ביקורת: חומות של תקווה

איך הפך סרט כושל של במאי מתחיל לסרט שמדורג ב-IMDb בתור הסרט הטוב ביותר אי פעם?
שם רשמי
חומות של תקווה
שם לועזי
The Shawshank Redemption

תמיד תשפוט את הסרט על פי עצמו. לא לפי הטריילרים, לא לפי מה שציפית שהוא יהיה, לא ‏בהשוואה לסרט הקודם בסדרה, לא לפי מה שסיפרו לך עליו. בשניה שבה הסרט מתחיל, תעמיד ‏פנים שאתה לאונרד מ"ממנטו", ושברגע זה נמחק לך כל זכרון שאי פעם היה לך על הסרט. זה ‏החוק שעל פיו ביקורת סרטים אמורה לעבוד. חבל שזה בלתי אפשרי. במקרים מסוימים אי אפשר ‏לשכוח את מה שאתה יודע על הסרט, ובוודאי שאי אפשר לעשות את זה במקרה של "חומות של ‏תקווה".‏

‏"חומות של תקווה" הוא סרט טוב. אין ספק בכך. למעשה, "'חומות של תקווה' הוא סרט טוב" הוא ‏אחת ההצהרות הכי פחות קונטרברסליות שניתן להשמיע, איפשהו בליגה של "על פי מרבית ‏הסטנדרטים המקובלים, השמש אינה קרה". אני לא בטוח שפגשתי מישהו שצפה ב"חומות של תקווה" ולא ‏אהב. אבל בצפיה מחודשת בסרט, יש עובדה אחת שאני פשוט לא מסוגל להתעלם ממנה: הסרט ‏הזה מדורג, מזה שנים, במקום הראשון ברשימת 250 הגדולים של ‏IMDb‏. זהו סקר דעת הקהל ‏המקיף ביותר שנעשה אי פעם בנוגע לקולנוע, בהשתתפות מיליוני אנשים. לא משאל של קבוצה ‏קטנה ואליטיסטית של מבקרים סנובים. לא טבלת שוברי קופות של אנשים שקנו כרטיס כי הם ‏השתכנעו מהטריילרים, ולך תדע מה הם בכלל חשבו על הסרט. חובבי קולנוע, מיליונים מהם, שלא חייבים שום דבר לאף אחד, נתנו ציונים ‏לסרטים שבהם צפו – והסרט הזה קיבל ציון גבוה יותר מכל סרט אחר שנוצר אי פעם.

זוהי אחריות כבדה מאוד, להיות "הסרט הטוב ביותר אי פעם". לא "אחד מ-", לא "בין ה-" אלא ה-‏סרט ה-טוב ביותר אי פעם. לאף סרט בעולם אין רף ציפיות גבוה כל כך לעמוד בו. זה גורם לך לשאול בכל סצינה מחדש: האם סצינת הפתיחה הזאת היא ‏הטובה ביותר שנעשתה אי פעם? האם הפונט של כותרות הפתיחה הוא הטוב ביותר אי פעם? ‏האם בחירת התאורה בסצינה 74 היא באמת טובה מספיק כדי להצדיק את היותה חלק מהיצירה ‏הקולנועית האולטימטיבית?‏

התשובה היא: ברור שלא. "חומות של תקווה" הוא סרט טוב; אבל הסרט הטוב ביותר שנעשה אי ‏פעם? בחייכם. מה פתאום. לא קרוב. לא. לא בחמשת הגדולים. גם לא בעשיריה. עזבו את כל ‏הזמנים, אפילו על תואר הסרט הטוב ביותר של שנת 1994 יש לו תחרות קשה מאוד (ככה זה ‏כשאתה יוצא באותה השנה עם "ספרות זולה", "פורסט גאמפ" ו"מלך האריות", בין השאר). אז מה ‏לעזאזל גרם לסרט הזה להגיע לאן שהגיע?‏

