ביקורת: ניתוק

"ניתוק" עובדת יותר טוב כשהיא מדברת על מקומות עבודה ופחות טוב כשהיא משחקת בלהיות עוד "אבודים".

חלק מהבעיות שלי עם השיח סביב סדרות טלוויזיה הוא שאנחנו מגששים באפלה. בעוד שסרטים, לרוב, מציגים לנו סיפור שלם ואנחנו יכולים להביע עליו דעה, בטלוויזיה, בטח של ימינו, זורקים לך פירורים. אפשר מדי פעם להרכיב מהם תמונה מלאה, מדי פעם התמונה המלאה היא לא העניין אבל השורה התחתונה היא שהעשור האחרון הוכיח פעם אחר פעם איך "טלוויזיה עילית משובחת אפילו סרטים לא עושים ככה היום" נפלה פעם אחר פעם על הפנים והתגלתה כמשהו קצר מועד שלא שרד. מדי פעם עוד יש טעם להמליץ להשלים עונה ראשונה או שנייה, אבל לרוב יש משהו מאכזב בלהגיד "וואי, בוא נראה את הסרט הזה. אבל עזוב, בשעה השנייה הוא נופל על הפנים אז תעצור אחרי השעה הראשונה". 

אז בבואי לכתוב על "ניתוק", שסיימה עונה ראשונה לא מזמן (אבל מספיק מזמן כדי שהביקורת הזאת תצא באיחור) אני נתקף ברגשות מעורבים של "כן, אני רוצה לחוות דעה על הנושא – אבל הדעה שלי עלולה להשתנות בצורה מהירה מאוד אם העונה הבאה תעשה כך ולא אחרת". 

"ניתוק" מספרת את סיפורם של עובדי חברת לומון. כלומר, לא של כל עובדי החברה – אלא של רביעיית אנשים שעובדים במחלקת "טיוב מאקרודאטה" בקומה המנותקת. מהי הקומה המנותקת? קומה שבה האנשים נכנסים לעבוד ולא זוכרים שום דבר מהשעות שהעבירו במשרד. בפועל, יש להם שתי זהויות שונות – החיצונית (בעצם המקורית שלא זוכרת שום דבר ממה שקורה לה בעבודה ויש לה חיי משפחה, חברה וכו'), והפנימית – ש"נולדת" במפתיע בתוך חדר ישיבות בלי זיכרון או ידע כלשהו על העבר שלה, אבל עם שליטה בכל היכולות הקוגניטיביות. אדם שכל חייו הם העבודה – ללא שעות מנוחה, ללא הפסקה, ללא חיים פנימיים. 

הסדרה מתחילה, טכנית, עם הגעתה של הלי ר. (בריט לואר) לקומה המנותקת, אבל הגיבור שלנו הוא בכלל מארק סקאוט (אדם סקוט) אותנו אנחנו מלווים הן כאדם השבור והציני בעולם החיצוני והן כאדם הצייתן והנאיבי בגרסה הפנימית שלו שקודמה לפתע לתפקיד מנהל המחלקה שבבירור לכולם שהוא קצת גדול עליו. חוץ ממנו יש במחלקה גם את אירווינג (ג'ון טורטורו באחד מתפקידיו הכי טובים בשנים האחרונות) ודילן (זאק שרי, במה שהיא כנראה תצוגת המשחק הכי טובה בסדרה). עליהם משגיחים סת' מילצ'ק (טראמל טילמן) והרמוני קובל (פטרישה ארקט). 

יש לא מעט שאלות שאפשר להעלות סביב טכנולוגיה כזאת מבחינת סבירות, אבל "ניתוק" עוקפת את כולן על ידי טכניקה פשוטה שמציגה את העולם של לומון (וגם העולם מחוץ אליו) כעולם קצת מוזר, מאוד דפוק ולא לחלוטין מובן. על כן, כל שאלה שיכולה להיות נענית בתשובה שיש משהו במקום הזה שאמור לגרום לכם להרגיש שמשהו כאן קצת לא בסדר – הן לאנשים בפנים והן לצופים בחוץ.  זה אף פעם לא בדיוק הולך למחוזות של אימה, אבל תחושת חוסר נעימות אגרסיבית תוקפת את הצופה בכל אינטראקציה של בכירי החברה עם העובדים שלה – בין אם ישירה בשיחות מניפולטיביות ובין אם עקיפה דרך עיצוב המשרדים שלהם. 

היכולת, בעצם, לקחת ברצינות משהו שקורה בסדרה תלויה כולה באטמוספירה המוזרה שלה וכאן יש בהחלט  מקום לשבח את במאי הסדרה – בן סטילר (שבשנים האחרונות מקפיד יותר על עבודה כבמאי מאשר כשחקן, ואף זוכה בפרסים על כך) ואיפה מקארדל, שביימה לפני זה רק סרט אחד. בעוד שיש לי תהיות מסוימות בנוגע לכיוון הכללי של הסדרה כפי שמכוון אותה היוצר דן אריקסון, "ניתוק" היא אחד הדברים המבוימים לעילא של התקופה האחרונה – מבחינת עריכה, עיצוב, משחק וצילום. העובדה שמדובר בעבודה של שני במאים שהצליחו לעבוד יחד כדי ליצור את זה רק מגבירה את ההערכה כלפיה. 

