האם זה נכון להציג את שרלוק הולמס כגיבור אקשן? האם לסרט ששם יותר דגש על מכות ופיצוצים מאשר על היקשים לוגיים יש בכלל זכות לקרוא לעצמו "שרלוק הולמס"? האם הצגתו של השרלוק בתור פסיכופט היפראקטיבי מסומם היא בגידה במורשת ארתור קונן דויל? האם אפשר להכניס יותר הומואיות מרומזת לסרט בלי ללבוש פיג'מות בצבעי הקשת? כל אלה היו שאלות מצוינות, לפני שנתיים, כשיצא "שרלוק הולמס" הראשון בבימויו של גאי ריצ'י. אבל עכשיו אנחנו מדברים על סרט ההמשך, וכולם כבר יודעים בדיוק איזה מין דמות הוא השרלוק החדש הזה, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם אף אחד לא מכריח אתכם לבוא לראות את הסרט אז תשתקו כבר.
כי ברגע שמשאירים מאחור את השאלות על הנאמנות למקור ופשוט מקבלים את השרלוק החדש בתור מה שהוא, מגלים ש"שרלוק הולמס: משחק הצללים" הוא סרט המשך מהסוג הכי טוב שיש: אותו הדבר, אבל יותר, ויותר טוב.
שרלוק הולמס של גאי רי'צי עובד מהר. כל דבר בסרט, מסצינות האקשן ועד הדיאלוגים, נראה כאילו נערך על ידי חבורת סנאים מתודלקים בקפאין. זה די מתיש, ולאלה מאיתנו שלא ניחנים ביכולת אבחנה על-אנושית קשה להבחין בכל הפרטים. אפשר יהיה להבין את מי שיטען שיותר מאת ספריו הקלאסיים של קונן דויל, הסרט מזכיר את חוויית הישיבה בבלנדר שמישהו שכח על רכבת הרים. מצד שני, בהחלט יש בזה יתרונות: למשל, לא תספיקו להבחין כמה כל סצינה מופרכת עד שתעברו לבאה אחריה.
שרלוק המלוק הולמס ודוקטור אלמנטרי ווטסון, הלא הם רוברט דאוני סטארק ג'וניור והיי ג'וד לאו, היו זוג משכנע ומשעשע כבר בסרט הראשון, ועכשיו הם עוד יותר כאלה: ווטסון מגשים את איומו ומתחתן, והולמס נאלץ לנקוט בשיטות קיצוניות כדי לשמור על הזוגיות שלו עם הדוקטור החביב עליו, כמו למשל לזרוק (אבל בשנינות) את אשתו מהרכבת, ומכאן עוברים ישר לרמיזות הומו-אירוטיות שהופכות את שרלוק ודוקטור לזוג הסטרייטים הכי מפוקפק מאז שקע ותקע.
אל שרלוק מצטרפים בסרט הזה שני מוחות גדולים ממש כמו שלו: האחד הוא אחיו, מייקרופט הולמס, המגולם כאן על ידי סטיבן פריי, שהוא שמן, חביב, ומבוזבז קשות – הוא לא עושה כמעט כלום עם הדמות שלו או עם העובדה שהוא סטיבן פריי. השני הוא נבל-העל פרופסור מוריארטי (ג'ארד האריס) הקריר והמאיים, סופר-גאון שחושב 78 צעדים מראש ושרוב הדברים שהתרחשו באירואסיה בחצי השנה האחרונה הם חלק מתכניתו המרושעת. הוא דומה לשרלוק דאוני בלי הקוקאין, והרבה יותר נח לשרלוק כשיש לו מישהו בגודל המח והאגו שלו להיאבק בו.
האופנה היום היא טרילוגיות; היום כשסרט מצליח כבר לא מתכננים לו סרט המשך, אלא שני סרטים שיצולמו-או-שלא בו זמנית ושיהפכו את הסיפור הקטן לחלק מטרילוגיה אפית. "שרלוק הולמס", כך נראה, יוצא דופן: המשך אחד מספיק. סרט ההמשך לוקח את הסרט המקורי ומגדיל אותו, ומסתיים באופן כל כך הולם וראוי, שסוגר מעגלים ממש מתחילת הסרט הראשון, שבאמת אין צורך בעוד סרט להשלמת הסריה. זו אולי לא סדרת הסרטים הכי משובחת או הגירסה הטובה ביותר של שרלוק הולמס, אבל את מה שהסרטים האלה עושים הם עושים טוב, ואם נהניתם אפילו מעט מהשרלוק הקודם, כדאי לכם מאוד לחזור גם להמשך.
ביקורת מעולה !
עשית לי חשק לראות את הסרט
או בקיצור, איזה כיף ששוב אפשר להשתמש בדימוי הסנאים מתודלקי הקופאין ולהוציא ביקורת שללא ספק עולה על הסרט.
הסנאי זה מ- Hoodwinked ?
(ל"ת)
סנאי על קפאין?
תנסו סנאי על משקה אנרגיה!
http://www.youtube.com/watch?v=EFzf8CtBpR4&feature=fvwp&NR=1
היה פיצוץ
סרט שנון ומצחיק, שלא לוקח את עצמו ברצינות ליותר מ5 שניות ברצף, מותח ומעניין ויזואלית וצילומית. ממש נהנתי.
גם בתור מי שחושב שקרא כל עלילה של שרלוק הולמס שתורגמה לעברית, אני מרוצה מהסדרה. זה לא שרלוק הולמס אחד לאחד, אבל זו פרשנות של גיא ריצ'י שלוקחת תכונות של הולמס ומקצינות אותם (מאד) זו זכותו וזה מגניב (ומצחיק!).
בפעם הקודמת אם אני לא טועה הרבו בתשובות לדבר על שרלוק של הBBC, גם היא טובה בדרכה, היא מהווה פרשנות אחרת, אבל לטעמי יש מספיק שרלוק הולמס לכולם.
עכשיו חזרתי, סרט נהדר
הסרט הוא כמו הראשון, רק אחרי כמה רד-בולים. אני מת על גאי ריצ'י עוד מתחילת דרכו, ובהחלט ציפיתי לסרט הזה. בין אם הקטעים עוברים במהלומות מהירות או בסלואו-מושן (ריצ'י ממש יודע איך להשתמש בסלואו-מושן), הסרט תמיד מחוכם וכיפי. וכמובן, היכולת הנהדרת של ריצ'י להכניס מוזיקה מתאימה לכל סצינה, במיוחד לאקשן.
ולא שכחתי את דאוני ג'וניור, המעולה והכריזמטי כהרגלו, וג'וד לאו הנהדר. מה שכן, בתור אוהד רייצ'ל מקאדאמס, התבאסתי קצת מזמן המסך המועט שלה. גם מהטריילר אפשר להבין שהיא לא נוכחת הרבה, אבל בכל זאת…
לסיום, נראה לי זה הסרט האחרון שאראה בקולנוע ב 2011, ואני לא מתחרט על כך. סרט מתח-אקשן על ספיד, שיודע להיות גם מחוכם וגם….wait for it….אלמנטרי.
נ.ב. הדבר היחיד שמבאס הוא שבשביל עשיית הסרט הזה, ריצ'י היה צריך לרדת מבימוי סרט על דמות הקומיקס לובו, שנשמע לי מאוד מעניין. נו טוב,אי אפשר לקבל הכל…
פרט טריוויה מעניין
לפי ויקיפדיה, סטיבן פריי היה אמור לגלם את אחיו של דוקטור האוס, שדמותו מבוססת על דמותו של שרלוק הולמס. הרעיון נזנח בגלל לוח הזמנים של פריי, אבל נראה שגם גאי ריצ'י חשב עליו בתור מייקרופט אידאלי.
וואו, רק תסתכלו על התגובות בביקורת ב-Ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4165006,00.html
זה פשוט עצוב. רק כי הכותב אמר שיש רמיזות הומו-ארוטיות בסרט… :/
*בוכה בפינה*
והנה הלך לו עוד חלק גדול מאמונתי במין האנושי
LOL.
אם כי יותר מעצבן אותי שניתנה לכתבה כותרת כמו "שרלוק הולמס 2: אקשן לגברים שאוהבים גברים", כאילו אין שם עלילה, אקשן או ערך אומנותי, אלא אך ורק רמיזות הומו-ארוטיות במשך 90 דקות (כשלמעשה הן מהוות בסך הכל ראנינג גאג שולי, כפי שזה היה בסרט הראשון).
מש"א
מעצבן שהוא מתמקד יותר בהומו-ארוטיות ופחות בסרט. זה בסך הכל רמיזות בדחניות ולא יותר. לא חסרים אתרים שמנתחים את הסאבטקסט ההומו-ארוטי של 1001 סרטים. אבל רבאק, אם אתה כותב ביקורת על סרט, תתמקד בסרט ולא בנטיותן המיניות של הדמויות.
הוא פשוט הרס לי את הסרט
הוא פשוט גילה כמעט הכל
זה יפה שב-Ynet יודעים לאזן
בין האיכות שלהם בתחומים השונים, לא משנה אם זה סרטים, טכנולוגיה, בריאות… הכל שם ברמה בזיונית, זה לא כאילו שבתרבות הם גרועים אבל באוכל הם מעולים, הם החליטו לשמור על רמה זהה ב*כל* התחומים, ובקולנוע- מתחת לכל ביקורת- ב*כל* ביקורת!
(טוב לא קראתי את כל הביקורות שם אבל ממה שכן, שטחיות וחוסר כיוון משווע)
התלונה שלי היתה על התגובות ההומופוביות של הטוקבקיסטים
לא על הביקורת עצמה, בין אם היא גרועה או לא ובין אם כותב הביקורת היה צריך לדבר רק על הפן ההומו-אירוטי של הסרט.
זאת למעשה כנראה אחת הסיבות שעין הדג קיים.
החיים יהיו הרבה יותר יפים אם תתעלם מקיומם של טוקביסטים.
גם בחיים האמיתיים.
אני לא מבין על מה ההתרגשות.
זאת המדינה שאתם חיים בה, אלה האנשים שבה. אתם מופתעים?
אני לא יודעת מה איתך,
אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים קצת יותר איכותיים מאלו, אז כן, בכל פעם מפתיע אותי מחדש שאנשים יכולים להיות כאלה בהמות. ואתה יודע מה? אני מעדיפה את זה על האלטרנטיבה.
את רומזת שסימו ומוטי הם לא חברים איכותיים?
(היו לי פעם שותפים כאלה בחדר, בגדנ"ע ערבית. כמעט השתנתי מפחד כשהמפקדת הקריאה את השמות שלהם, אבל התברר שהם היו בסדר גמור.) סתם, אבל פשוט ככה זה. כשאנחנו מוקפים ב"אנשים איכותיים", נוח לנו לשכוח שהרבה מאוד אנשים, אם לא הרוב, לא עונים להגדרה שלנו לאיכות. אבל אף אחד לא מצפה שתתחברי לאנשים שאת לא אוהבת. בתכל'ס, אין נקודה למה שאני אומר.
