שרלוק הולמס

אמנם יש בו יותר פיצוצים מבכל ספרי ארתור קונן דויל גם יחד, אבל "שרלוק הולמס" של גאי ריצ'י לא אהבל

(ביקורת קצרה שנכתבה לפני שנה עבור Time Out, ומפורסמת כאן מחדש כהשלמת פערים ולקראת הבכורה הטלויזיונית של הסרט, שישודר הערב בערוצי הסרטים של הכבלים והלוויין).

כן, שרלוק הולמס דווקא כן הלך מכות! בעמוד 127 של "חותם הארבעה" נאמר במפורש שהוא התאגרף פעם, וב"תעלומת הבניין הריק" נרמז שהוא יודע אמנויות לחימה! גאי ריצ'י בוודאי שינן לעצמו את הציטוטים האלה ואוחז בהם לפני כמגן בכל פעם שמישהו מאשים אותו שהסרט "שרלוק הולמס" החדש סוטה ממשנתו של הבלש הספרותי הותיק בכך שהפך אותו מאדם חושב לגיבור אקשן. זה נכון, "שרלוק הולמס" המחודש לא סוטה מהמקור יותר מכל העיבודים הקולנועיים הקודמים לדמות, אפילו אם הוא כולל בחמש דקות יותר יריות ופיצוצים מבקאנון של ארתור קונן דויל כולו. אחת הסיבות העיקריות לליהוק של רוברט דאוני ג'וניור לתפקיד היתה בוודאי שהוא מדבר מאוד מהר, ולכן יכול לעבור את כל ה"הכובע-שלו-נטוי-לצד-ימין-ומכאן-משתמע-שהוא-אכל-הבוקר-איטריות-לפיכך-הוא-בוודאי-גנן-אלמנטרי-ווטסון" בתוך שניות בודדות, ובכך לפנות יותר זמן לסצינת האקשן הבאה. והאמת, זה לא נורא, גם אם זה שונה מאוד מכל ההולמסים הקולנועיים שראינו עד היום.

נקודה אחת שבכל זאת עשויה להפריע: מסרט שעוסק בשרלוק הולמס, הידוע בהיותו איש מאוד חכם, אפשר היה לצפות לעלילה פחות טפשית. המזימה הגדולה שאותה חוקר הולמס בסרט מופרכת ברמה כזאת שהיא היתה נראית יותר במקום ב"אינספקטור גאדג'ט", או יותר גרוע, ב"צופן דה וינצ'י".

כשמניחים בצד את הציפיות, "הולמס" בגירסת האקשן הוא סרט חביב. גאי ריצ'י מריץ את הסרט בקצב הרצחני האופייני לשנות האלפיים, אבל רק בנקודות בודדות אפשר לראות סימנים לסגנון המוכר והעלילה הכאוטית האופיינית לו. דאוני אמנם שונה לחלוטין מכל הולמס שקדם לו, אבל מציג את השילוב הנכון של אינטליגנציה וטירוף. הזיווג שלו עם ג'וד לאו, בתפקיד ווטסון, שמתווכחים כמו זוג נשוי ותיק, היא אחד הדברים הכי טובים בסרט (הזוגיות האחרת של הולמס, עם רייצ'ל מקאדאמס, אמינה פחות). אנגליה הויקטוריאנית (הממוחשבת ברובה הגדול) מספקת טקסטורה מקורית ויפה ברקע. זה סרט הרפתקאות מודרני נחמד בהחלט, רק אל תצפו להפעלה מאומצת של התאים האפורים.