במקום ביקורת: מחשבות על מסע הדמויות ב"שבאבניקים"

אני צריך לפתוח בווידוי: הרבה פחות אכפת לי.

כששודרה העונה הראשונה של שבאבניקים, הייתי במקום אישי שונה לחלוטין מאיפה שאני היום. ומכיוון שאז עוד הייתי בתוך הקהילה החרדית והיום אני לא, אני קורא את התגובה המפורטת שפרסמתי אז בדף הסדרה ואומר: "נכון, יצחק של 2017, אתה צודק בכל מילה – אבל למה כל כך אכפת לך?"

התשובה היא, כמובן, שזה מאד טבעי למי שהקהילה חשובה לו, לרצות שהיא תצטייר איך שהיא באמת. ולכן, גם היום, אני עדיין מעריך ואפילו יכול להתרגש ממה שארז תדמור וחווה דיבון עשו ב"בחורים טובים", למשל; אבל אחרי שהפלגתי הלאה מספינת האם, ניתן כעת לומר שהבסיס הממש-לא-אותנטי לסיפור שמגוללת "שבאבניקים" מפריע לי הרבה פחות ליהנות ממה שיש לסדרה הזו להציע. בפוסט הזה זה בדיוק מה שאני אעשה – איכנס למה שיש לסדרה להציע, והפעם מבלי להיתפס למסביב (…כמעט).

לצורך כך צפיתי לא רק בעונה החדשה שהסתיימה שבוע שעבר, אלא בכל הסדרה מתחילתה – ותקשיבו, זאת סדרה ממש טובה. ואיכשהו, בגלל הנסיבות של היום ושל אז, אני לא רוצה לכתוב פשוט ביקורת על הסדרה (היא טובה, נו, הרגע אמרתי לכם), אלא לנתח את מסע הדמויות לאורך הסדרה, עם קצת יותר התמקדות בעונה השלישית – שבכל זאת היא הסיבה לשמה התכנסנו. וכמובן – אזהרת ספוילרים לכל עונות הסדרה.

גדליה: האדם שיצא מתבנית נוף מולדתו

גדליה בגילומו הנפלא של אורי לייזרוביץ' הוא כנראה הדמות הקומית הטובה ביותר – וגם הטובה ביותר דרמטית. היא מתחילה עם אפיון קומי בסיסי של דג מחוץ למים, ובזכות ההצגה של דילמות מוקצנות מההווי החרדי ושילוב של בעיית יחסי אנוש שנובעת בשורשה מאותה הסתגרות חרדית, גדליה הפך לדמות האהובה עליי ועל רבים אחרים.

מה שיפה הוא שקו העלילה של גדליה בקלות היה יכול להיות נטו השפעת החשיפה של העולם על מישהו שחי עד עתה בתוך חור של תולעת. זה היה יכול להיות אפקטיבי כנושא אקטואלי, זה היה יכול להעלות תובנות מרתקות על טכניקה מגזרית של הסתגרות מאחורי חומות כולל המחירים והתועלות שלה, אבל היוצרים לא ברחו לשם אלא הקפידו להשאיר את הקונפליקטים ברמה האישית. האמת היא שהם אפילו קצת שמטו לעצמם את הקרקע מתחת הרגליים כשמתברר פה ושם שגדליה רואה סרטים בעצמו – ובחור חרדי אמיתי כמו גדליה לא רואה שום סרטים, גם לא "מלך האריות", ובטח לא מדבר על זה עם אף אחד; אבל כיוון שזה לא העיקר, אלא הדמות שבגלל סט נסיבות חיים לא ידעה לתקשר עם אנשים וכעת הולכת ונפתחת, עקבתי באהדה הרבה ביותר אחרי גדליה ועלילותיו.

כמו ביצירות רבות אחרות, הרגעים החזקים ביותר של שבאבניקים באים כשהדמויות מניעות את העלילה, ולא להיפך. כל הסיפור עם שריפת הפרסומת על הגשר, למשל, מוקצן למדי, ולו בגלל שבחור אמיתי ברמתו של גדליה היה מזלזל זלזול חד ועמוק ברב "עממי" כמו חג'בי ובורח מהסגנון שלו כמו מאש. חבר'ה כמו גדליה שומעים הרצאות "על רמה", של אפולוגטים מוכשרים כמו מרדכי נויגרשל או אהרן לוי; אין אברך ליטאי אחד שחושב דברים טובים מדי על אמנון יצחק. אבל איזו המחשה יפה לבחור שנאבק ונאנק מול היצר המיני הבוער שלו, כשאין לו אפשרות לבדל של פורקן בלי כמויות של ייסורי מצפון, וברגעים קשים חי עם תחושה של "שיישרף העולם אני לא יכול יותר". תסכול מהסוג הזה הוא אחד הדברים שהכי מעסיקים את אנשי החינוך בישיבות.