LOL... פשוט ברחה לך התגובה בין האצבעות, מה?
(ל"ת)
כן, זה קורה לי יותר מדי.
(ל"ת)
לפחות עבור חלקנו
היו איזה שנתיים-שלוש שבהן לא ממש שאלו אותנו במי להקיף את עצמנו, ולמדנו לא להתרגש מדברים שכאלו (שהם, למרבה הצער, גרסה מרוככת של מה שאפשר לפגוש במציאות).
גם מחוץ לצבא [זה בסדר, אתה יכול לקרוא לילד בשמו]
אתה נמצא במקומות בהם לא בחרת במי להקיף אותך, וגם לפני. יגיב פה הבן אדם שעבר כיתה בתיכון כי היה לו איזה ערס בכיתה או שהתפטר מהעבודה שלו כי מישהו עם דעות מנוגדות לחלוטין לשלו במשרד.
ברור שלומדים לחיות עם זה, זה חלק מהחיים, אבל בניגוד לאנשים חיים שאתה צריך להתמודד איתם אי אילו שנים, טוקבקיסטים לא באים בבודדים, הם באים בחמולות דוחות, נוטפות ערס ועם מלא ביטחון עצמי כי הם גם לא חייבים להיות מזוהים. הם לא מפחדים להביא ולו את הדעה הכי גזענית, שוביניסטית ודוחה שיש להם פשוט כי הם יכולים. אין הרבה אנשים שיעשו את זה על בסיס קבוע בפנים שלך כל הזמן, וגם אם כן מוצאים דרכים לא להיות בקרבתם או לפחות לא להעלות את הנושא לדיון.
לא סתם דיברתי על צבא
כי בבית ספר אתה צריך לשמוע אותם בהפסקות ובמשרד אתה שומע אותם בהפסקת הצהריים, אבל בצבא אתה (במקרים מסויימים) חי איתם 24/5 ושומע את כל השיחות-אל-תוך-הלילה שלהם.
(לא שזו טראומה מצלקת לכל החיים, כן? זו אי נעימות זמנית שבסופו של דבר לומדים ממנה משהו).
אז את כנראה לא פוגשת את האנשים הנכונים (למזלך)
כי אני הכרתי (ועדיין מכיר) לא מעט אנשים שלא מפחדים להגיד את הדעות הכי שוביניסטיות, גזעניות, הומופוביות ומה לא מול הפנים שלך. והכי מעצבן הוא שהם אומרים את זה כאילו הם יודעים על מה הם מדברים ומה שהם אומרים זו האמת האחת הנכונה והמוחלטת.
יש לך מושג כמה הומופובים גזענים יש מסביבי? בכל פעם שמדברים על הומואים בחדשות מישהו מהחברים שלי או המשפחה שלי תמיד אוהבים לדבר על איך "זו נהיתה ממש מגיפה ואילו אנשים מתועבים" ו"צריך להרוג את כולם". או כמה כושים מגעילים אותם, או כמה הערבים צריכים להיכחש מן העולם. הדיבורים האלה גורמים לי להתכווץ בכיסא מחוסר נוחות אבל אני לא יודע מה לענות להם, כי הם כל כך בטוחים שמה שהם אומרים הוא נכון וצודק. ממש עולם אחר מפה באינטרנט או הטלוויזיה האמריקאית, שם הפוליטקלי קורקט שולט.
ואם כבר מדברים על זה אז אותו דבר על התגובות ביוטיוב. פשוט לא יאמן מה שהולך שם. כל סירטון שיש בו אפילו רמיזה על יהודים או ישראלים מוצף בתגובות שנאה כלפי ישראל ויהודים שמקבלים המון לייקים והרבה תגובות בעד ישראל שמקבלות הרבה דיסלייקים (ככה זה כשהדת המוסלמית היא בין הגדולות ביותר בעולם). הפוליטקלי קורקט ממש לא שולט שם ומאוד מטריד לקרוא שם (אבל אני כן קורא שם מדי פעם כי בכל זאת יש סירטונים שמעניין לראות את התגובות עליהם, לראות מה לאנשים יש להגיד. או שאני קורא תגובת שנאה אחת שמעצבנת אותי וזה גורם לי להמשיך לקרוא לראות אם שאר התגובות הן כאלה).
את קצת מפחידה אותי
באותו המשפט את כורכת ערסים בתיכון עם אנשים שמחזיקים בדעות מנוגדות לשלך. אני די בטוח שאני לא אסכים איתך על נושאים, חלקם מהותיים, ואני לא חושב על עצמי בתור ערס.
אני מכניסה אותם באותה קטגוריה של אנשים
שלא נעים לדבר איתם, באופן מלא או חלקית. חלק מהקבוצה לא מעיד על חלקים אחרים מלבד הדבר שקושר אותם לאותה קבוצה.
עם ערסים אני לא נוהגת לדבר כי אני לא אוהבת את צורת הדיבור שלהם ולרוב אני גם לא אסכים איתם על דברים.
עם אנשים עם דעות מנוגדות לשלי אני אשתדל לא לדבר על הדברים האלה. אני לא מסכימה עם הידיד הדתי שלי בכל מה שקשור לדת, אז אני לא מעלה את הנושא הזה, אותו דבר עם אנשים בעבודה שהם ימנים קיצוניים. אני חייבת להסתדר איתם ולכן אני לא אעלה את הנושאים השנויים במחלוקת ביננו.
מה בזה כל כך מפחיד אותך? אם זה עדיין מפחיד, אני מבטיחה לא להתגנב מאחוריך בסמטה חשוכה.
מה שמפחיד אותי
אני מניח שזו ההכרה שלך בזה שכדי להסתדר עם אנשים, צריך להמנע מלזכור שיש להם דעות הפוכות משלך. בעולם אידיאלי, היה מספיק פשוט להגיד "וואלה, אני לא מסכים איתך" וזה היה סוף הסיפור. ואת, כמובן, לא חריגה או משהו, אם זה הרושם שיצרתי.
אני לא נמנעת מלזכור שיש להם דעות שונות משלי,
להיפך. אני זוכרת את זה ונמנעת מלהעלות נושאים שנויים במחלוקת על מנת לא ליצור ויכוחים מיותרים.
לצורך העניין, אני עושה את זה גם עם המשפחה שלי ועם חברים. מקבלת את השוני בדעות, אבל לא רואה צורך להעלות את זה בכל פעם לכדי ויכוח מיותר שבו כל צד מנסה לשווא לשכנע את השני בצדקתו.
סבבה, עד כאן אני איתך
יכול להיות שאני קורא יותר מדי לעומק את מה שאת כותבת, אבל על פניו זה נשמע כאילו קשה לך לקבל את זה שלא מסכימים איתך, ולא כאילו את נמנעת מלנסות לשכנע אנשים בדעות שאת יודעת שלא יקבלו.
אז להבהרה,
אני מקבלת את זה שיש אנשים שחושבים בשונה ממני, במיוחד שבהרבה מקרים אני המיעוט ולא להיפך. אני, כמו כל אחד, מקיפה את עצמי באנשים שדומים לי בצורה כזו או אחרת, או בכאלו שגם אם אינם מסכימים איתי יודעים לא להיכנס לויכוחים מיותרים.
כשאני בחברה שבה אין לי בחירה בחבריה אני משתדלת לא להעלות נושאים שיכולים לעורר ויכוחים ומצבים לא נעימים. אם זה מישהו שאני עובדת איתו, אין לי רצון להעכיר את האווירה ואת היחסים עימו כי אנחנו לא מסכימים בנושאים פוליטיים, לדוגמא.
כל אחד משתדל
כולנו רוצים להיות מכרים של אנשים איכותיים בלבד. גם לי לא נראה שאי פעם אתחבר עם אנשים כאלה, אבל קיומם לא מפתיע אותי. לא חסרים מדי יום בעיתון או בחדשות ישראלים הרבה יותר מכוערים.
לא ראיתי את הסרט(ים), לא קראתי
את הביקורת בוויינט ובטח לא את הטוקבקים. אבל ממה שאני מבין מהתגובות פה לטוקבקים, יש לי מחשבה אחת בלבד. קשה לי לחוש צער על שאלה הן התגובות שמקבל סרט שרידד יצירה ספרותית מכובדת לכדי סרט פעולה חסר עומק, כולל רמיזות הומו-אירוטיות שלא היו במקור, וכל מטרתן היא להוות אתנחתות קומיות.
ברור שאני לא מסכים עם הטוקבקים, ברור שהבעיה כאן היא יותר הטוקבקים מאשר הסרט, ואני לא בא לפצוח שוב בדיון סרט-נגד-ספר, אבל זו התחושה הכללית שלי. סוגשל "מגיע לו", למרות שזה ממש בלי פואנטה, ברור לי.
מתייחסים להולמס יותר מדי כאל פרה קדושה
סיפורי הולמס הם לא יצירות מופת, הם סיפורים בלשיים מצויינים. זה לא חילול הקודש להשתעשע איתם כמו שעושים בסרטים של ריצ'י, ובטח שלא צריך לגרור תחושת "מגיע להם" (אם כי לא נראה לי שלמישהו שמעורב בסרטים אכפת מכך שיהיו טוקבקיסטים זועמים שיתלוננו על ההומו-ארוטיקה המדוברת).
כל אחד ומה שקרוב יחסית לליבו.
לא קראתי להם יצירת מופת. יש דברים שקרובים יותר לליבי וצר לי לראות כש"משתעשעים איתם", יש דברים שקרובים לליבי פחות ואין לי בעיה עם "שעשועים" כאלה שעשויים להכעיס אחרים. הייתי רוצה לומר שבמקרים מהסוג השני מדובר בביצועים חכמים ולא רדודים, אבל זה נשמע לי יומרני מדי. לא יכול להתחייב על זה.
חובבי הולמס (יש מי שיקרא להם "טהרנים") לא יאהבו את הסרטים האלה, כמו שחובבי "מלחמת הכוכבים" המקורי לא יאהבו (בחלקם) את הטרילוגיה החדשה, ואני גם בטוח שיימצא מי שיאמר ש"ההוביט" החדש הרס את הרושם של "שר הטבעות".
בסופו של דבר, הכל טעם וריח, והכל תלוי כמה יצירה מסוימת (קולנוע, טלוויזיה, ספרות, מוזיקה וכו') קרובה לליבך, כמה אתה מוכן לספוג וכמה לא. ואפשר אפילו להשליך את זה על דברים שהם לא יצירות.
