ביקורת: שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות

מארוול יודעים קונג פו.
שם רשמי
שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות
שם לועזי
Shang-Chi and the Legend of the Ten Rings

בסקאלת חובבי/שונאי מארוול, לא אחדש אם אספר שאני מאלה שחושבים כי המילים "סרט מארוול גנרי" הן מחמאה. מבחינתי זה תו תקן לאיכות ידועה ומוכרת, שלא תמיד מחדשת – אבל תמיד מבוצעת היטב. "שאנג צ'י" לא שונה מאד בקטע הזה: זה תוצר נוסף ומהנה של הסטודיו החזק בהוליווד, והוא מתוקתק ומבוצע ללא רבב. זה היה מספיק לרבים מאוד, אבל החדשות הטובות הן שהסרט החדש כן מצליח בכמה חלקים מרכזיים שלו לשבור את תקרת הזכוכית הרגילה של החברה. האם בסוף הוא ייזכר כסרט באמת יוצא דופן? כנראה שלא, מסיבה עיקרית אחת, אבל הוא בהחלט השקיע מאמץ.

אנחנו מתחילים עם קריינות של אישה המספרת לבנה אודות הלוחם האגדי, בן האלמוות, שקיבל את כוחו מעשר טבעות מסתוריות וניצל את יכולותיו כדי לשלוט בעולם באמצעות הצבא האישי שלו. "לבסוף הוא פגש אותי", היא מספרת, "כששמרתי על הכפר המסתורי והקסום 'טה לו', ואז ויתר על כוחותיו ועל מעמדו כדי להיות אבא שלך".

הבן הזה גדל להיות שרת שמחנה מכוניות יוקרה של אחרים ולא מחפש להתקדם לשומקום ממשי, וזה שהחברה שלו גם אוהבת שלא לחשוב אל מעבר להיום בערב לא עוזר לו לממש את הפוטנציאל שלו. איזה פוטנציאל? טוב ששאלתם – הבן הנחמד הוא אמן קונג-פו ממש טוב. כלומר, ממש ממש טוב. את הפוטנציאל הזה אנחנו מגלים ביום בו אבא שלו, הלוחם האגדי, שולח את הצבא המיומן שלו למצוא אותו ואת אחותו, לא ברור לאיזו מטרה אבל ככל הנראה לא משהו טוב במיוחד.

והפוטנציאל הוא חתיכת פוטנציאל. הנה הגענו אל הדבר הראשון שבו הסרט מצטיין – אקשן. זה כנראה האקשן הטוב ביותר שקיבלנו ממארוול עד כה, וההצהרה הבומבסטית-משהו הזו ודאי נכונה אם נצמצם את ההגדרה ל"אקשן-מכות" וקרבות אחד-על-אחד: פשוט כאן יש הרבה יותר שוטים ארוכים, המון השקעה בכוריאוגרפיה, ובימוי מצלמה מחושב להפליא שמוכיח שמישהו החליט שהפעם הוא לא יסתמך יותר מדי על חדר העריכה. שתי סצינות אקשן מרהיבות מגיעות כבר במערכה הראשונה של הסרט, והן פשוט מחול מפואר של יצירתיות, אנרגיה ושחקנים שיודעים להרביץ באמת. ואם הראשונה שמתרחשת באוטובוס דוהר כן מסתמכת על התנועה והקינטיות שבעצם הלוקיישן, אז השניה שמתרחשת על מגדל פיגומים מבויימת ומצולמת כל כך טוב שלקרוא לה "עוצרת נשימה" יהיה פשוט תיאור של התחושה באולם הקולנוע במהלכה.

אין גם פלא על הלחימה האיכותית אם אחת מהכוכבות היא מישל יאו הנהדרת. עוד בגזרה הנשית מצטיינת אחותו של הגיבור שמגלמת מנג'ר ז'אנג, שאני לא מכיר אותה אבל הבמאי כן, ולכן הוא הרשה לעצמו להסתמך על היכולות שלה ופשוט הורה לצלם ללחוץ על הכפתור בלי לצעוק 'קאט' אחרי רגע.