והפרק של החקירה? הדובדבן שבקצפת. כי הוא מציג (האמת שקצת בבוטות) את הצד השני של המתרס, המחיר לכאורה של חיים עם מיניות משוחררת. החוקר מטריד מינית את החוקרת, ולכן לאחר מכן היא מצליחה להזדהות עם הקושי של גדליה, לרחם עליו ולשלוח אותו לדרכו למרות שהודה במעשה. עכשיו, אני ממש לא הולך לצלול פה לעומק העניין –  גם הפרק בא רק להציג את האידיאולוגיות מבלי לעמת אותן עם המציאות. החינוך החילוני יאמר (בהפשטה) "מיניות משוחררת שווה את המחירים שבצידה", והחינוך החרדי יגיד (שוב, בהפשטה) "לא, זה לא שווה את הסיכונים". בפרק הזה, ובאופן שנשזר בסיפור של הדמות שאנחנו מכירים, התסריט נזהר מלשפוט אלא רק מציג את הדילמה באופן שנבין מנין הגיעה ההשקפה בשלה גדליה בורח מכל מגע מיני: הרצון להישאר טהור, לשמור את עצמו לאשתו העתידה. "אני רוצה לבוא נקי לבחורה" זה אחד המשפטים הכי עוצמתיים שנאמרו בסדרה.

המיניות של גדליה תופסת את רוב הנפח בעלילותיו בעונה הראשונה, אולם לקראת סופה מתחיל להירקם השלב הבא בהתפתחות שלו. כי שמרנות חרדית לא מובילה רק להדחקה מינית, אלא גם לזעזוע מכל שבירת מסגרת. "למה אישה לא יכולה ללמוד תורה?" מטיחה בו דבורה (מאיה ורטהיימר), וגדליה עונה בביטחון "כי זה פשוט לא מתאים", ואפילו לא שם לב שהוא לא עונה בעצם על השאלה האמיתית "למה זה לא מתאים". 

מכאן ואילך פועם לו קו העלילה של העונה השניה, בה גדליה צריך להשלים באופן סופי עם אופיה של דבורה. היו לעיתים סימנים לגמלוניות בכתיבה, אבל בגדול היה מהלך יפה מאד ועדין מאד של הקשיים של גדליה להשתחרר אפילו מול אותה בחורה שהוא רוצה לבוא נקי אליה. כבר בפרק הראשון, כשהיא באה אליו למבחן ו"מבלבלת" אותו, אפשר להבין את התסכול שלו מחד ושלה מאידך, וגם בחירת הנושא היתה טובה לטעמי – דווקא קריירה "מסורתית" של רב "לפי הספר", נעצרת בגלל אותה בעיה אישית של חוסר שליטה למול רצונה של אישה. אהבתי גם את הטאצ' הנחמד כשגדליה הלשין על אותו בחור רמאי: גדליה לא היה נקמן אף פעם, אבל כאן הוא באמת הגיע לקצה.

אם נתחבר לרגע לקו העלילה השני של גדליה – ראשות הישיבה, אני מניח שמבחינה תסריטאית נטו התסכול מהכישלון בבחינה הוביל אותו לקבל על עצמו את המשרה, ואחרי חיפוש של מימוש עצמי בכיוון הזה הוא נשאב בסוף בחזרה לזרועותיה של דבורה. ייתכן שגם לשם אלירן מלכה כיוון, או שאולי קו העלילה הזה רק נועד לתמוך בסיפוריהם של החברים ונשזר בכוח גם לעניין האישי. יהיה אשר יהיה, סיפור ראשות הישיבה – הגם שהוביל לסצנה הקורעת עם גדליה הדורש שכולם ירקדו לכבודו, ומהווה סאטירה אדירה על תעשיית שירי הכבוד לרבנים בחברה החרדית – מחוויר מבחינת האימפקט לעומת גדליה שפשוט מחפש בעצמו את היכולת ליצור יחסי אנוש סבירים.

אפילו הפרק עם שלמה ארצי, אותו קטלתי במילים קשות אחרי הצפיה הראשונה, עבד עליי הרבה יותר טוב בצפיה שניה. קשה לי להבין בעצמי למה, אבל זאת עובדה: הוא הרגיש כמו חלק הוגן (גם אם עדיין יש להודות שדחוס מדי) בפאזל ההתפתחות הרגשית של גדליה, ולמדתי להעריך עוד יותר את המשחק של לייזרוביץ' שהחצין את הרגשות הסותרים בשתי סצנות מעולות – האחת כשהוא רוקד בדירת הבחורות, והשניה בשיחה האחרונה עם "רוחו" של ארצי.

הפאנץ' של העונה היה כבר נהדר ממש: גדליה יוצא לדייט עם נחמה (יעל טל), חברתה הנוירוטית של דבורה, ולדוב-לייזר הוא מספר שהפגישה היתה זורמת וממש אחלה. רק אחר כך בפלאשבק נוסף מתגלה כי היא התנהלה אחרת לחלוטין: יבשה וחסרת עומק, תוכן או עניין. כי דווקא ההתנגשות בין בני אדם השונים זה מזה יכולה להפרות את שני הצדדים באופן שהם לא היו מגיעים אליו לבד.

