובר בשחקן שמפגיז בכל דמות ודמות שהוא מגלם. ומעבר לכך שהוא מצחיק ושובר לב בו זמנית, הוא זה שבזכותו מערכת היחסים בין הסמוראים לבין עצמם ובין הסמוראים לבין הכפריים היא מעניינת. איפה שהדמויות האחרות משחקות על פי כללי הנימוס הראויים, הדמות שלו באה מנקודת מבט חיצונית, בוחנת כל כלל וכלל ושוברתם אותם כשצריך. הוא מצליח להכניס את הלב, ההומור והרגש העיקרי של הסרט. בתוך סרט עם הופעות נהדרות של כל השחקנים, מיפונה עדיין מציב את עצמו מעמד אחד מעליהם. לא סתם הוא הפנים הלא רשמיות של הסרט – באותה המידה היה אפשר לקרוא לסרט "קיקוצ'יו וששת הסמוראים האחרים". ובין ההופעה הנהדרת של מיפונה (וגם שאר הקאסט, יש לציין. למרות ששוב – מיפונה מעל כולם) והבימוי והתסריט הנהדר של קורוסאווה – מה עוד צריך?

אה, ויש עוד משהו מתעתע ביחס כלפי "שבעת הסמוראים" שהזכרתי למעלה שכדאי לדעת: הוא אפילו לא הסרט הטוב ביותר של קורוסאווה. אם לא יצא לכם לראות סרטים שלו הוא בהחלט סרט היכרות טוב לבמאי ופועלו, אבל מי שרוצה להגיע ליצירות הממש מעניינות וייחודיות שלו צריך להמשיך ולנבור כדי להגיע לפנינות כמו "ראן", "יוג'ימבו", "למטה ולמעלה", "אדום הזקן" ועוד. אז אם השם והמעמד מרתיעים אתכם מלצפות בו, תשכחו את כולם. אל תראו את "שבעת הסמוראים" כי הוא "קלאסיקה קולנועית חשובה" או "יצירה חשובה שהשפיעה על הקולנוע". תראו אותו כי הוא סרט אקשן כיפי ומגניב.


מילת אזהרה לגבי אמצעי צפייה ביתיים: אחד הדיסוננסים הקוגניטביים הקולנועיים הגדולים שאפשר לחוות הוא לראות את הלוגו של חברת שובל לפני אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע. בצורה מפתיעה מעט, סרטי שובל הם המפיצים העיקריים של סרטי קורוסאווה בארץ וגילוי הטעם הקולנועי הזה כמעט גורם לך לחשוב "וואו, לפחות את זה הם עשו כמו שצריך!". אז זהו, שלא. הדי.וי.די בעברית שלהם של שבעת הסמוראים (ובכלל, לכל סרטי קורוסאווה שלהם) כולל רצועת כתוביות שמדי פעם נרדמת ושוכחת להגיד לך מה הדמויות אומרות, גם כשברור לחלוטין שזה משהו חשוב ומעניין ומציגה עותק של הסרט שרחוק משחזור דיגיטלי נורמלי. אז אם אתם יכולים למצוא עותק בדיוידי באנגלית – מומלץ. וכן, אני יודע, מי בכלל צופה בסרטים בדי.וי.די עדיין.