וכאן אני מוכרח לעצור לרגע ולספר לכם על מי שכנראה אחראי לכל הטוב הזה, מתאם הפעלולים של הסרט, בראד אלן. כנראה לא שמעתם על האיש, אבל אני הלכתי לבדוק מי אחראי לקפיצת המדרגה הזו באיכות האקשן. הדבר הראשון שגיליתי זה שמדובר באותו אחד שלזכרו הוקדשה שקופית בסיום הסרט. מתברר שאלן מת לפני שלושה וחצי שבועות בלבד בגיל 48, והסרט הוקדש, בצדק, לזכרו. הדבר השני שגיליתי כשנכנסתי לימד"ב לצפות בפועלו הקולנועי, זאת רשימת הקרדיטים הבאה: סקוט פילגרים, סוף העולם, קיק אס, סדרת 'קינגסמן' ועוד היד נטויה. הבנאדם היה תו איכות שאף אחד לא הכיר לאקשן טוב ואיכותי. יהי זכרו ברוך.

עוד חלקים טובים? בבקשה. אקוופינה, שמגלמת את קייטי, החברה חובבת הנהיגה של הגיבור. יש לשחקנית הזו שטאנץ אחד, נכון, אבל היא ממש טובה בו. כאן היא בתפקיד דדפול מעיר ההערות על כל הדברים המטופשים שקורים סביבה, וגם אם הטקסטים לא ממש שנונים או מקוריים מאד, זאת ההופעה של השחקנית שגורמת להם לעבוד היטב, וכך להקהות את הרגעים בהם הקלישאות כן קופצות לרגע או שניים. או עשרה.

ככלל, ההומור המארוולי הידוע נוכח גם כאן, אבל זוכה גם הוא לכמה רגעי צחק-בקול-רם שחורגים מהתבנית הקבועה. ישנו מונולוג אחד שההברקה שבבסיסו והשחקן שמגיש אותו הופכים את הסצינה כולה לאחת מהמצחיקות ביותר שיצאו מהאולפן.

אפרופו שחקני משנה: טוני ליונג, בתפקיד ה"לא-מנדרין-כי-בזבזנו-אותו-באיירון-מן-3". זה לא סוד שרבים כעסו על מארוול בעקבות התרגיל ההוא, ומארוול עצמם צחקו על כל העסק בסרט קצר שיצא בזמנו עם הבלו-ריי. כדאי לכם לראות אותו, דרך אגב. בכל מקרה, כאן ישנה התייחסות מפורשת לקו העלילה ההוא, אבל מארוול בשלב הזה אמיצים וחזקים מספיק כדי להתייחס לביקורת מצד אחד אבל לעשות את זה בבדיחות הדעת מצד שני.

אבל לא זאת הסיבה שאני מזכיר את המנדרין. הסיבה היא שהנבל של הסרט הוא תשובה נוספת של מארוול לחולשת הנבלים הידועה שלהם. לא אקמץ כאן בתשבחות: הוא מזנק בקלילות רבה אל שלישיית הנבלים הטובה ביותר בMCU, בעיקר בזכות ההופעה המדהימה של ליונג, שלקח תסריט סביר ושדרג אותו עשרות מונים באמצעות הבעות פנים, רגש, אכפתיות והמון המון כריזמה. זאת לחלוטין הופעה של 'וואו' שלא ציפיתי לפגוש בסרט מארוול שלא מאד ריגש מלכתחילה.