בעונה השלישית שמתרחשת אחרי חתונתם של גדליה ודבורה, המשך ההתפתחות של גדליה מול דבורה נעשה קצת טריקי. משקל הסיפור העיקרי מונח כעת על כתפיה של דבורה כחלק מהתמודדות עם הנבל העונתי – אבא שלה ושל דב, כשגדליה, למען האמת, לא עושה הרבה. הוא נאבק במהלך העונה בין נאמנות לחבריו להגשמת חלומותיו, ובסוף מצליח להבין מהו הדבר הנכון לעשות ומתנצל בפניהם. עכשיו, כיוון שכבר מראשית העונה הוא הראה כלפי דבורה את אותה רגישות ואמפטיה (הסצנה במונית פשוט נהדרת), זה נכתב – ובהצלחה – לא כהמשך הבעייתיות הקבועה שלו, אלא כעוד שלב בהתמודדות. זה מאד הגיוני רגשית למי שהיה רגיל להיות ממוקד אך ורק בעצמו לנסות כעת לעשות את הדבר הנכון, אבל זה עלול להניע אותו כמטוטלת לקיצוניות השניה – של לרַצות ולרַצות. גדליה פחד מחמיו, והשילוב עם חלומותיו הישנים גרם לו לשתף פעולה בין מול אשתו הטריה ובין מול חבריו לשעבר. רק ה"בגידה" לקראת סוף העונה נתנה לו את הפוש האחרון: כיצד להיות גם רגיש לאחרים, גם קשוב לעצמך, וגם אסרטיבי מספיק כדי להתמודד מול מניפולציות. ככה נראית השלמה וקבלה עצמית.

ועכשיו תראו, כל זה טוב ויפה, אבל מה לעזאזל הקטע עם ההסתרה המוחלטת של משפחתו של גדליה? היוצרים בבירור בנו פה למשהו: גדליה הוא היחיד שלא ראינו כלום מהמשפחה שלו, ואפילו את שם המשפחה שלו אנחנו לא יודעים. זה מכוון ועקבי: במכתבים שכוללים את שמו, למשל, המצלמה לא חושפת את השורות הרלוונטיות. זה היה ליוצרים כל כך חשוב, עד כדי כך שאחרי סצנה אחת בעונה 2 בה נאמר בחטף ששם המשפחה של גדליה הוא "פרידלנדר", הם פרסמו התנצלות רשמית ואמרו כי מדובר בטעות וזה לא שם המשפחה שלו – אז נו, מה הקטע? לא ברור בכלל אם תהיה עונה נוספת, אבל אם תהיה – תתייחסו לזה כבר בחייאת דינאק.

אבינועם: לא כאן ולא שם

באיזשהו מקום, אבינועם הוא הדמות הכי מכעיסה פה, כי הוא ההתגלמות של הפרזיט המשתמט: לא לומד כמעט בכלל, אבל מנצל את החיים כדי להנות מכל רגע ולחגוג בקניונים, זולות ובתי קפה. ואתם יודעים מה? באמת אין לי מילה טובה להגיד עליו, וגם הדמות שלו בסדרה כתובה פחות טוב מאשר האחרות. הקונפליקט שלו בעונות 1 ו-2 הוא אותו קונפליקט בדיוק: הוא מחפש הערכה – ואפילו אהבה – אצל החבר'ה שמעבר למתרס, ומאוכזב לגלות שוב ושוב שהוא יישאר בעיניהם חרדי, ולא משנה כמה הוא יתחנחן.

הסצנה ששוברת אותו בעונה 2 אכזרית אפילו יותר מהרגע הבלתי נשכח ההוא בעונה 1 (בו החברים הנוספים של שירה נכנסו פתאום לפריים): עדן מבהירה לאבינועם שהוא בעצם יצא קירח מכאן ומכאן. הוא מתוסכל מכך שכחרדי הוא מחוץ למסגרת, אבל עצם כך שהוא מציץ החוצה הופכת אותו בעיניה לחרדי "לא אותנטי".

זאת כן דילמה יפה, אבל היא חוזרת על עצמה ולא בדיוק מתפתחת לאיזשהו מקום. ובעונה 3 בכלל: הכתיבה של אבינועם מרגישה מאד לא מפוקסת, כשאין שום קו קוהרנטי שאני יכול להגיד עליו "אה, אוקיי, זה הסיפור". הרצון להיות רב ברומא הוא פנטסטי מדי ורחוק מדי מהדילמות הארציות בהרבה איתן מתמודדים החברים האחרים, ושוב לא מפתח כמעט כלום אצל אבינועם עצמו, חוץ מאולי להמחיש לנו (שוב) כמה הוא עצלן.