אני לא מבין למה ה"קרבה ללב" אמורה להשפיע כך
אני מאוד אוהב את כל סיפורי הולמס. טרפתי אותם שוב ושוב ושוב. כששמעתי על הסרט הראשון של ריצ'י חשבתי שבעסה, זה לא נשמע שהוא הולך בכלל לעשות משהו דומה להולמס של הספרים. צדקתי. מה שכן הפתיע אותי הוא שהסרטים היו כיפיים בלי קשר, וזה שהם לא מייצגים נאמנה את הולמס של דויל… ובכן, לא נורא, בשביל הולמס של דויל יש לי את הספרים.
אני גם חובבת הולמס מילדות,
ויש לי הרגשה שיחסית לזמנו של דויל, הולמס היה בדיוק מה שהסרטים של גאי ריצ'י הינם יחסית לזמננו אנו.
סיפורי הולמס נועדו להיות ספרות כיפית, מעניינת ומותחת. הרבה מאוד מהאלמנטים שמוקצנים אצל ריצ'י נמצאים בסיפורים. הסיבה שבסיפורים הם מוזכרים כלאחר יד ואצל ריצ'י הם דומיננטיים היא שילוב של המעבר בין טקסט כתוב לסרט עתיר תקציב, ושל המעבר בין המאה הקודמת-קודמת למאה הנוכחית. כשהולמס של דויל לא נחמד בצורות מרומזות ובריטיות, הולמס של ריצ'י לא נחמד בצורות בוטות ומובנות לאמריקאיים. כשהולמס של דויל עושה ניסויים כימיים, סמים ושאר ירקות, הולמס של ריצ'י עושה אותם הרבה יותר ובצורות הרבה יותר בולטות והזויות. כשווטסון מתעצבן על הולמס אצל דויל, הוא מתאר זאת באריכות ובצורה משעשעת בכתב. כאן הם מנהלים יחסי אהבה-שנאה בדיאלוגים מרעננים. (אגב, אהבתי גם שווטסון של ריצ'י בכל זאת חכם גם הוא, ולומד מהולמס. הווטסון בספרים תמיד היה עלוב מדיי, צפוי מדיי, כלבלבי מדיי. כאן יש לו אישיות. )
הולמס המקורי צוטט ועובד אלפי פעמים. (אגב, גם בזמנו. או. הנרי האמריקאי חבט בו בלי חשבון.) לקרוא היום סיפור של הולמס זה כמו לראות פרק ממוצע בסדרת מתח משטרתית טובה. בתקופה של דויל זה היה משהו מדהים שלא נעשה בעבר בפורמט הזה, וזו הסיבה שהאינטרפרטציה המחודשת של ריצ'י, שנותנות להולמס אנרגטיות ואקסצנטריות יחסית לגיבורים שאנו רגילים אליהם, ולא יחסית לגיבורים שהיו רגילים אליהם בזמנו של דויל, היא מעניינת מאוד ואולי אפילו יותר נאמנה למקור במובן מסויים מעיבודים נאמנים למקור, כי נראה לי שהיא לוכדת את התחושה שלו.
(מעבר לזה: מה הטעם לעשות עוד עיבוד נאמן למקור? YAWN).
אגב, גם הסדרה הבריטית החדשה עושה דברים משעשעים ואחרים עם הולמס, ומעבירה אותו בצורה מצויינת לימינו אנו – לרבות ציטוט מדוייק של העלילות. וגם שם יש רמיזות הומואירוטיות. אין, אי אפשר לברוח מזה – זה מה שמצחיק/עובד/מתבקש בימינו.
בקיצור, ואריאציות טובות ומוצלחות שעומדות בפני עצמן, אך לא גורעות ממהות המקור בעצם קיומן, הן דבר מבורך. מתי הייתי מסכימה עם סובאטוי שהואריאציה עלובה וגרועה? אם היו למשל הופכים את דר. ווטסון (או הולמס) לאישה. אם היו עושים משהו רגיל ולא מעניין. אם היו עושים את אותם הדברים פחות או יותר אבל לא מצליחים להגיע לסרט אנרגטי, מוצלח, מותח ומעניין (ר' ערך כיפה אדומה החדש, השוואה טובה – שינויים רבים בסיפור המקורי ברוח התקופה הנוכחית, אך נוצרת פארסה מעצבנת) – ואז הכל היה נהיה סתם. זה לא המקרה.
מה רע בלהפוך את הולמס או ווטסון לאשה?
מן הסתם שכמו כל דבר אחר, אפשר לעשות זאת בצורה גרועה, אבל למה זה רעיון גרוע מטבעו?
אני מניחה
שפשוט יש לי זכרונות עצובים מסדרות טלוויזיה ישנות… מעין צורך הוליוודי אובססיבי להכניס אלמנטים רומנטיים עלובים למקומות שאלו אינם מתאימים.
אולי תיאורטית עיבוד שבו דר ווטסון הוא אישה יכול להיות מוצלח, אבל… גההה.
המ, ווטסון כאישה...
בהתחלה אולי יהיה קשה עם השפם אבל אני בטוח שמתישהו כולנו נתרגל..
סתם, השאלה היא איזו חשיבות יש למערכת היחסים של הולמס וווטסון, אם אלה סתם קריצות הומו-ארוטיות כמו שיש בעיבוד של ריצ'י, אני חושב שחבל לוותר עליהן.
אני את ההולמס שלי אוהב מתוסבך, אקסצנטרי ועם נטייה לאלימות. ווטסון לא הכי רלוונטי תמיד (יש כמה סיפורים שהוא בכלל לא מופיע בהם עד כמה שאני זוכר) אבל מערכת יחסים משעשעת עם ידיד(!)(?) היא תמיד פלוס.
באחת ההקדמות שכתב יחיעם פדן
לספרי הולמס שיצאו בסדרה הכרונולוגית בשנות ה-80, הוא מזכיר שיש חוקרים הטוענים שווטסון היה בכלל אישה. איך זה מסתדר להם עם העובדה שהוא היה נשוי כמה פעמים, יש לו שפם והוא נפצע באפגניסטן (לפי אחד המקורות) – זה לא ברור.
אני חושב שזה מוזכר רק במילה ורבע, אבל אם מישהו מעוניין אחפש את זה ההתייחסות.
או שקוראים לו ג'ון.
והפציעה באפגניסטן היא קאנונית לחלוטין.
צודק לגבי אפגניסטן.
היה לי בראש שיש סתירה לגבי אפגניסטן או מדינה אחרת. אבל אפגניסטן זה באמת קאנוני. הספק הוא לגבי מיקום הפגיעה בגופו. יש עדות לירך אבל יש גם עדות למקום אחר.
זה מאוד פשוט
בחלק מהסיפורים ווטסון מדבר על הרגל, בחלק הוא מדבר על הכתף. דויל כנראה פשוט לא זכר בעצמו.
"שירתתי באפגניסטן, אבל אז קיבלתי חץ לברך".
אוקיי, די, סליחה.
התגובה הזאת עשתה לי את השנה
והיא רק התחילה!
http://www.youtube.com/watch?v=mSDfxde8fSg
(ל"ת)
ביטאת את המחשבות שלי במדוייק
שנתיים לפני שחשבתי אותן
הכיף הוא עניין (גם) של טעם וריח,
ו"קרבה ללב" משפיעה אף היא. לפחות אצל חלק מהאנשים.
דוגמה הפוכה מהולמס – אני לא חובב אדוק של סופרמן. לא ראיתי מעולם חוברת קומיקס שלו, כל אחד מהסרטים ראיתי פעם או פעמיים במקרה הטוב, וזהו. ל"סמולוויל" מאוד התחברתי ומאוד חיבבתי אותה, על אף השינויים שנערכו בה לעומת ה"מקור". לי זה פחות שינה וקיבלתי את זה בהבנה כשינויים אומנותיים, אבל ברור לי שיש אנשים מהצד השני של המתרס, שמתעבים את הסדרה בדיוק בגלל אותם שינויים.
באטמן הוא דרך ביניים. גם כאן לא ראיתי מעולם חוברת קומיקס. את הסרטים השונים חיבבתי ואפילו אהבתי את חלקם, וראיתי יותר מפעמיים. כשיצא "באטמן מתחיל" קצת הפריע לי שאין עקביות לעומת הסרטים הראשונים, אבל מהר מאוד קיבלתי את זה שזו גרסה אחרת, מקבילה.
למה מקרה הולמס מפריע לי יותר ממקרה באטמן, ומקרה סופרמן לא הפריע לי בכלל? אני מניח שזו החיבה שפיתחתי לכל אחד מהם. זה משפיע על רמת הכיף (לפחות אצלי).
אבל בכל מקרה, הרבה יותר "זול" ומפריע (לי) מהנאמנות למקור היה עניין הבדיחות ההומו-אירוטיות. זה די נמאס בכל מיני זירות (סם/פרודו, קירק/ספוק, אריק/בנץ וכן, גם הולמס/ווטסון). סרט שנגרר למקום כזה לא זוכה לכ"כ הרבה כבוד בעיני.
טוב, נו, על טעם ועל ריח...
אבל לדעתי הסיבה שאנשים לא אוהבים את סמולוויל היא פשוט כי זו סדרה ממש גרועה :)
למה רמיזות הומואירוטיות זה זול?
למה זה גורם לך לכבד פחות את הסרט?
ולמה סרט שיש בו רמיזות הומואירוטיות "נגרר" למקום כזה בעיניך, ולא נניח סתם עושה את זה מתוך רצון?
ברור שהם עושים את זה מרצון.
אבל הם נגררים לתוך איזה טרנד שהפך להיות מאוס ומעצבן, וסובלים ממנו כל זוגות החברים שהזכרתי (תוסיפו את שקע ותקע). איפה עובר הגבול בין בחירה חופשית לבין הגררות? נראה לי שזה דיון פילוסופי שגדול עלי.
למה זה זול וגורם לי לכבד את הסרט פחות? כשעושים מחברות רגילה/אמיצה בין אנשים קשר חד-מיני, ניחא. זה מעצבן שכל חברות כזו הפכה להיות בימינו לקשר חד מיני, אבל נגיד. אם עושים את זה כמו שצריך, אז בסדר. שיהיה. מגוון. רעיונות חדשים, "טייק" מעניין. שיהיה.
אבל כשעושים את זה כבדיחה, רק לשם הבדיחה, זה מעצבן. לא ראיתי את הסרט (תודה לאל), אבל אני מניח שה"קשר" בין הולמס לווטסון לא תורם שום דבר לעלילה או להנאת הצופה, מלבד הצחוקיאדה. וברגע שמשתמשים בזה אך ורק לצורך הצחוקיאדה, זה מראה על זלזול של היוצרים עצמם כלפי הרעיון.
היוצרים לא אשמים שהרעיון הזה הפך להיות בדיחה בתרבות המיינסטרים, אבל הם משתמשים בו ומנצלים אותו. לדעתי זו ירידה נמוך מדי ובקלות מדי.