הדבר המרכזי הנוסף שבולט כאן הוא האווירה. די ברור שמארוול רצו לעשות כאן את ה'פנתר השחור' שלהם לאסייתיים, והאופן בו הם עשו את זה הוא לנסות לתת לסרט אווירת סרט קונג-פו כהלכתו. זה מתבטא בעיקר בהשפעה הוויזואלית של הסרטים הללו, גם אם בסוף יצקו מלמעלה קמצוץ מסרטי הרפתקאות-דיסני קלאסיים: כפרים מסתוריים, כלי נשק מיוחדים, אנשים שספק קופצים ספק עפים באוויר, חיות קסומות ופה ושם דיבורים על האור והחושך שבפנים. חלק מסצינות המכות ששיבחתי קודם הפכו במסגרת ההשראה הזו לסצינות קרב-ריקוד חביבות מאד, והבימוי ניסה גם לבדל אותן זו מזו בתאורה ובזוויות הצילום. זה עובד, בעיקר בקטע אחד לקראת הסוף בו רק תנוחת המצלמה מטרימה מהלך עלילתי שמגיע רגע אחר כך.

כל הדברים שהוזכרו עד כאן מתנקזים כצפוי למערכה אחרונה אינטנסיבית, שמצד אחד באה בזמן אחרי שבחלק האמצעי הסרט הגביר את מינון הדרמה (וההומור) על חשבון האקשן וייצר ציפיה לקתרזיס ראוי ומספק, ומצד שני זנחה קצת את האקשן המשובח והמודעות העצמית וחזרה למופע אפקטים גרנדיוזי ומפולפל כמו שמארוול אוהבים (ועדיין, מושפע בבירור מהתרבות הסינית; קרדיט נוסף לקוהרנטיות הויזואלית שאינה מובנת מאליה). המופע הזה טוב, אפי ומבוצע נהדר – אני בספק אם יש סצינת שיא כה מרהיבה בסרט סולו קודם של החברה – אבל אם חיפשתם מקום לתלונת ה"גנרי!!!" שלכם, אז זה בעיקר שם. וגם בקטעים הבודדים בהם הסרט מתקשר ליקום הכללי של הסרטים, קטעים טובים בפני עצמם אבל אקראיים כל כך שאפילו אקוופינה לא עזרה לתחושת האילוץ שליוותה אותם.

אז מה מונע מהסרט לזהור באמת בין כוכבי היקום הקולנועי? הנה הגעתי לזה: הגיבור הראשי. שאנג צ'י. סימו ליו מוקף בהמון דברים טובים, אבל כשחילקו את הכריזמה הוא הלך לחכות בתור של מיומנויות הלחימה. קו העלילה שלו עצמו נדוש למדי, וזה שכל הקונפליקט שלו מועבר לנו באמצעות פלאשבקים בלתי נגמרים לא עוזר. התחושה היא שהוא שם כדי לשרת את קו העלילה של הנבל, במקום שזה יהיה הפוך. בסופו של דבר שאנג-צ'י נשאר צנון די חסר משמעות, שגורם לכל הקטע בסוף בו מארוול מתלהבים מהתוספת החדשה ליקום להרגיש קצת מפוספס.

כך יצא שיקום קולנועי עם בסיס יציב ואיתן וקצוות קצת חלשים, השקיע בסרט חדש שעובד היטב בכל אספקט – חוץ ממה שאמור להיות עמוד השדרה שלו. אז נכון שכנראה לא מאוד אתרגש לפגוש שוב את שאנג צ'י הדמות, אבל בסך הכללי, מארוול הצליחו להגביר את ההערכה שלי אליהם אפילו יותר.


שתי סצינות קרדיטים: הראשונה מכינה את הקרקע להמשך עלילות הMCU, אבל הופכת במחי רגע שנון אחד גם לבדיחה מוצלחת מאד. הסצנה השניה שם כי צריך סצנת קרדיטים שניה, אבל היא מיותרת: היא מראה לנו משהו שנאמר בסרט עצמו ואין בה שום חידוש. אבל על מי אני עובד, אתם תישארו עד הסוף בכל מקרה, ובידיעה שזה לא קפטן אמריקה מדבר בשבח הסבלנות – ננוחם.