כן יש לאבינועם רגעי חסד, ודניאל גד מגלם אותו היטב, אבל קשה לאהוד באמת נרקיסיסט שמרוכז רוב הזמן בעצמו. אחרי הרבה מחשבות אני סבור שדמותו של אבינועם היא פחות בעלת חיים משל עצמה, ויותר מין מניפסט על התפר שבין העולם החילוני לחרדי, ואלו שנמצאים בתפר הזה. קחו למשל את סצנת השיא של עונה 2, שיש להודות שהיתה כתובה טוב: מרוב תסכול אבינועם משתף פעולה עם המניפולציות של אבא שלו, שמדגים כמה קל לחרדים להשתמש בדמגוגיה ארסית ולהסיט כל דיון מענייניות ל"אנטישמיות!!!". אבל במהלך הישיבה הסוערת בעיריה הוא מבין פתאום שהוא כלי במשחק, מגלה יושרה פתאומית ולא מוכן לשתף עם זה פעולה. עכשיו, התסריט לא נותן לזה שום משמעות מבחינה מערכתית: הישיבה שאבינועם הקים נחסמת ממנו, ודי ברור שהקונפליקט בשכונה כעת רק יתעצם ויגיע לשיאים חדשים. אבל אבינועם לא מוכן שהתסכול האישי יוביל אותו לשמש את המערכת שבעיניו אחראית לכך שהוא מוגבל, דחוי ולא אהוב לא כאן ולא כאן.

האם זה פיתוח דמות מעניין? לטעמי, לא מספיק. אבל האם זאת אמירה סופר-חשובה בשביל כל מי ששואל את עצמו "מה יהיה עם החרדים"? אוהו. נושא שחוזר שוב ושוב בדיבורים על הסדרה ועל ההפקה שלה הוא הניסיון להראות את החרדים כבני אדם, ודווקא אני חובש פה שוב את כובע החרדי שהייתי ואומר להם "פחחחחחחחח, אלה חרדים כמו שאני אינדיאני". אבל את המסר הזה, שאם חרדי רוצה להישאר במסגרת אז כמעט בעל כורחו הוא ישמש אותה בעצמו ויפתח אותה עוד יותר – ואפילו ברמה האישית של לשלוח את הילדים למוסדות "נורמלים", מה שמזין בתורו את מעגל התסכול לדור חדש – חייבים להעביר. גם חרדי שנחשף אל מחוץ לחומות ורוצה להשתתף בסיפורה של מדינת ישראל, לא יכול לעשות את זה בלי מחירים כבדים מאד-מאד, רגשית ופרקטית. אני לא יכול להגזים בכמה הנקודה הזו חשובה. החרדים אינם רעים; המערכת החרדית היא הרעה. הסיבות להיווצרותה של המערכת הזו רבות ומורכבות, וחורגות בהרבה מיומרנותו של הפוסט הזה, אבל אם לזכור נקודה אחת לקחת הביתה מאלפי המילים האלה – זה זה. כי אבינועם אולי החליט לא לשחק את המשחק, אבל רבים אחרים כן, מפני שאין להם ברירה אמיתית.

ופה צריך להתייחס כמובן לפרק האחרון של הסדרה, זה שנכתב על מאורעות השביעי באוקטובר – אבל הפרק הזה כל כך חשוב, שהוא יזכה לפיסקה נפרדת משלו בהמשך.

מאיר: הקנקן ומה שיש בו

מאיר הוא הדמות שהכי נוגעת ללב כאן. השיא הרגשי האמיתי מגיע בעונה 2, אבל כמו אצל גדליה, זה נבנה מאד יפה גם בעונה 1; ושלא כמו אצל גדליה – שם העיקר היה האופי האישי שלו שהועצם בגלל המערכת החרדית – הסדרה כן מבקרת דרך דמותו של מאיר את המערכת החרדית הגזענית. הנחיתות המובנית של מאיר כ"פרענק" מהפריפריה, יתום מאם, לא מפריעה לו לחיות בהכחשה עצמית שהוא בחור טוב וראוי והוא בטוח שתימצא האשכנזית שתיפול לרגליו.

עכשיו, בהסתכלות יבשה, מאיר הוא בחור בעייתי גם בלי קשר לשאלת המוצא. הוא חלש מאד בלימוד, עם אופי רופס ונגרר ונדמה שאין לו חוט שדרה. המעלה העיקרית שאמורה לפצות על הנתונים הלא-מחמיאים הללו היא הלב שלו: מאיר, בפער, הוא הדמות הכי אמפטית והכי רגישה מכל החבורה. זאת אולי קלישאת "הלב המרוקאי החם", אבל לא אכפת לי מקלישאות אם יטפלו בהן טוב, וטיפלו בהן ממש טוב – כי מאיר, לאורך כל הדרך, מתמודד בצורה כל כך נוגעת ללב בין הרצון להיות שייך לעולם ה"שווה", לבין השלמה עצמית וניצול המעלות שיש לו כדי לחיות עם אנשים שדומים לו.