אני קצת מבינה למה אנשים מתייחסים לזה כאל בדיחה,
היוצרים מתקשים ללכת עם הקו ההומו אירוטי עד הסוף, אז הוא יוצא הרבה פעמים בתור קריצה. אבל זאת גם אשמת הקהל, שמסיבות הומופוביות למדי (לפחות זה מה שנראה לי) מתקשה לראות בשרלוק הולמס הומוסקסואל "אמיתי" ופוטר את זה בתור בדיחה.
אבל אם נסתכל על זה ברצינות, למה זאת בדיחה? מכל מה שהסרט מראה, יש בין שרלוק לווטסון מתח של מערכת יחסים לא ממומשת, שזה מודל די קלאסי שחוזר על עצמו בהרבה סרטים. זה מאד משמעותי לסרט, טוען את מערכת היחסים שלהם, משפיע על היחס ביניהם ועל היחס של שרלוק לדמויות אחרות (בעיקר מרי), מניע עלילה די רציני בסרט השני, והיה לפחות מבט אחד ששרלוק נתן בווטסון בסרט ששבר לי את הלב.
אני רק רוצה להדגיש שספציפית בסרט הזה, האהבה בין ווטסון לשרלוק (בין אם היא אהבה אפלטונית או לא), היא המניע של כמה וכמה מאירועי מפתח בסרט.
אני אוהבת את הקו ההומו אירוטי ומעודדת אותו. מעבר להעדפה האישית שלי (בנים חמודים כמעט מתמזמזים, יאמי), אני חושבת שזה הופך הרבה מערכות יחסים ליותר מעניינות (אקסקייבר ומגניטו הם דוגמא מעולה לזה), ואני אישית לא מתייחסת לזה כמו אל בדיחה, או משהו זול, אלא כמשהו משמעותי וחשוב שמבנה את הדמויות ועושה אותן למה שהן.
בקיצור, חבל לי שפוטרים את זה כבדיחה, מעבר לכך שהסרטים עצמם לא תמיד עושים זאת (שוב, אקס מן האחרון הוא דוגמא טובה לזה), נראה לי מפספסים מימד חשוב בדמויות וביחסים ביניהם אם לא מתייחסים לקו ההומו אירוטי ברצינות.
את ראית את הסרט, אני לא.
אם זה באמת מניע עלילה ומוצג כמשהו קיים ורציני, אז הטענות שלי פחותות.
עם זאת, רוב הפעמים בהן הקהל צוחק היא כי משהו מוצג ע"י היוצרים באופן מצחיק. אפשר להציג אותה סצנה באופן מצחיק ובאופן רציני. אם הקהל צוחק, לרוב זו לא אשמתו. אני מסכים שהקהל מגיע מוכן לקבל מערכת יחסים כזו כבדיחה (במיוחד בשל העובדה שברור לכל שזה לא היה במקור) מסיבות כאלה או אחרות. ובכל זאת, אם הסרט היה רוצה לעשות את זה ברצינות, הוא היה יכול לעשות את זה ברצינות.
אבל זה פשוט לא מתאים ברצינות
וזה כן מאוד מצחיק.
אז מה, בעצם, הבעיה?
למה זה לא מתאים ברצינות?
(ל"ת)
לקחת את ההומו אירוטיקה בסרט כבדיחה
זאת לחלוטין החלטה של הצופה. שרלוק הולמס הוא קומדיה, בבירור יהיו בו רמיזות הומו אירוטיות שנועדו רק בשביל הצחוק, כמו *כל* אלמנט בסרט. אבל יש גם התייחסויות הומו אירוטיות שהן נטולות כל בדיחה – החיוך החצי עצוב של שרלוק בחתונה של ווטסון, מוריארטי שמאיים על ווטסון כי הוא נקודת החולשה של שרלוק, או בסרט הראשון כאשר שרלוק משפיל את מרי והיא שופכת עליו כוס מים. זאת לא בדיחה, אלה לא קטעים מצחיקים, זה פשוט הסרט ואלה פשוט הדמויות.
יותר מזה, יש סרטים עם יחסים הומו אירוטיים מאוד בולטים שאין בהם שום קומדיה – פרודו/סם, שזאת דוגמא שאתה בעצמך נתת, או אקס מן.
מה מונע ממך לקחת אותם ברצינות? למה לך לפטור אותם כבדיחה? כשאתה עושה את זה אתה רק מפסיד חלקים מההוויה של הדמויות כפי שהבמאי, השחקנים והתסריטאי התכוונו אליהם, חלקים מהוויה שלהם שבעיניי הופכים את הדמויות למעניינות ומורכבות, חלקים מההוויה שלהם שאם אחד מהדמויות הייתה אישה בכלל לא היית חושב על לא להתייחס אליהם ברצינות – הרבה יצירות עומדות על מתח מיני לא ממומש בין הדמויות הראשיות שאם תוותר על המתח המיני פשוט תרוקן אותן מתוכן (הסדרות בונז ובלשים בלילה למשל), זה מודל קלאסי שאני מרגישה שהסיבה היחידה שאתה לא מיישם אותו פה זה כי שני הדמויות הם גברים, ולאו דווקא כי הסרט עצמו מונע ממך.
אבל אחד ההבדלים בין קשרים בני בני אותו מין
לקשרים בין בני מין אחר,
היא שיש לאחרונים הרבה יותר נטיה להיות מלווים במתח מיני. סטטיסטית, כן?
אז נעזוב את זה שאותה התנהגות אצל נשים על המסך *לא* מתוייגת כלסבו-אירוטיות או משהו, אבל הנקודה היא שרידוד כל חברות בין גברים ל'הומו ארוטיות' מוסיף אולי רק כשאת מחפשת בנים חתיכים מתמזמזים, אבל לא מוסיף לרצינות או לעומק של הסרט.
ואגב, פרודו וסם – מהמקור הספרותי ועד לסרט – היא דוגמה מצויינת למערכת יחסים שהבחירה לראות בה הומו-אירוטיות נובעת ממבט מסויים מאוד, ולא הכרחית כשלעצמה (ואני די משוכנע שטולקין, למשל, לא חשב על זה).
למה להפוך ידידות בין גברים להומו אירוטיות זה רידוד?
בעיני זה רק מטעין את מערכת היחסים בערך מוסף, הרבה פעמים דווקא בגלל שהם גברים.
אבל הכי חשוב – זה בכלל לא "להפוך", זה לא שאני בתור צופה מטעינה את מערכת היחסים במשמעות שלא הייתה לה או "הופכת" אותה למשהו אחר. זה הסרט שמציג ככה את מערכת היחסים, בצורה קאנונית לחלוטין, ולהתעלם מזה זה פשוט מוזר בעיניי.
גם אם היו שתי בנות שהיו מתנהגות כמו ווטסון ושרלוק הייתי בטוחה שיש ביניהם מתח מיני (כן, למרות שזה לא יאמי כמו בנים מתמזמזים).
בכלל, לשאול סטיסטית לגבי סרט זה מעט מגוחך. זה לא משנה אם סטיסטית יש יותר סיכוי שהדמות הראשית תהיה הומו או סטרייט – זה פשוט מה שהוא בסרט. גם יש יותר סיכוי ששרלוק לא יהיה אלוף אגרוף פסיכוטי מטורף, ואני לא מתעלמת מזה. מה ההבדל?
ואת פרודו וסם לא אני המצאתי, קראתי ראיון עם הבמאי שאמר שהוא ביים אותם ככה. בבירור זאת בחירה שלו, הוא יכל לעשות כך בעיבוד והוא יכל שלא – מה זה שונה מכל אלמנט אחר בסיפור? אני בטוחה שיש הרבה אלמנטים בסרט שאולי טולקין לא התכוון אליהם במקור. כל עיבוד מוסיף דברים שהם לא "הכרחיים" בפני עצמם (מה זה בכלל הכרחי? זה לא שיש רשימה של אלמנטים שהם חובה כדי להפוך את העיבוד לנאמן ליצירה המקורית וכל השאר זה תוספות לא הכרחיות. ומה אם ראיתי רק את הסרט ולא קראתי את הספר?).
אבל הנקודה הכי חשובה שלי – זה מה שהבמאי עשה, למה להתעלם מזה? למה להתייחס אל זה כאל רק בדיחה? אם כבר, זה מה שמרדד את הדמויות.
להפוך ידידות של גברים להומו-אירוטית זה יותר מרידוד.
אני לא אומר את זה ממקום של הומופוביה (כשהתגלתה נטייתו המינית האמיתית של דמבלדור מאוד שמחתי משום מה): התופעה הזאת מעצבנת אותי גם (ואלי אפילו במיוחד) כשלוקחים ידידות של גבר ואישה ומחליטים שמדובר באהבה אירוטית.
אם מדובר בראנינג גאג שנועד להראות כמה שני החברים הם חברים טובים (כמו טרק וג'יי די בסקרבס, או טד, ברני ומרשל באיך פגשתי את אמא), כמו מה שכנראה הולך בשרלוק הולמס החדש, זה מצחיק ממש ומבהיר גם את הנקודה בצורה טובה ומשעשעת, אבל לקחת אהבה חברית ולהפוך אותה לאהבה אירוטית יפחית מהערך של אהבה חברית ויגיד "אוקי, אהבה אירוטית יותר חשובה מאהבה חברית", וזה לא נכון.
אם אני אקרא תיאוריה שתדגים, לדוגמא, למה דון ופגי מ"מד מן" מאוהבים אחד בשני, זה יעצבן אותי בדיוק כמו שאני מתעצבן כשלוקחים את וינסנט וג'ולס או את טים רות' והארווי קייטל מ"כלבי אשמורת" ואומרים "אוקיי, אין מצב שהם באמת חברים טובים כל כך, הם חייבים להיות מאוהבים אחד בשני". זה מוריד מחשיבותה של אהבה חברית, שהיא הרבה פעמים הרבה יותר עמוקה מאהבה אירוטית כלשהי.
או שאני לא מבינה אותך נכון,
או שאתה מבלבל בין שני דברים.
אני מסכימה איתך שאחד הדברים המרגיזים זה *כשהפנדום* מחבר שני דמויות לא קשורות (גברים או נשים) באהבה אירוטית סתם ככה – מה שאתה קראת לזה "תיאוריה" על היצירה.
אבל כאמור, כאן אנחנו לא מדברים על תיאוריה שהלבשתי בתור צופה על הסרט, אנחנו מדברים פה על משהו שהוא קאנוני לחלוטין, כמעט ובלתי אפשרי לראות את שרלוק הולמס ולא לחשוב שווטסון ושרלוק יותר מידידים, ועובדה שהקהל נענה לזה (גם אם הרבה פוטרים את זה כבדיחה).