מחיקת זיכרון. בואו נתחיל מההתחלה. הסרט בעל השם הבלתי קליט במידה התאבדותית "‏The Shawshank ‎Redemption‏" – "גאולת שאושנק" – יצא היום, לפני עשרים שנה, פלוס מינוס חודש. זה היה הסרט הראשון של במאי בשם ‏פרנק דרבונט, בכיכובם של שחקנים שהיו מוכרים, אבל לא ממש כוכבים, בזמנו. הסרט היה מבוסס ‏על סיפור של סטיבן קינג, אבל העובדה הזאת הוצנעה בפרסומים של הסרט – כנראה משום שקינג ‏ידוע כמחבר ספרי אימה, והמפיצים לא רצו שאנשים יחשבו בטעות שמורגן פרימן הולך להפוך באמצע הסרט ‏לליצן רצחני ולבתר אנשים. הסרט קיבל ביקורות טובות, אבל כסף הוא לא עשה. בטבלאות שוברי ‏הקופות הוא מעולם לא דורג גבוה יותר מהמקום השמיני. ההכנסות שלו בארצות הברית בשנה ‏הראשונה שלו היו פחות מ-25 מיליון דולר. היו שהאשימו בכך את השם של הסרט, שהוא באמת בלתי ‏אפשרי. הסרט קיבל די הרבה מועמדויות לאוסקר, כולל לפרס הסרט הטוב ביותר – הישג אדיר בשביל סרט כושל של במאי מתחיל – ‏אבל לא זכה בשום דבר (כאמור, זאת היתה 1994. קשה להתעלות על פורסט גאמפ). ואז, כפי ‏שקורה לפעמים, הסרט הגיע לוידאו, ואנשים התחלו לצפות בו, ולצפות בו שוב. הנה פרט טריוויה ‏מעניין על "סרט הקולנוע הטוב ביותר בכל הזמנים": רוב גדול של הצופים בו מעולם לא ראו אותו ‏בקולנוע.‏

וכל זה עדיין לא מסביר איך הוא הגיע למעמד שאליו הגיע. נצטרך להסתכל על הסרט עצמו.‏

אנדי דופריין (טים רובינס) טוען שהוא לא הרג את אשתו ואת המאהב שלה. אבל מישהו הרג ‏אותם, וממש באותו לילה אנדי דופריין נראה ליד הבית שבו הם שהו, עם בקבוק ביד אחת, אקדח ביד השניה ומחשבות אפלות בראש. קשה ‏מאוד להאמין שהוא באמת לא עשה את זה. אז דופריין מורשע ברצח, ונשלח למאסר עולם בכלא ‏שאושנק, מעין טירה עם חומות עבות, שבניגוד מוחלט לנאמר בברושורים לא עשויות מתקווה אלא ‏מהרבה מאוד בטון. דופריין לא שייך לכלא – הוא לא פושע, הוא לא גדל ברחובות, הוא בסך הכל ‏רואה חשבון חננה – אבל הוא נאלץ להתאקלם, כש"להתאקלם" פירושו לספוג מדי פעם התעללויות, ‏מכות וגרוע מזה. הוא פוגש בכלא את רד (מורגן פרימן), והם נעשים חברים במשך הזמן. במשך ‏הרבה זמן. עלילת הסרט מתמשכת על פני יותר משלושים שנה, וברובה הגדול לא יוצאת את ‏חומות הכלא. ‏

זה סיפור שאפתני: סרטים שמשך העלילה שלהם הוא עשרות שנים מכשילים גם את ‏הגדולים שבבמאים, ובוודאי שהם לא עסק לאיזה צעירון שמעולם לא עשה סרט. דרבונט, חסר ‏הניסיון הזה, לא ידע לאן הוא נכנס, ועוד יותר מזה הוא לא הבין בבניית תסריט – מה שניכר בסרט, ‏כיוון שהוא שובר כמה חוקים בסיסיים של כתיבה נכונה. הגרפומן הגאון סטיבן קינג, ‏שהסרט מבוסס על ספרו, מומחה בלקחת דמות שולית שהגיבור חולף לידה, ולפרט לאורך חמישה ‏עמודים את סיפור חייה של הדמות הזאת, איפה היא גדלה, מה היה טיב יחסיה עם אמא, איזו ‏טראומה שקשורה לעכבישים היא עברה בגיל ארבע, על מי היא היתה דלוקה בכיתה א' ומה מצב ‏היציאות שלה (אם אתם חושבים שהתיאור הזה מוגזם, לא קראתם ספרים של סטיבן קינג). זה ‏יכול לעבוד בספר, אם אתה סטיבן קינג. אבל בסרט זה לא ‏אמור לעבוד, כי הזמן מוגבל. החוק לגבי ‏סרטים אומר: שמור על פוקוס. התחל בהתחלה, ואל תפסיק עד שתגיע לסוף. אבל כאן – זה כן ‏עובד. ל"חומות של תקווה" יש קצב משונה משלו. לסרט יש פרולוג ואז פתיחה ואז מבוא; ‏25 דקות עוברות מתחילת הסרט ועד ששני ‏הגיבורים הראשיים מדברים זה עם זה לראשונה. בהמשך ‏הסרט קופץ לפעמים יום קדימה, ‏ולפעמים עשר שנים. בנקודה מסוימת הסרט נוטש את העלילה המרכזית ‏ואת הגיבורים שלה ‏למשך דקות ארוכות כדי לספר את סיפורו של ברוקס, דמות שולית של אסיר ‏מזדקן. כל זה לא נעשה מתוך איזו התחכמות פאלפ-פיקשנית של מבנה תסריט לא לינארי: הסרט מספר סיפור אחד, מההתחלה אל הסוף, אבל הוא מספר אותו כמו מישהו שמתלהב ונסחף מדי פעם וסוטה מהנושא נתקע בפרטים קטנים, ומדלג על אחרים, ומספר כל כך טוב שאי אפשר להפסיק להקשיב.