צריך להגיד אמנם שהדילמה שנבנתה עבורו בעונה השנייה הייתה מוקצנת, אבל ישראל אטיאס שיחק בה כל כך טוב שפשוט נטמעתי בסיפור בלי לשים לב כמה חזק לחצו על הצגתה של אותה דילמה, בלי טיפת סאבטקסט: כלה בלי יד שעוד דורשת את שינוי שם המשפחה ונטישת בית אבא. מאד מילולי, אבל אפקטיבי, ורעיון שהוביל לכמה וכמה מהסצנות החזקות ביותר של העונה – החל מהסצנה במשרד הפנים (שגם היא, מה לעשות, ממש "על האף" – מי מטומטם מספיק כדי לא לדעת להרים פיוז בארון חשמל), המשך ברגע החזק מאד בו אבא של מאיר רואה לראשונה את ההזמנה (ואיזה משחק מדהים של דני שטג), וכלה כמובן בסצנה האפקטיבית ביותר בעונה: ביטול השידוך על ידי הוריה של רות גוטליב. באמת שמבחינה רגשית, כיאה לדמות, לא היה בסדרה סיפור שהביא אותי לסף דמעות כמו הסיפור הזה.

בעונה 3 הסיפור של מאיר כבר פחות מגובש. כעת הם משכו את הדילמה לצד השני: מאיר נפגש עם מרגלית (שאין לי כוח להרחיב עליה אבל מבחינת דמות היא לא הכי מפוענחת), בחורה שמתאימה לו הרבה יותר מרות, מה שמוביל שוב לאותם חיבוטי נפש והפעם מהכיוון ההפוך. זה לבדו כבר לא היה הכי אפוי, אבל כדי להוסיף חטא על פשע הפכו את מאיר למטומטם באופן רשמי: מרוב רצון למעמד מכובד הוא מנסה להעביר שיעור בגמרא בצורה שבה ילד בכיתה ו' היה נבוך ממנה. וכן, זאת אמורה להיות סצנה קומית והכל, אבל אני מציב את הגבול בהרס לא הכרחי של דמות שנכתב רק בשביל הפאנץ'. וגם יש לזה פיתרון קל: כשמאיר ניסה לבטא רעיונות רגשיים ואמונים, הוא באמת עשה את זה טוב. לא הייתם צריכים לגרום לו לחשוב שהוא חייב להיות "מגיד שיעור" מוצלח. בכל ישיבה יש "משגיח" שתפקידו הוא להיות בדיוק זה – משענת רגשית לבחורים עם אמפטיה ואהבה לזולת ובקיאות ברעיונות מוסריים.

הייתי אפילו יותר ביקורתי, אבל אז הסדרה פיצתה על זה עם הפרק השני-הכי-אפקטיבי בעונה (אם פרק 11 מחוץ לספירה, כאמור לעיל): הפרק של פורים. אולי גם זה נעשה קצת בבוטות, אבל זה היה כל כך אפקטיבי; מאיר (בלי לדעת) מגיע עם חבריו להתרים בבית של רות ובעלה החדש שהיא העדיפה על פניו, והוא עם מסכה על הפנים. עכשיו, דבר ראשון צריך להגיד שזה כנראה הפרק היחיד בסדרה שאפשר לקרוא לו "מותח". באמת לא היה ניתן לדעת לאן הכותבים ייקחו את זה: לפיצוץ, להשלמה, למשהו באמצע – באמת פרק משובח מבחינת כתיבה. אבל העיקר פה הוא שמבחינת הדילמה של מאיר זה היה פרק סיום העונה. הוא נפגש שוב עם אבא של רות שגרם לו את העוול הנורא בחייו, ויכול להתעמת איתו; אבל עוד לפני שהוא מוריד את המסכה, מומחש לו היטב – כמו שהוא אומר לרות – ממה אלוהים הציל אותו.

הארוע הזה דוחף אותו, לבסוף, חזרה למרגלית המוחצנת, שלא רוצה משחקים מהסוג שהוא שיחק עד עכשיו. אני מוכרח להגיד שהרומנטיקה ביניהם לא מגרדת את הניצוצות שעפו בין צימודים אחרים בסדרה, והסצנה בתחנת הרכבת בירושלים לא הייתה משהו (אם כי איזה סינמטי זה לצלם במדרגות הנעות הבלתי נגמרות האלה), אבל אם להסתכל רק על מאיר עצמו – התהליך הזה היה מתגמל, גם אם הוא הסתמך על המסה העלילתית של עונה 2 ולא עמד בפני עצמו.

משפחת בראון: יחיד נגד רבים

נתחיל עם לייזר, האחרון ברביעייה הראשית. הדמות שבעונה 1 לא עשתה כמעט כלום, קיבלה קונפליקט רציני רק בעונה 2 (ואני לא מדבר על השטות הזו עם אביגיל), וסוף סוף בעונה 3 זכתה למהלך הדוק וקיבלה עומק אמיתי.

כי באמת שבעונה הראשונה אני מתקשה להיזכר ולו ברגע אחד משמעותי ללייזר כדמות. הוא שימש כמניע עלילתי פה ושם, היה את הפרק ההוא עם שדה המוקשים, ואין ספק שעומר פרלמן סוגר רביעייה של שחקנים משובחים – אבל כל פרקי העונה גם יחד לימדו אותנו רק פרט אחד חשוב: הוא עקשן וגאוותן. והוא נשאר כזה לאורך כל העונה. אז זה לא היה ארק מעניין בפני עצמו, אבל כן היה קרקע פוריה להתפתחות שהמתינה לו בעונה 2 (ולא, בחייכם, אני לא מתכוון לשטות הזו עם אביגיל): סגירת הברז הכספי מאבא שלו. זה היה הדבר הראשון שאתגר אותו באופן משמעותי, ועדיין לא זכה לפיתוח מספק. כי, נו, היינו עסוקים בשטות הזו עם אביגיל.