וברגע שהסרט עשה את זה מסיבותיו שלו (כדי להראות כמה הקשר ביניהם אמיץ, כי זה התאים לעלילה, כי הם באמת זוג), אז אני צריכה לעצום עיניים ממש חזק כדי להתעלם מזה, וכן, זה מרדד את מערכת היחסים ביניהם.
זה לא רק שאני חושבת שאם מערכת היחסים בין ווטסון לשרלוק הייתה אפלטונית בלבד זה היה פחות מעניין (ואני אכן חושבת ככה, אבל זאת לא הנקודה בדיון), אלא שככה זה בסרט, וזה לא טוען שרומנטיקה יותר חשובה מחברות, וזה בטח לא זול, או נמוך, או בדיחה.
ומי שפוטר את זה ככל אחד מהדברים הנ"ל מפספס רובד בסרט שהוא שם בכוונת תחילה, וחבל.
לא הצופים פוטרים את זה כבדיחה,
אני בטוח בתשעים ותשעה אחוזים שגם תסריטאי הסרט הכניסו את כל הרמיזות ההומו ארוטיות האלה כלא יותר מבדיחה (שנמתחה ונלעסה ונהייתה מאוד מעיקה בסוף). את מחפשת רבדים שאין בסרט.
אני לא יודעת ספציפית לגבי התסריטאים של הסרט,
אבל אם מדברים על הומו אירוטיות כתופעה אזי יש בבירור יצירות שבהן ההומו אירוטיות מכוונת לחלוטין ואני יודעת זאת כי הבמאים, השחקנים או הדמויות הצהירו עליה ככזאת – שר הטבעות, אקס מן האחרון, שרלוק הולמס הסדרה החדשה של הBBC.
לגבי הסרט שרלוק הולמס באופן ספציפי, יותר קשה לי להוכיח אם אני ממציאה רבדים בסרט או לא. כל דבר רציני שאני אגיד על הסרט יהיה ניתוח יתר כי זאת קומדיה, ועוד קומדיה מסוממת והזויה לפרקים שלא לוקחת את עצמה ברצינות.
אבל אם אני נענית שניה לעולם של הסרט והולכת איתו ואני מוכנה לקבל את זה ששרלוק גאון פסיכי או אלוף אגרוף, אני לא מבינה איך אפשר לזרוק את האלמנטים ההומו אירוטים לפח.
כבר אמרתי את זה – זה בונה את הדמות של שרלוק, זה משפיע המון על היחס שלו לדמויות, זה הופך את ווטסון למה שהוא (כי ווטסון בסרט בסך הכל נמדד כמעט רק ביחס שלו לשרלוק), זה מניע מרכזי לאירועים בסרט, יש אירועים רציניים לחלוטין בסרט שיש בהם הומו אירוטיקה בולטת.
שוב, אפשר לפטור את כל זה כבדיחה. הרי ברמה מסוימת כל הסרט הוא בדיחה ואפשר להתייחס לדמות של שרלוק הולמס כגיבוב שטויות לא רציניות. אבל אם נכנסים לעולם של הסרט, אני לא מבינה למה דווקא ההומו אירוטיקה נלקחת פחות ברצינות מכל אלמנט אחר.
נראה לי שדוקא את מבלבלת בין שני דברים
הרי הרעיון שהולמס ווטסון הם זוג (או שאחד מהם מאוהב בשני) הוא בדיוק דוגמה של הפנדום שמרכיב ראייה רומנטית על מערכת יחסים שמתוארת כפלטונית. אין שום דבר רומנטי באופן שבו קונן דויל כותב על הדמויות ומערכת היחסים שלהם. יתכן שקונן דויל היה מודע לאפשרות שהשניים יקלטו כזוג, ויתכן שלא – בלי הבנה עמוקה יותר של האיש והתקופה שלו, קשה לי לאמוד עד כמה הוא היה מודע להומוסקסואליות ומה היה יחסו אליה. אבל כדאי לזכור שהיחס לנשים וליכולתיהן האינטלקטואליות היה כזה שקשה לדמיין גבר שחושב על אשה בתור מישהי שאפשר לדבר אתה כשוות ערך, ולכן חברויות נפש בין גברים היו משהו מאוד מקובל, בחברה ובספרות. יכול להיות שחלק ממערכות היחסים הללו נועדו להסתיר הומוסקסואליות, אבל אין שום דבר בסיפורים על הולמס ווטסון שרומז שזהו המקרה.
לנושא הדיון, אני קצת מסכימה עם כל אחד מכם – אני מסכימה שנטייה להפוך כל חברות לסיפור אהבה ממעיטה מערכה של חברות, ומצד שני מסכימה שאפשר לספר סיפור מעניין על הולמס ווטסון המאוהבים זה בזה. הכל תלוי בביצוע.
אני לחלוטין לא מתבלבלת כי הקאנון כאן הוא הסרט
ולא ארתוק קונן דויל.
בחיים לא הייתי מתווכחת ולו לרגע שלווטסון ושרלוק של ארתור קונן דויל יש מערכת יחסים הומו אירוטית, במעט סיפורי שרלוק שקראתי לא ממש ראיתי אותם כזוג.
אכן, ולא רק זה - זה מרדד את ההתנהגות האנושית
(הגברית, לפחות) לדפוס קבוע ומוגבל: אין מקום להפגנת רגשות למעט עם בת זוג, לא ייתכן קשר רגשי משמעותי שאיננו מיני למעט בין הורים לילדים. אולי ג'קסון אמר את זה לגבי סאם ופרודו (אני מתקשה להיזכר בראיון כזה. דווקא מק'קאלן כן רמז משהו פעם, אבל הוא לא ג'קסון), אבל התפיסה לפיה בהכרח קשר כזה הוא מיני היא מגבילה למדי. יש תרבויות שגברים מסוגלים ללכת בהן שלובי ידיים ברחובות, בלי שמישהו יחשוב על זה משהו. בתרבות המערבית, לפחות זו שאני מכיר, אנשים יחשבו מיד שהם זוג.
אבל שוב,
זה לא שהצופה מביט במערכת היחסים האפלטונית לחלוטין של ווטסון ושרלוק ומרדד אותה למשהו רומנטי כי זאת הדרך היחידה שלו לטעון מערכות יחסים במשמעות.
מדובר פה בסרט שצריך להתאמץ כדי להתעלם מההומו אירוטיקה פה, אתה זה שמרדד את מערכת היחסים בין ווטסון לשרלוק כשאתה מוריד ממנה רובד שהסרט זועק שהוא קיים.
לגבי הציטוט של ג'קסון על פרודו וסם – קראתי את זה בעיתון 7 ימים לפני כמה שנים.
התייחסתי באופן כללי לטיעונים, את שרלוק 2 לא ראיתי.
את שר הטבעות בהחלט כן.
אגב, חשבתי מה שאמרת על לסבו אירוטיקה
ואני חושבת שאתה טועה. ניקח לדוגמא את מערכת היחסים בין גבריאל לזינה ב"זינה הנסיכה הלוחמת" – זאת מערכת יחסים שתוייגה כלסבו אירוטית, בדיוק בגלל אותם אלמנטים שגרמו לקהל לתייג את כל מערכות היחסים שדיברנו עליהם כהומו אירוטיות (בן אדם אחד מבודד יחסית שיש לו רק חבר אחד טוב, שהוא היחיד שמבין אותו, שהם מוכנים להקריב את חייהם זה בשביל זה, שהם דואגים זה לזה, גם בנושאים הרי גורל וגם בחיי היום יום וכן הלאה).
הנה, שתי נשים שמתנהגות "ככה" על המסך, וכולם מתייגים את מערכת היחסים שלהן כלסבו אירוטית.
כולל כותבי הסדרה, עד כמה שידוע לי
(ל"ת)
אני חושב שהמשפט בסוגריים פה הוא דווקא העיקר
התיאור שנתת מתאים ל'חברות אמיצה' או 'ידידות נפש' (גם אם תלותית, במקרה של הולמס), אבל אלא אם כן יש סיבה לחשוב שקיימת גם משיכה מינית, אין פה שום דבר שקשור להומו-אירוטיות. לדוגמא, בין סאם לפרודו יש יחסים קרובים מאוד, אך אין לא בספרים ולא בסרטים אפילו בדל של רמז שהאחד מפנטז על גופו של השני. יחסים כאלה תמצאי לא מעט בין חברים הטרוסקסואליים גם מחוץ לעולמות בדיוניים.
התיאור שנתתי מתאים ליחסים מאוד-מאוד קרובים
שכאשר נתקלים בשני אנשים שמתנהגים כך אומרים שהם מתנהגים כמו זוג (אני אישית לא מכירה חברים אפלטונים שדואגים אחד לשני בכל פרט בחיי היום יום), וכשרואים התנהגות שכזו בין גבר ואישה מתייחסים לעובדה שהם מאוהבים בצורה קאנונית לחלוטין (אני יכולה לתת כדוגמאות בשלוף את בונז וניקיטה המקורית).
בנוסף המשיכה האירוטית בסרט באה באמת מאלף ואחת דברים – למשל מהכמיה בין השחקנים, מסצנת הרכבת וסצנת הריקוד, מהמבטים של שרלוק.
כיוון שזה לא מפורש תמיד אפשר להגיד שזאת סתם פרשנות שלי אבל נראה לי צריך להתאמץ כדי לא לשים לב לזה. ועובדה, תראה איך הקהל נענה לזה – גם בזינה וגם בשרלוק – תראה איך התייחסות להומו אירוטיקה חוזרת שוב ושוב גם בביקורות וגם בתגובות. זה לא איזה משהו מוזר שהמצאתי במוחי הקודח, זה משהו שריר וקיים בסרט.
לגבי שר הטבעות – אני לא זוכרת את הפרטים עד כדי הבאת פרטים קונקרטיים על מערכת היחסים של סם ופרודו, דיברתי על זה גם כי הבחור שממנו התחיל כל הדיון הביא את זה בעצמו בתור דוגמא (כלומר הוא ראה בהם כדמויות שיש ביניהם מערכת יחסים הומו אירוטית, ולא אני), וגם בגלל הציטוט של ג'קסון שקראתי שאמר שהוא ביים אותם כך בכוונה.
אז הדבר היחיד שמבדיל בין אהבה לבין רעות הוא משיכה מינית
כי אם, נניח, הולמס אוהב מאוד את קרבתו של ווטסון, חש שהוא זקוק לו, מקנא במערכות יחסים אחרות שווטסון מקיים, מייצר בכוונה מצבים שבהם גם ווטסון יזדקק להולמס ומוכן להקריב את חייו למען ווטסון – אבל הוא *לא* חושק בו מינית, האם זו לא אהבה? או שזו רק לא הומו-אירוטיקה?
רעות היא גם צורה של אהבה.
רק צורה לא-מינית.
ואין בינה לבין אהבה רומנטית שום הבדל חוץ מהמין?