בבסיסה, או לפחות בתחילתה, "ניתוק" היא בעצם דרמת מקום עבודה: עובד זוטר מקודם לתפקיד בכיר, מישהי חדשה מגיעה למשרד – מעל הכל יש אווירה של "מה הבעיה של כולם" אבל הבסיס הרגשי מוכר לכל מי שהיה אי פעם בתוך משרד (או בישראל – בתוך מסגרת צבאית, בייחוד עם חוסר האפשרות "לצאת" בצורה סבירה מהמקום). 

בקונספט המד"בי שלה, "ניתוק" מקצינה את כל הדילמות והרגשות שעולים בתוך המשרד: הציפייה להדחיק לחלוטין את החיים שלך, הניסיון להסביר איך המשרד הוא לא רק מקום עבודה אלא דרך חיים שלמה (או "משפחה"), הניסיונות של מנהלי ביניים להתמודד מול חוסר שביעות הרצון של העובדים מהתנאים לחוסר שביעות הרצון של ההנהלה הבכירה מהספקים לא טובים, הניסיונות של מקום עבודה להעניש, לצ'פר ולתגמל את העובדים, והתחושה התמיד א-מורפית שזה לא לחלוטין ברור למה אתה עושה בדיוק את מה שאתה עושה. 

בכל הנושאים האלה "ניתוק" עושה עבודה מצוינת של הצגת מקום העבודה כמשהו מעט מסויט, באופן לא ברור מאליו. הגישות השונות שמציג כל אחד מהעובדים, והדברים הקטנים ששוברים (או בונים אותם) מראים את חיי העבודה באופן שדרמות וקומדיות ריאליסטיות יותר פשוט לא יכולים. 

אבל "ניתוק", לצד זה, היא גם עוד סדרה: סדרת מתח-מסתורין-לא-תנחשו-מה-הלאה-תיאורית-מעריצים-ברדיט כזאת. כזאת שגורמת לצופים לעצור פריימים ולהסביר למה כוס הקפה מסבירה איך מארק סקאוט הוא בעצם מנכ"ל לומון שעבר ניתוק כפול, או למה מילצ'ק הוא בעצם עז ניסיונית שיודעת להפנט אנשים לחשוב שהיא אדם והוא גם אבא של אירווינג. 

ותראו, אני מבין את מוקד המשיכה של סדרות כאלה – אבל בסופו של דבר סדרות מסתורין הן לא מספקות באמת אם אין סיפור מאחוריהן. טוויסטים זה מגניב, אבל השאלות הגדולות שמובילות את הסיפור הן לא "מה הצופה יגלה" אלא "מה הגיבור יעשה". 

וכאן אני נע בחוסר נוחות בנוגע להמלצה על "ניתוק". כי מאוד נהניתי מהסדרה – הן מצפייה והן מדיון עם אנשים לגביה, אבל לקראת סופה הרגשתי שהמוקד הפך מסדרה על דמויות לסדרת מסתורין. ממטאפורה מעניינת על מקום העבודה לסדרה שמהדהדת את "אבודים" עם טוויסטים וקליפ האנגרים ומה לא. אני אומר "הרגשתי" כי אני לא משוכנע לחלוטין שזה הכיוון שהסדרה לוקחת אליו, ואפשרי שהעונה השנייה תחזיר את הפוקוס (באופן כלשהו) יותר לדמויות ולמסע שלהן – אבל נראה שמה שמעריצי הסדרה נהנים ממנו, ולכן סביר שהיוצרים ימשכו אליו – הוא בהחלט משחקי החתול ועכבר עם מידע שהצופים הולכים לעשות עליו שיעורי בית לאחר כל פרק. 

אז האם "ניתוק" מומלצת? אני פשוט לא יודע. נהניתי לצפות בה, אבל קשה להגיד שהעונה הראשונה "עובדת בפני עצמה", וכמו שאמרתי בתחילת הביקורת – זה כמו להמליץ על השעה הראשונה של סרט. יש הרבה סימנים לכך שהוא יסתיים נהדר, אבל היו לא מעט שנפלו על הפנים ומבחינתי אפילו סדרה שתנטוש את דילמות מקום העבודה לטובת עלילה אפית ומסתורית סביב תאגיד לומון המרושע באופן קריקטורי תהיה מפח נפש. הפתיחה של "ניתוק" היא שואבת, מסקרנת, בעלת פוטנציאל, ומבוצעת נפלא – אבל לא כזאת שמסירה חשש שכל העסק הזה עוד עלול לקרוס. נחזיק לה אצבעות.