ו-וואי, איזו שטות. כאילו, כן, אנחנו לומדים מזה על כך שהוא לא רוצה את המסגרת הצפויה ושואף להרבה יותר אינדיבידואליזם, כשהסצנה בה שלומי השדכן מנסה לפתות אותו עם תמונות גנריות באמת כתובה נהדר – אבל לא היה צריך בשביל זה לגרור את כל העלילה למחוזות גרוטסקיים של פנטזיות על סקס משולבות בחזיונות של רוחות מהעבר.

אבל בסדר, אני סולח כי סוף סוף בעונה השלישית העסק הגיע לנקודת רתיחה, ומה שרק נרמז בעונה 2 קיבל את מרכז הבמה: השתלטנות של הוריו של לייזר – ושל דבורה. וכאן באמת אתרחב – כמו שרמזה כותרת הפיסקה – לכל המשפחה המתוסבכת הזו.

הפיכתו של מוטי בראון (בגילומו המושלם של שולי רנד) לנבל העונתי תפסה אותי קצת בהפתעה. גם כי בעונה 2 הקשיחות שלו מול לייזר נתפסה כאקט חינוכי סביר, אבל גם כי באופן כללי תחילתה של עונה 3 הרגישה כהתנעה לא חלקה במיוחד. רמז לזה – לא מכוון כנראה – היה בסצנת "הנה מישהו מת בקטע קומי" שפתחה את עונות 1 ו-2, אבל בעונה 3 הגיעה ואז הייתה כזה "חחח בעצם לא". אני לא בטוח למה הקריצה הזו היתה טובה, כאמור, אבל בשבילי היא מטאפורה להססנות שליוותה את תחילת העונה. הדרך שבה הרב בלוך הועף מהעלילה הייתה צינית יותר מדי, בלי לדבר על כך שהיוצרים בעצם הפכו רטרואקטיבית את הביקורת שהטיח בו אשי שפיצר בעונה 1 – למוצדקת: ה"דרך החינוכית" של להכיל ולאפשר הובילה את הישיבה לאבדון. בנוסף, כמו שכתבתי למעלה לגבי אבינועם, כל הנושא של "רומא" שהוביל את הפרק הראשון היה מדי מחוץ למערכת, כמין יעד פנטסטי אליו החבר'ה אמורים לשאוף כדי לברוח מכל הבעיות שלהם, אבל דווקא בגלל שהוא פנטסטי הוא לא עבד כמניע משכנע.

רק שאז, באופן מאד יפה (גם אם לא מספיק אורגני), סיפורם של שלושה מגיבורי העונה השתלב בנבל אחד אפקטיבי בעלילה שהייתה מרתקת, סוחפת, ובשיאה אפילו מרגשת. מיד כשדבורה הופיעה כאשה נשואה בתחילת העונה שאלתי את עצמי "מה לעזאזל הקטע עם הפאה המזעזעת הזו": חרדיות מודרניות כמוה לא הולכות עם פאה שאפילו אמא שלי הייתה טוענת שהיא מיושנת מדי. וזה פשוט שם, ברקע, כמעט ללא התייחסות, ובהתחלה החשוד המיידי הוא גדליה עצמו. זה גם מסתדר עם כך שדבורה לא רוצה ללכת למקווה, ואנחנו שמכירים את גדליה מוכנים לחשוד בו בקלות.

אבל אז היוצרים לקחו שלושה קווי עלילה שונים ושידכו לשלושתם את אותו הנבל, במהלך פשוט מבריק שבו אנחנו מלווים שלוש דמויות שונות המגיבות כל אחת לאותה הבעיה לפי האופי שלה, מתפתחות בגללה, ומגיעות להשלמה בזכותה. זה פשוט נהדר מכל בחינה. מוטי מתחמן את חתנו הלוך וְתַּחְמֵן, וגדליה – כאמור לעיל – מתרפס ומנסה לרצות כריבאונד על אופיו הקונכייתי בעבר; לייזר העקשן הולך ומעלה את ההימור עד לפרק המשובח עם הברחת הגת בו הנסיבות שוברות את גאוותו באופן חד; ודבורה המסכנה נמצאת איפשהו באמצע, כבחורה נבונה שנאלצת לבטל את עצמה מול דעתנותה של אימה בסצנות מטרידות (אבל מצחיקות) של פאסיב אגרסיב כמעט אכזרי.