תראה את רשימת התכונות שמניתי למעלה: אם כי תואמת את היחסים בין ווטסון להולמס, אין הרבה ספק שהולמס מאוהב בווטסון. השאלה אם הוא נמשך אליו מינית או לא לא נראית לי עד כדי כך משמעותית.
כל רשימת התכונות האלה יכולה להיות גם בקשר
של הורים עם ילדיהם.
חוץ מהאקסקלוסיביות (קנאה במערכות יחסים אחרות)
זאת אומרת, זה בוודאי יכול להתקיים, אבל זה לא מקובל חברתית. כנ"ל לגבי רעות, אגב.
הולמס של הסרט מנסה לחבל בכל מערכת יחסים אחרת של ווטסון. זאת לא רעות, זאת אהבה רומנטית (רק בלי משיכה מינית – כי הולמס הוא יצור א-מיני).
לא מקובל חברתית, אבל מוכר.
ולא רק שמוכר, בעצמי ראיתי מקרים של אנשים שנותרו רווקים שנים כי ההורים (במקרים אלו האמהות) למעשה לא הותירו להם את האפשרות להתנתק ולפתח מערכות עם אנשים אחרים.
אבל זה עדיין לא הפך את מערכת היחסים הזו בין ההורה לילד לאהבה רומנטית, רק לדפוקה.
אקסקלוסיביות (לפחות לאמונה שלי, אני לא ביגמיסט ולא פוליאמורי) היא חלק אחד מאהבה רומנטית; משיכה מינית היא חלק אחר. קח כל אחד מהמרכיבים האלה ואין לך אהבה רומנטית. קח מערכת יחסים קרובה ש*לא* מנסה לחבל במערכות יחסים אחרות, וקבל מערכת יחסים נורמלית.
למה זו לא אהבה רומנטית?
אם אמא לא מוכנה שהבן שלה יפתח מערכת יחסים עם מישהי אחרת, זה בהחלט נראה לי שהאם מאוהבת בבן. לחלופין, אתה מוזמן לחשוב על זה כעל "דפוק", אבל זה לא מאוד עוזר במקרה שאנחנו מדברים עליו כאן: כי זה אומר שאתה צריך להכריז על מערכת היחסים בין הולמס לבין ווטסון כדפוקה או כרומנטית. חברות רגילה, בניגוד למה שנאמר בדיון כאן, אין ביניהם.
לגבי סוגיית המיניות, אגב, זאת שאלה טובה. נדמה לי שיש אנשים שמקיימים מערכות יחסים זוגיות רומנטיות שאין בהם משיכה מינית (למשל אנשים מבוגרים מאוד, שלא לדבר על אנשים נטולי דחף מיני). אבל זה בהחלט לא הכלל, אלא היוצא מהכלל.
אני חושב שההגדרה של אהבה רומנטית
היא הכרה בכך שמצאת את מי שאתה מרגיש שאתה רוצה, בנפש שלך, להיות בן זוג שלו, ולא מרגיש צורך לחפש אחר בני זוג אחרים.
בהחלט נראה מתאים כאן.
(ל"ת)
בדיוק
זו אהבה, ולא הומו-אירוטיקה (בפרט, ה'אירוטיקה' בה"א חסרה כאן).
רוב האנשים מכירים מערכות יחסים כאלו בקרב בני משפחה, אבל תמצאו אותן לא מעט בקרב לוחמים, שותפים לדירה או סתם חברים מאוד קרובים.
במקרה של הולמס ווטסון מערכת היחסים היא גם די תלותית ופאסיבית-אגרסיבית, אבל במקרה של סאם ופרודו, לא.
אגב, לדעתי הולמס של ריצ'י מושפע רבות בהתנהגותו לא מהולמס המקורי, אלא דווקא מחיקוי שלו – האוס, וכך גם ווטסון/וילסון.
רגע, תן לי להבין,
הדיון התחיל מזה שיש הומו אירוטיקה בשרלוק הולמס, subatoi טען שאי אפשר להתייחס לזה ברצינות, אני טענתי שכן אפשר – אבל שנינו התחלנו מנקודת הנחה מוסכמת שיש הומו אירוטיקה.
עכשיו אתה טוען שבכלל אין הומו אירוטיקה בסרט? שכשרד פיש כתב את זה בביקורת הוא התבלבל? ש-subatoi ואני סתם מדמיינים? שחצי מהתגובות כאן רואות דברים שהם לא באמת שם? שכל הביקורות שמציינות את ההומו אירוטיקה לא ראו את הסרט הנכון?
כי פתאום אני מרגישה שאני מנהלת דיון אחר, בחיי שחשבתי שחשבתי שההומו אירוטיקה בסרט (בין אם כבדיחה ובין אם כעניין רציני) היא עובדת מוגמרת, היה לזה הענות כל כך משמעותית מהקהל שלא חשבתי שיש על זה ויכוח.
יכול להיות שאני לא מבינה אותך, אבל הטיעון שלך זה שבסרט אין בכלל רמיזות הומו אירוטיות?
ננסה
הרמיזות קיימות, והן בדיחה. כשהולמס מחופש לאשה ונשכב על וואטסון, ברור שיש כאן סיטואציה שהיא קומית בגלל ההקשר הה"א שלה. ובכל זאת, אני לא רואה רמז לכך שקיימת איזושהי משיכה מינית בין השניים, וכנ"ל לגבי אחרים שהזכרת.
אגב, מתח מיני הטרוסקסואלי קיים בצורה הרבה יותר מובהקת בין איירין להולמס בסרט הראשון (בין השאר היא טורחת לקשור אותו עירום ובתנוחה, נאמר, מרמזת), וגם שם נראה שעניין מיני של ממש כמעט ולא קיים מצדו של הולמס.
זה אותו הולמס ששואל
Why would I want anything with a mind of its own bobbing about between my legs?
מבלי לשים לב שלרוב המוחץ של האוכלוסייה תהיה תשובה ברורה לכך. מדובר בדמות שהיצר המיני שלה לא משמעותי.
להבדיל, נראה שלפרודו וסאם דווקא כן יש יצר מיני, אבל שוב, אין שביב של בדל של צל של רוח של של רמז שהוא מופנה אחד כלפי השני.
הנושא הזה הרי מוכר לעייפה, ולא צריך ללכת רחוק למצוא אזכורים תרבותיים – 'שיר הרעות' מזכיר בפירוש אהבה בין גברים. בתלמוד תראי שלצי הדור כבר שמו לבם לפירושים אפשריים (ושטותיים, לדעתי) לכך שאהבת יונתן כה נעמה לדוד. אבל אולי דווקא ב'סקראבס' היטיבו לבטא את העניין:
http://www.youtube.com/watch?v=lL4L4Uv5rf0
נו, חזרנו לנקודת האפס.
אנחנו שנינו מסכימים שיש הומו אירוטיקה בסרט, אתה חושב שהיא בדיחה ואני חושבת שאם לא לוקחים אותה ברצינות מפספסים רובד בסרט ומרדדים את הדמות של שרלוק (ואני אומרת את זה בידיעה שהסרט כולו וכל דמותו של שרלוק היא סוג של בדיחה, כן?).
עכשיו אפשר לחזור להודעה הראשונה בשרשור ולקרוא הכל מההתחלה…
נתחיל שניה מהסוף – אני לא חושבת שכל חברות בין שני גברים היא הזמנה לסקס, לכן אני לא סגורה איך הגענו לשיר הרעות או לדוד ויונתן. את שר הטבעות, בפעם השלישית, לא אני העלתי בתור דוגמא, וכשכבר דיברתי על פרודו וסם זה היה בהקשר של מה שג'קסון עצמו אמר.
לכן, הבה נתמקד בשרלוק הולמס.
אתה מתחיל מזה שיש משיכה מינית בין איירין לשרלוק – זה לא טיעון נגד למה שאמרתי, אני מסכימה לחלוטין, המשיכה ביניהם היא קאנונית ולא סותרת את מערכת היחסים בין שרלוק לווטסון, כמו שמרי לא סותרת.
אחרי זה אתה אומר ששרלוק הוא דמות שהיצר המיני שלה לא משמעותי. אני גם לא מבינה טיעון נגד למה זה – אם למרות שהוא לא יצור מיני עדיין המשיכה שלו לאיירין מובהקת, מה מונע ממנו להימשך גם לווטסון?
מה שמשאיר אותנו רק אם זה שאתה לא רואה בין ווטסון לשרלוק שום משיכה מינית. אבל זה לא שאתה לא רואה אותה (אם הומו אירוטיקה לא רומזת על משיכה מינית, אין לי שמץ מה היא כן עושה), אתה רואה אותה ופוטר אותה כבדיחה של היוצרים.
בקיצור, אין לי מושג למה דווקא את מערכת היחסים בין ווטסון לשרלוק אתה פוטר כבדיחה. אבל זה מצחיק אותי, כי אותה מערכת יחסים בדיוק כשהיא מתוארת בגבר ואישה (ונתתי כמה וכמה דוגמאות בהם זה ככה) נחשבת כמערכת אהבה + משיכה מינית קאנונית לחלוטין. כאן כי הם שני גברים אז פתאום זה נהיה ידידות ממש ממש אמיצה (עד כדי פסיכית לחלוטין, הקנאה של שרלוק לא בריאה אבל מובנת אם מדובר בזוגיות לא ממומשת, ופשוט הזויה אם מדובר בידידות אפלטונית) שכל גילוי פיזיות מצידה הם לחלוטין בדיחה ואין לקחת אותם ברצינות.
לי אישית נראה שככה הצופה צריך מאמץ כדי לעשות את ההפרדות וההנמקות הללו, וגם בסוף הוא מקבל סרט פחות שלם.
אם את רוצה המחזה טובה של הקשר הזה
תעשי לעצמך טובה ותצפי בסדרה של ה BBC – בעצם שישה סרטי טלביזיה (בערך שעה וחצי האחד) שבהם ברור שיש אהבה בין השניים, גם אם לשניהם עצמם לא ברור הטיב שלה…
גם שם מתבדחים על הקשר שלהם פה ושם, אבל מנצלים אותו גם כדי לתת מימד לדמויות ועומק רגשי לסדרה.
ראיתי את הסדרה,
דווקא שם, באופן ממש מפתיע, למרות האינסוף רמיזות/הבהרות מוחלטות (ע"ע איירין אדלר) פחות קניתי את זה שהם זוג רומנטי.
ראית את הפרק האחרון?
ואני לא בטוחה שהם הלכו בדיוק על "זוג רומנטי", אבל יש שם משהו מאוד מעניין וברור שיש בינהם אהבה.