כמובן, הסרט ‏גם חוטא בפשע הנתעב ביותר של תסריטאות – קריינות. והרבה. רד (אין קשר) מבאר ומספר לנו ‏הרבה מהסרט – מה קרה, ומתי זה קרה, ואיך הוא הרגיש בקשר לזה. נהוג לומר שקריינות מרובה ‏היא סימן של תסריט מחופף, אם כי יש לציין שמי שמקריין הוא מורגן ‏פרימן. אני חושב שאפילו רוברט מקי היה מוכן להוסיף לחוק ה"אל תשתמשו בקריינות לעולם!" ‏סייג "…אלא אם כן זה מורגן פרימן".‏

מבחינת העשייה הקולנועית, "חומות של תקווה" לא עושה שום דבר יוצא דופן. הוא מצולם יפה – ‏על ידי רוג'ר דיקינס, הצלם המעולה של רבים מסרטי האחים כהן ושל "סקייפול" – אבל לא באופן ‏שומט לסתות. מורגן פרימן וטים רובינס עושים מה שהם יודעים, והם יודעים ‏הרבה, אבל אין פה הופעות משחק מדהימות באמת. כל מה שהופך את הסרט למה שהוא זה ‏הסיפור. הסיפור של קינג, והעיבוד של דרבונט. הסרט גורם לזה להיראות קל, אבל לספר סיפור ‏שנמשך שנים רבות, שנשאר מרתק, שאין בו קטעים מתים, שמנדנד את הקהל בין ייאוש לתקווה ושהגיבור שלו הוא רואה חשבון, זה לא פשוט בכלל. ‏

לביטוי "סרט פיל-גוד" יש אסוציאציות לא טובות: חובבי קולנוע רציניים נוטים קצת לזלזל, וקצת ‏בצדק, בסרטים שמנסים רק לעשות לקהל נעים. אבל "חומות של תקווה" הוא סרט פיל-גוד ‏שאשכרה גורם לך להרגיש טוב. זה סרט על תקווה, אפילו במצבים הכי קשים האפשריים, וזה סרט ‏שנותן תקווה. ‏קלוש, אולי, אבל זה ההסבר הכי טוב שאני יכול להציע לפופולריות-העל שלו. הוא ‏גורם לך להרגיש טוב, גם אם רע לך.‏

מה בכל זאת לא טוב בסיפור? יש כמה פגמים באמינות שעוזרים להפוך את הסיפור לנעים קצת ‏יותר מדי. בתחילת שהותו בכלא, החיים של דופריין מאוד קשים. אי אפשר לומר שהסרט מטפל בו ‏בכפפות של משי. אבל אחרי שהפרשה הזאת עוברת, נדמה שהחיים בכלא הופכים להיות כמעט ‏אידיליים. די נעים שם, בסך הכל: האסירים כולם חברים טובים, וכמעט אפשר לשכוח שבכל זאת מדובר פה בחבורה של רוצחים, אנסים ושודדים. אף ‏אחד לא מגיע לכלא שאושנק במקרה. חוץ מאנדי דופריין, כלומר.‏

אבל זה שולי. לטעמי, לסרט יש רק חסרון אמיתי אחד, והוא – הוא ארוך מדי. לא בהרבה; הוא ממלא יפה את ‏השעתיים-ועשרים-דקות ‏שלו. הסרט הזה ארוך מדי בסצינה אחת בדיוק. הסיפור של קינג מסתיים ‏במונולוג, שאותו אנחנו שומעים גם בסרט, והוא מהווה סגירה מצוינת של הסיפור והנושאים שבהם ‏הוא עוסק. זה סוף מצוין לסרט מצוין. אבל אז, הסרט ממשיך לעוד סצינה אחת שלא היתה בספר. ‏הסצינה הזאת מיותרת לגמרי לטעמי. זאת האכלה בכפית, שלטעמי לא רק שאינה מוסיפה, אלא ‏פוגעת במסר של הסצינה שלפניה.‏

אבל מה אני מבין? מיליוני אנשים בחרו בסרט עם סצינת הסיום הזאת לסרט הטוב ביותר שנעשה ‏אי פעם. יש מצב שהוא עושה כמה דברים נכון.


הביקורת מוגשת, בהמון תודה, בחסות יפעת לחנו, שתרמה לאתר בנדיבות במבצע מימון ההמון שלו. כן, תאמינו או לא, הביקורות האלה הן עדיין דבר שקורה, ולכולן אגיע בסוף.