ההתרה העיקרית של הקונפליקט, כולל הגילוי מה הסיפור של הפאה המזעזעת הזו, היא באותו פרק נהדר (הראשון-הכי-אפקטיבי בעונה, למעט וכו') עם מאיה לנדסמן בתפקיד הפסיכולוגית. לא היה שם איזה חידוש מסעיר לחובבי סשנים טיפוליים ולנדסמן עצמה לא בדיוק עברה מסך כפסיכולוגית טובה, אבל לא צריך לחדש כשדמות מוכרת חושפת רבדים שלא הכרנו בה, עם תסריט חכם שמצליח לתת קתרזיס מספק לרגעים שבאו והלכו במשך ששת הפרקים שלפני כן. והיפה הוא שאותו קתרזיס אפילו לא בא לידי ביטוי מעשי עדיין; עצם ההבנה מול מי ומה מתמודדים דבורה וגדליה, נותן נחמה מופלאה לדמויות – ולצופים.

ומה עם אותו קתרזיס מעשי? אז דבורה זוכה להתרה שלה בפרק הזה, גדליה ממתין עוד שלושה פרקים עד שהוא מבין שמוטי מעולם לא ייעד אותו להיות ראש ישיבה באמת, ולייזר – טוב, אמנם באמת הוא התקפל בפני אביו בגלל המעצר באנגליה וכביכול הפסיד, אבל אז הגיע הפרק האחרון.

פרק 11: חלק מהסיפור

"שבאבניקים" לא היתה אמורה להסתיים ככה. הפרק האחרון לעונה היה אמור להיות קליל ונחמד. פרק 10 באמת סגר את רוב הקצוות החשובים (חוץ מלייזר, כאמור, נגיע לזה), ויכול להיות אפילו שלא נדרש באמת עוד פרק אלא רק עוד כמה סצנות וזהו. אבל אז קרה השביעי באוקטובר, ואלירן מלכה החליט על שכתוב מוחלט של הפרק המתוכנן, וצילם עלילה שלמה ואקטואלית, כשבפעם הראשונה הסדרה מתייחסת ישירות לאירועים שקרו במציאות שלנו (גם אם במקור המלחמה התחילה כמובן בשעות הבוקר של חג שמחת תורה, ולא בשעות הערב של סתם יום של חול).

את הפרק הייחודי הזה יש לשפוט בשני אופנים: בפני עצמו, וכפרק סיום עונה (ואולי אפילו סדרה). בפני עצמו – הוא טוב ואפקטיבי. קצת מניפולטיבי, אולי, כשלא קשה לעורר רגשות עם רמזים לטראומה הלאומית, המדממת והאמיתית לגמרי הזו; אבל אלירן מלכה כבר הוכיח את עצמו כיוצר עם רגישות יוצאת דופן, ועצם ההחלטה להנכיח בסדרה את המלחמה כבר לא מובנת מאליה. הסיפור עצמו על התפילין שניצלו – הגם שמבוסס על סיפור אמיתי – כמעט מיסטי, אך האווירה בחלק של הקיבוץ היתה נהדרת ומרגשת.

אז הכל טוב ויפה, אבל הפרק אינו אנתולוגיה. כשמו כן הוא: "חלק מהסיפור". הוא חלק מסדרה, וככזה הדמויות בו אמורות להגיב ולהתנהג לפי האופי והעבר שלהן; וחוץ מזה, הוא פרק סיום עונה, ועליו לתפקד ככזה ולגרום למאורעות שבו להיות משמעותיים מבחינת הסיפור כולו, ולא לעמוד כתוספת עצמאית ותו לא.

עכשיו, כיוון שהשביעי באוקטובר באמת היה ארוע משנה מציאות, תסריט שיחליט להשתמש בזה קיבל בעצם ג'וקר מטורף – כי זה באמת ארוע שישנה גם את המציאות של הדמויות, אפילו אם בתסריט סטנדרטי שינויים מהירים כאלה היו מרגישים מאולצים או מזורזים מדי. כך שבפועל, בפרק עצמו, כדי להבין מדוע מוטי בראון מקבל לפתע את העמדה של לייזר למרות הכל, הסדרה מסתפקת בלהגיד "מלחמה". וזה אשכרה עובד (אם כי בפינת הניטפיקינג: אומייגאד לא היה אף דתי על הסט שיצרח על החזן "אתה לא אומר בתפילה 'אלוהינו' עם קו"ף, יא דביל!"?). אני מניח שבכלל הוחלט על הלוקיישן הזה של תפילת שחרית רק בשביל הרגע הבאמת מרגש בו אבא מכניס את בנו, לפי המנהג, מתחת לטלית בזמן ברכת הכהנים. רגע יפה של השלמה מצד שניהם.