עוד מחשבה על ההבדל בין ה"שרלוק"ים
בסדרה השאירו את שרלוק קריר ונטול רגש למראה (אם כי מה שהיה תכונה נערצת בעיניים הויקטוראיניות של הספרים הפך למגרעת על סף הנכות בסדרה המודרנית) ולכן מערכת היחסים המוזרה עם ווטסון "עובדת". אני מאמינה לשרלוק של הסדרה שהוא מתמודד עם רגשות שהוא לא כ"כ יודע מה לעשות איתם (וגם המשחק של ווטסון לדעתי מוצלח מאוד). בסרטים הם מתפקדים יותר כצמד קומי מאשר זוג במערכת יחסים. אם כי אני חייבת להודות שבין השחקנים בסרט יש כימיה נפלאה (כמו שעולה גם מהראיון שקושר פה).
עוד לא ראיתי את הפרק האחרון בסדרה,
אולי כשאני אראה אותו אני אצטרף לדעתך.
בכל מקרה, לא הצלחתי לנסח משהו אינטילגנטי שמשווה בין הסדרה לסרט, ולדבר על הסדרה לבד זה יהיה אוף טופיק. לכן למרות שאני מסכימה עם כמעט כל מה שכתבת (בעיקר לגבי הדמות של שרלוק בסדרה) וזה גם מעניין אותי, אני כרגע לא ממש יכולה לתרום לדיון.
סרט אדיר
אני לא נוהגת לצאת בהצהרות , אבל מבחינה ויזואלית זה כנראה הסרט הכי טוב שראיתי .
התסריט שנון ,העלילה מעניינת והמשחק של דאוני ג'וניור משובח כרגיל (וחבל שהאקדמיה מתעלמת) .
גם ג'וד לאו , סטיבן פריי וג'ארד האריס מצויינים .
ובנוגע לסיום – אני חושבת שעומד לצאת סרט שלישי . הסוף בסרט היה די פתוח , ובויקיפדיה כתוב שהסרט השלישי יצא ב-2013. אני טועה ?
בהחלט ייתכן שיהיה סרט שלישי
לא טענתי שלא יהיה סרט כזה, אלא שההרגשה שיצאתי ממנה מהסרט היא שאין צורך בסרט כזה. ה"טרילוגיה" נסגרה היטב בשני סרטים.
כנראה שיהיה שלישי
מצד אחד, מה שרד אמר. מצד שני, זה הולייוד, כל עוד הסרט ירוויח הרבה, יהיה לו המשך. הם לא מתחשבים בדברים כמו 'עלילה'. אני אשמח לראות המשך, אבל אני מקווה שלא נראה את דאוני ג'וניור רק כטוני סטארק / שרלוק הולמס בשנים הקרובות.
אם סיספנדת את שאר הסרט
זה קל![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
אחרי רצף חסר כל הגיון ביולוגי, היסטורי, גיאוגרפי, לשוני* ופיסיקלי, אני לא מצפה למשהו אחר מהסיום.
ואם יורשה – "ולנסיה" נשמע לי מספיק נשי…![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
___
* האיש שלי דובר גרמנית כשפת אם והוא ניסה להבין למה החייל צועק "יש יותר מידי שועלים לתרנגולות שלכם!"
סיספנדתי גם סיספנדתי
אבל יש דברים שהם יותר סספינדים מאחרים (כן, אני נהנה מהטיות של מילים שלא באמת קיימות מחוץ לעין הדג :P )
לא שמתי לב לשם, ובכמ הכל יחסי ;)
____
תזכירי לי מתי זה היה?
דווקא באקס מן
לדברי האיש, הגרמנית הייתה מושלמת (לפחות של דמויות המשנה).![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ולדברי האישה, הרוסית היתה קשקוש
Re-read, woman!![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני חושב שהרוסית היתה בסדר,
אבל המבטא היה לא טוב אצל חלק מהשחקנים.
המבטא היה נוראי
אצל אף אחד מהשחקנים זה לא היה נשמע שהם דוברי רוסית (למרות שלפי מה שהבנתי חלק מהם דוקא כן רוסים, כך שאני לא באמת מבין את הרעיון של עיוות המבטא).
חוץ מזה, עד כמה שאני זוכר (למעט כמה מילים במבטא נורא שאותן לא הצלחתי להבין), הרוסית אכן היתה בסדר.
אני לא זוכר כל כך טוב,
אבל חלקם לדעתי דיברו בסדר גמור. פשוט הללו היו בעלי התפקידים המשניים ביותר, למיטב זכרוני. היתה להם שורה וחצי וקצת. כמובן, ראדה שרבדז'יה, שגילם את הגנרל, היה משהו מיוחד בפני עצמו. אני לא מסוגל בכלל לשים לב למבטא שלו כשאני רואה את הגבה הזאת, כאילו הוא הולך למכור לסבסטיאן קוקאין במחיר מופרז…
הבנתי בפעם הראשונה
זו הייתה תוספת.
זה כי מייקל פאסבנדר חצי גרמני.
אם אני זוכרת נכון זה אבא שלו שגמרני ואימו אירית, אבל יש מצב שזה להיפך. הוא אמנם לא גדל בגרמניה אבל נולד שם ובטח יודע את השפה מאחד מהוריו.
קורה הרבה שהדברים שנאמרים בשפה האחרת הם נונסנס
או בדיחות מתחכמות, או סתם בעלי משמעות שונה. הנה רשימה של כאלה
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/BilingualBonus
ויש אפילו כמה בעברית. למשל הסצנה הזאת בד"ר הו (ספוילר לפרק Bad Wolf)
http://www.youtube.com/watch?v=4fzgjYeb4J8
שבה המקהלה שרה "מה קורה פה".
וכמובן בוראט.
I was expecting Shaddaim
(ל"ת)
שמונה שנים, לא כמה חודשים
והסיפור שאני שמעתי הוא שמו"לי העיתונים שבהם הופיעו סיפורי הולמס חזרו והתחננו בפניו לאורך כל אותה התקופה שיחזיר את הולמס לחיים, ולבסוף על מנת להיפטר מהם הוא דרש 1000 ליש"ט לסיפור. הם הסכימו, והוא נאלץ לכתוב…
שניכם צודקים.
(ל"ת)
וגם יותר מכמה עלילות
רוב סיפורי הולמס נכתבו לאחר הקאמבק (בפרט "כלבם של בני בסקרוויל", בקלות העלילה ההולמסית הכי מפורסמת, נכתב כחלק מהקאמבק – אם כי אז דויל עוד התעקש להותיר את הולמס מת והעלילה מתרחשת לפני "מותו" של הולמס).
הדרך הכי טובה לתאר את הסרט- "היה סבבה והכל, אבל..."
אבל למה, אלוהים ישמור, למה הבנאדם עם החשיבה הלוגית כמעט הכי מבריקה בעולם (מייקרופט יותר מבריק ממנו, אבל נגיע לזה מאוחר יותר) מתעסק בהיקשים ככ פשוטים? "יש לך בוץ על הנעליים מכאן שדרכת על בוץ בדרך" נו באמת. אני לא שואל למה הוא לא מפותל כמו בסיפורים של הולמס. אני פשוט תוהה, אתה רוצה לבנות דמות מבריקה? שכנע אותי שהיא מבריקה!
אבל למה, למה בבנאדם שמוצג כאחיו של הולמס, ומשתמש באותו שם כמו בספר (ומכאן שהוא אמור למלא תפקיד זהה) נעשה שימוש ככ רדוד שההגדרה שלו באחת התגובות לגבי הסרט (כאן בעין הדג) כ"שמן" די ממצה את התפקיד שלו? אני מוכרח לחזור לתיאור שלו בספר- הוא מתואר שם כבעל מוח לוגי מפותח יותר משל שרלוק עצמו.
אבל למה, בחייכם, למה לטרוח עם ככ הרבה סלואו מו? בחלקים מסויימים הרגשתי כאילו הסרט הוא בערך שעה ורבע עלילה, ועוד איזה שעה על קרבות אגרופים בהילוך איטי ופירוט הטקטיקה שלעתים נשמע כאילו מנסה להצחיק מישהו? (בפעם האחרונה אגב זה היה כמעט הזוי *מדי* בשבילי, הקטע עם הפירוט)
ויש עוד כמה וכמה "אבל"ים שאפשר לפרט, הנקודה היא שבסופו של דבר הם פחות חשובים.
מה שבאמת חשוב זה שלמרות כל המגרעות שלו, זה היה סרט נהדר. במקרה הסביר בהחלט שריצ'י יקבל פרס כלשהו, אני באמת חושב שכדאי לו לזכור להודות לאבא, אמא, ולרוברט דאוני ג'וניור (ממש לא בסדר הזה)
(למרות שאם ההסטוריה חוזרת דווקא רוברט דאוני ג'וניור הוא זה שיקבל את הפרס)
אגב, ממה שקראתי עד עכשיו יהיה שרלוק 3 והוא יחלוק תסריטאי עם איירון מן 3
(מישהו עשה פעם Robots vs. Detectives?)
נשמע כמו אחלה שם
ויהיה מגניב לראות איירון מן מחשב קרבות בראש P:
First, left haymaker…..Then, palm laser….Finish with shoulder-rocket-thingy…Target destroyed.
סרט ממש כיפי
כיף מתחילתו עד סופו. רוברט דאוני ג'וניור משובח בתפקידו כשרלוק והופך אותו לאחת הדמויות הכי מהנות שיש בקולנוע (לפחות עד הסרט החמישי…). השחקנים האחרים טובים מאוד, האקשן מוצלח, ההומור טוב והסוף הוא אחד הסופים הכי טובים של השנה.
אמ, מבחינת תפקידים ראשיים אני חושב שהאוונג'רס זה החמישי
שני איירון מן, שני שרלוק (נשמע כמו רשימת קניות במכולת)
לדעתי יש לו עוד מספיק זמן, כל עוד הוא לא יעשה שטויות בדרך
האמת שהתכוונתי לשרלוק החמישי
כי אם ג'וני דפ יכול למצות את ג'ק ספארו בסרט הרביעי, רוברט דאוני ג'וניור עלול לעשות גם.
אני לא בטוח, הכל תלוי בתפקיד-
לדעתי הקסם של ג'ק ספארו היה שהוא אף פעם לא נחשב ל"גיבור" של הסרט,הוא היה דמות משמעותית-שולית כזו שזורמת עם כל מה שקורה ומנסה לנצל את זה לטובתה. ברביעי הכל היה סביבו ואני משער שהיה לו די קשה לייצר שוב את הקסם הנונשלנטי הזה כשכל הפוקוס היה עליו.
לרוברט דאוני ג'וניור אין את הבעיה הזו אבל שוב, כמו שכתבתי בכותרת הכל תלוי בתפקיד. ובתסריט.
זה לא בדיוק עונה לך
אבל תעיף מבט כאן (שרלוק הנוכחי כבר מוזכר שם):
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/TheEndOrIsIt
ואם טרם הכרת את tvtropes, קבל את התנצלותי על כך שהרסתי לך את החיים.