ולגבי אבינועם? פה זה הרגיש אפילו יותר כקלף משמיים. ביקרתי קודם לכן את הדמות שלו כסטטית וכלא-מעניינת (שימו לב כמה הסדרה מתבחבשת עם אבא שלו אבל אני לא כתבתי על זה כמעט מילה כי זה לא תרם בפועל כלום), אבל כעת קיבלה הסדרה הזדמנות יקרה מפז לתת פייאוף לכל החשק הבלתי ממומש של אבינועם להרגיש "חלק מהסיפור פה", וכמו שרמזו קטעי ה"בפרקים הקודמים" שכללו הפעם חומר מעונה 1. וזה מתאים בול גם למה שכתבתי קודם על הצגת הדילמה החרדית דרך אבינועם: לא יודע כמה לחילונים יש מושג על עוצמתן של האמוציות ששררו במגזר בחודשים שאחרי פרוץ המלחמה. כמו כל דבר, השגרה מאז עמעמה גם את זה; אבל התסכול של אבינועם בפרק הזה הוא, אולי בפעם הראשונה בסדרה, שיקוף מדוייק אחד-לאחד של תחושותיהם של בחורי ישיבה מכל קצווי עולם הישיבות באותה תקופה.

לכן כל כך חבל שבכל הנוגע לאבינועם, הסדרה לא בדיוק ידעה איך לסיים. כי כל ההתפוצצות שלו בפרק הזה הסתיימה באופן חסר משמעות, כשהוא מילולית עוזב את המדינה להמשיך להתפנק עם משרה חסרת חשיבות ברומא. אני באמת ובתמים מתפלא על היוצרים שבבירור ידעו מה יש להם ביד – עובדה שהם כתבו את הפרק הזה – אבל אז פשוט שמטו את האוצר. במקום להפנות את אבינועם לאפיק אחר – לא חייבים גיוס מלא, אפשר גם שירות לאומי או ווטאבר – חזרו פשוט לתוכנית המקורית שלהם בלי סיבה טובה.

ואני אפילו לא מדבר על מאיר, שהיה בפרק הזה לא יותר מניצב. הסגירה שלו התבטאה בכך שכעת הוא נחשב רב עבור השבאבניקים שבישיבה, זוכה לכבוד, וברקע נמצאת גם מרגלית שאולי תתחתן איתו ואולי לא. ולא שזה לא מספק, אבל – ובקטע הבא אני הולך להתפייט על הסדרה כמו שלא עשיתי מעולם – לא כמו סיפורם של גדליה ודבורה.

כבר מול החברים זכה גדליה לסגירה מושלמת. העומס הרגשי הגובר רק גרם לבקשת המחילה שלו להרגיש עוד יותר כנה ואמיתית. אבל זה מחוויר לעומת המראה שלו ושל ודבורה רוקדים, מחובקים, משלימים בפעם הראשונה באופן מלא זה עם זו וזו עם זה.

הסדרה לא מראה את המריבה שבוודאי היתה עם ההורים בראון, ולא מציגה את העזיבה של דירת הפאר המשוכללת. היא פשוט חושפת בעדינות את הקשר היפה שצמח כאן בין שני הצעירים האלה, שחיים כעת בבית פשוט, אבל הם חיים בו. עם אהבתם, עם רצונותיהם, עם קשייהם, ועם אופיים המנוגד – הם רצו זו את זה, וקיבלו זה את זו, וכעת כל שנותר הוא לרקוד בעדינות, לצלול באינטימיות לתוך עולמם האישי, כשהמצלמה לא רוצה לחלל את הרגע היפה הזה ובורחת החוצה. והדלת נסגרת על אחד מסיפורי האהבה הכי יפים בהם צפיתי.

"שבאבניקים", כמו שפתחתי, היא סדרה ממש טובה. מוזיקה ממכרת, שחקנים נהדרים לכל אורך הדרך, בימוי שתומך בכתיבה ומביא אותה לידי ביטוי באופן מגוון, וכמובן גם מצחיקה מאד. וצריך גם משפט על כך שלאורך שלוש העונות יש בה סצנות רבות מבריקות שעומדות בפני עצמן, ומטפלות נקודתית בנושאים אמוניים (למשל, איך לבקש דברים מאלוהים), חברתיים (למשל, מוסד השידוכים החרדי), רגשיים (למשל, איך להגיב לחבר במצוקה) ואפילו פוליטיים (למשל, הנחיתות הדתית-לאומית). אלו סצנות שאפשר להוציא מהם לא רק ציטוטים זכירים אלא גם תובנות אשכרה עמוקות.

אבל בסופו של דבר מה שנשאר איתי אלו לא ההברקות ולא הבדיחות, מוצלחות ככל שיהיו – אלא הדמויות. וזו אולי הגדולה האמיתית של "שבאבניקים": ההגשה הכיפית והסוחפת ראויה בהחלט לשבחים, אבל דרך הזרימה והצחוקים נכתבו פה סיפורים יפים, חכמים ונוגעים ללב, בהשקעה תסריטאית לא מובנת מאליה. אז נכון שב4000 המילים שקראתם התייחסתי גם לבעיות ולפספוסים, וכאמור בפתיחה הסדרה רחוקה מהאותנטיות שהיא אולי מתיימרת להציג, אבל מעטות הסדרות בהן צפיתי והשאירו אותי עם כל כך הרבה מחשבות ורצון להביע את מה שהרגשתי לגבי הדמויות שלהן – וזאת המחמאה הכי גדולה שאני יכול להעניק ל"שבאבניקים".