לא מצאתי...
אבל תודה על העזרה. ואני כבר מכר ותיק של האתר, אתה יכול להסיר זאת ממצפונך.
אחד הסרטים הכיפיים שראיתי בתקופה האחרונה
אפס ערך מוסף, אפס איכות, שום בשורה חדשה לקולנוע, רק פאן טהור שמוזרק לך היישר לווריד.
אבל זה לא הלך בקלות. איפשהו באמצע הסרט, איבדתי לחלוטין עניין בסיפור, ובעקבות רצף של סצנות אקשן חסרות משמעות אמיתית לעלילה וצמצום של הדיאלוגים הכל-כך-מוצלחים שהכרתי מהסרט הראשון, חשבתי שהסרט מאכזב. וחבל, כי הוא התחיל טוב. (הקטע שבו תוקעים לשרלוק ברז, והוא "עושה הולמס" ושם את הסינר על החולצה, היה פתיחה מושלמת לסרט והיא השתלבה מצויין עם הת'ים).
אבל אז, סוף סוף, טרחו לספר לנו (תודה באמת) מה לעזאזל קורה כאן. והעלילה אכן קולחת יותר הפעם. מהרגע שבו מסבירים לנו מה, למען השם, מוריארטי עושה, הסרט נעשה מוצלח בצורה קיצונית. אקשן סופי היסטרי, פומפוזיות (משחק השח) מענגת, וגם כמה בדיחות מהטובות השנה בקולנוע, כשהבולטת מכולן היא הסיקוונס עם הפוני. "גרמניה לא הולכת לשום מקום" LOL. זה הגיע אחרי הרבה דקות של רצינות תהומית, מה שהפך את זה למצחיק במיוחד.
מערכת היחסים בין ווטסון לשרלוק היא מה שהופכת את הסרטים ליותר מסתם סרטי מסתורין-אקשן רגילים, ונותנת להם טון משלהם, והפעם לא רק רד"ג עושה את הסרט אלא גם ג'וד לאו. הדמות של אחיו של שרלוק (האגריד!) גם הצחיקה אותי מאוד ("נו!" "הי דאזנט").
כנ"ל העלילה, ובעיקר האופן שבו שזורים הרמזים בסיפור, וההתגלות שלהם בסוף. אני מת, מת, מת על הדברים האלה וזה אף פעם לא נמאס עליי. נקודת תורפה אצלי. עשית סרט שבו הרבה פרטים שקורים מתגלים כבעלי משמעות בסוף? זכית באהבתי!
בשורה התחתונה, התחיל טוב, המשיך צולע, וסיים מצויין. אני חושב שהאורך של הסרט עובד לטובתו, כי באמת לוקח המון זמן להתחבר לתעלומה שבו, וברוב סרטי הבלשות הרגע שבו אתה מתחבר לתעלומה הוא בדרך כלל הפינאלה. כאן זה גם היה נדמה כך, אבל אז הסרט המשיך. והמשיך. והמשיך. ונהניתי מכל רגע.
רגע, זה לא האגריד
וואו, הם דומים!
אהבתי?
נורא אהבתי את שרלוק הולמס הראשון. הוא היה מצחיק, עמוס באקשן, חכם ומשוחק מצויין. השני, לעומת זתא, מאכזב. הביקורת, בסופו של דבר, צודקת. בסרט הזה יש הרבה יותר אקשן ורמיזות הומו-ארוטיות משעשעות מהסרט הראשון. וזה היה יכול להיות סבבה כשלעצמו, אבל פה מגיע הבעיה: לעיתים נדמה שהרצון שלהם לדחוף כמה חרי Aשיותר אקשן וכמה שיותר בדיחות הומו ארוטיות בא על חשבון דברים אחרים כמו העלילה והדמויות. זה כאילו הם כתבו רשימה של תיאורי סצינות פעולה ובדיחות ה"א (שלמען הסר ספק – כולם מוצלחים/מוצלחות), ואז דחפו סיפור בין לבין. כתוצאה מכך, הסיפור מורכב יתר על המידה (באמת, את "החפרפרת" היה לי יותר קל להבין), מלא בקוויי חקירה לא ברורים ולא מוסברים, משנה טונים בקצב מוזר ולא אחיד (שמתי לב שאחרי שעתיים של בדיחות ואקשן, פתאום הסרט הופך לדרמת ריגול) וכלל את אחד מסופי ה-FUCK YOU הגדולים ביותר שראיתי. ובתור מישהו שדווקא אהב את העלילה בסרט הראשון וחשב שהיא נאמנה לרוחו של שרלוק הולמס, אפשר לסמוך עליי כשאני אומר שהפעם היא לא. הדמויות? נראה שכולם חוץ מווטסון נשחטו לגמרי, ולא מייצגות בכלל את מה שהן יכלו להיות (במיוחד הפריע לי התיאור החדש של הולמס, שהפך אותי מספק פסיכופט ספק גאון, לסתם פסיכופט). ולכן, על אף שבהתחלה מצאתי את האקשן ואת בדיחות ה-ה"א מהנים במיוחד, לקראת סוף הסרט הם נשחקו והחלו להתיש.
אבל שלא כמו המבקר מ-YNET שראינו קודם, אני בהחלט מודע לזה שיש בסרט הזה יותר מרק בדיחות ה"א ואקשן. על-אף שהדמויות לא משהו, המשחק פה פשוט נהדר, וכל שחקן מתחבר במאה אחוז לדמות המטורללת שהוא משחק. איכות ההפקה פה מושלמת, מצילום ועריכה, דרך עיצוב אומנותי, וכלה בפסקול (אלוהים, הפסקול…), וההומור הבריטי, זה שלא גורם להולמס ו-ווטסון להיראות כמו אריק ובנץ, קורע מצחוק.
האם נהניתי מהסרט? כן, אבל פשוט הרגשתי שהוא יכול להיות הרבה יותר שלם, במקום רק לדחוף כמה קונספטי וכמה ראנינג גאגס ולהדביק אותם ביחד. אם יהיה סרט שלישי בסדרה, אני מקווה שהוא ייצא קצת יותר טוב.
קצת מתיש
בסרט הראשון הייתה תנופה לסרט הזה כבר אין: כולם רצים ממקום למקום, רוב הזמן בלי סיבה נראית לעין, לוקחים סיכונים מיותרים לחלוטין, ואין שום תעלומה מעניינת ברקע. לא נשאר בזה כמעט שום דבר הולמסי, אבל בתמורה גם לא קיבלנו שום דבר אחר. עם כל הכבוד להערצה הארוטית של גיא ריצ'י לכלי יריה, הדבר היחיד שמציל את הסרט הזה מלהיות מעיק לחלוטין זה ג'רד הריס בתור מוריארטי מקסים ומאיים כיאות.
אני לא מצטער שלא הספקתי לראות את זה לפני סקר סרט השנה
אני ממש לא מסכים עם הביקורת. הסרט הזה ללא ספק ממשיך את דרכו של הראשון, אבל בכל הכיוונים הלא נכונים. אני לא הולך להתלונן על זה שסרט עם "שרלוק הולמס" בכותרת הוא פשוט סרט אקשן שקורה לפני 120 שנה, כי לזה באתי מוכן, אבל הבדיחות בסרט ברובן עבשות ובראשן מייקרופט שנראה כאילו איבד את הדרך לסט של דיוויד לינץ', המזימה לא קוהרנטית (הרבה פחות מוצלחת מבראשון) וסצנות המכות פחות מושקעות ומצולמות רע למדי. אני מחבב את סגנון העריכה של גיא ריצ'י, אבל זה היה פשוט בליל לא מובן.
חוץ מזה, אין לי מושג מי נתן להולמס קולות על הופעת השנה. רד"ג נראה פה עייף ולא מתאמץ, כאילו נמאס לו מהפרנצ'ייז.
אילו זה היה השרלוק הראשון מסוגו עוד הייתי מחליק, אבל אין תירוץ לעשות המשכון שהוא כ"כ נחות לעומת המקור. לפחות קיבלתי טריילר לעלייתו-של על מסך גדול.
מסתבר שהמתח המיני בינהם הוא לא העמדת פנים
http://www.youtube.com/watch?v=GKQNEThasfg
וואו.
מועמדות לסצינה המגניבה ביותר
סצינת היער כמובן !
לא ראיתי כמות כל כך גדולה של יופי בכל שוט בכל חיי .
סרט מצוין, אחד הטובים השנה.
את הראשון פחות אהבתי בגלל שהוא היה בסגנון "שרלוק הולמס" – כלומר הולמס מופיע בסוף ומביא פתרון בעזרת רמזים שכלל לא הופיעו במהלך הסיפור. ודווקא בסרט הזה נתנו יותר אפשרות לעקוב אחר הרמזים, לפעמים אמנם בקצב של מאיות השנייה אבל זה רק מוסיף חיזוק על יכולותיו של שרלוק הולמס.
הצילום היה מצוין, משחק יפה בין זמן קליע וזוויות צילום מיוחדות.
האקשן היה טוב, ובמידה.
המשחק היה מצוין, במיוחד שיתוף הפעולה "שרלוק את ווטסון".
מייקרופט, אחיו של שרלוק הולמס, אמנם היה דמות שולית, אך הוסיף מימד על האתגר השכלי של שרלוק במשך חייו (בזמן שהוא לא רדף אחרי ארכי-נבלים).
והכי חשוב, הסרט פשוט מצחיק בטירוף, בין עם זה שנינויות של הדמויות או קומדיית מצבים מגוחכת, יש שיגידו "הומו אירוטי" אבל מה זה משנה, העיקר שזה מצחיק…
הסרט אכן שנון ומצחיק.
והוא אכן לא הולמסי.
הבעיה עם הסרט היא שרואים שהבמאי נהנה הרבה יותר מהפגזים והפיצוצים והטכנולוגיה מאשר מהתעלומות. סרטים על פגזים ופיצוצים וטכנולוגיה הם בהחלט נחמדים (למרות שכאן זה נהיה לי, אישית, קצת מעיק בשלב כלשהו), אבל אין ביניהם לבין הולמס כמעט שום דבר.
דורון תעשה לי ילד!!!111111
בנאדם-הביקורת-שלך-מעולה!! אתה כל פעם מחדש הורג אותי מצחוק! גם אם אני לא מסכים עם דבריך (לא קורא הרבה) אני נהנה לקרוא אותם! אולי תכתוב ספר? אני הראשון שיקנה אותו..
לעניין הסרט- סרט כיפי, מצולם בצורה מדהימה כמו שרק גאי ריצ'י יודע להראות.. פשוט ממתק לעיניים! השחקנים נהדרים והעלילה סבבה. .
מומלץ!
שאלה
האם יהיה סרט שלישי ? מישהו יכול לענות ?