על הכוונת

מאת
מרווין
– פורסם ב 21 באפריל 2007Posted in: ביקורות

במקור: Shooter
במאי: אנטואן פוקואה
תסריט: ג'ונתן למקין
שחקנים: מארק וואלברג, מייקל פניה, דני גלובר, קייט מארה

אילו התמצא מש"ק-תותחנות סוואגר בכללי המשחק הקולנועיים כפי שהוא מתמצא בכללי המלחמה, ודאי היה מחליט לוותר מראש על הפריצה אל תחומי מסך הכסף. כידוע, תקנות הסינימה (עלילה וטוויסטים) משנת 1955 מספרות לנו שעל מנת להיות גיבור מותחנים הראוי לשמו, מומלץ מאוד לשאת איתך טראומה קשה, אשר תגרם לך כבר במהלך הדקות הראשונות של הסרט – אתם יודעים, אלו שבדרך כלל יסתיימו בכתובית "כעבור תשעה חודשים/שנה/36 חודשים/אחרי החגים". גם סוואגר לא ניצל מכך, ומעוד כמה עשרות קלישאות אקשן אחרות. יוצריו של הסרט הזה לא לקחו סיכונים מיותרים, וויתרו מראש על כל ניסיון להמציא משהו חדש. "אם זה לא שבור", אמר המשורר, "אל תתקן את זה". ההמלצה הזו אומצה על ידי היוצרים בחום, והסרט – באחריות! – לא מכיל שום דבר שלא ראיתם קודם. למרבה השמחה, נראה שהנ"ל בהחלט מודעים לזה, והתוצאה היא סרט מתח-פעולה שגרתי לחלוטין – אבל כזה שעובד.

הטראומה שחווה הביאה את בוב לי סוואגר, צלף מובחר של המארינס, לפרוש מהשירות ולהסתגר בבקתה מבודדת בהרים. השלווה שרכש שם מופרת כאשר מבקש מישהו להתנקש בנשיא ארה"ב, וסוואגר נקרא שוב אל הדגל, על מנת לתרום מכישוריו לסיכול המזימה. למקרה שלא ידעתם, צליפה היא עסק מורכב מאוד. צלף מקצועי זקוק להרבה יותר מאשר כוונת ויד יציבה. בירי לטווחים ארוכים ישנו צורך בחישובם של גורמים רבים – כגון המרחק המדויק למטרה, מהירות הרוח, סטיית הקליע, ובטווחים גדולים במיוחד אפילו שיפוע כדור הארץ. בבחינת "נשלח צלף לתפוס צלף", מתבקש סוואגר לחזות היכן ומנין יבחר צלף מקצועי כמוהו לבצע את ההתנקשות.

אני מנחש שלא אפתיע אף אחד אם אספר שהכל משתבש, ושסוואגר מוצא עצמו הופך מיועץ לחשוד ברצח ונאלץ להימלט על נפשו, לפענח את המזימה לתוכה נשאב, וכמובן לחסל את אלו שרוצים אותו מת לפני שיצליחו לממש את שאיפתם.

חידושים אין בסרט הזה. התסריט כמעט שלא מפתיע, ובעצם גם לא כל כך מנסה. בעידן ההפוך-על-הפוך המודרני, כבר בתחילת הסרט ניתן לנחש שהמפקד של הגיבור הוא הבוגד. או אשתו. או שניהם ביחד. או מישהו אחר, אבל הרי גם בו חשדת כל הזמן. תודו שבמצב כזה, קצת קשה ליצור הפתעות משמעותיות.

כל דמות בסרט – הצלף הקשוח, אלמנת חברו שנפל, הפוליטיקאים חסרי המצפון ואנשי סוכנויות הביטחון למיניהם – נכנסת בדיוק למשבצת מוכרת וידועה ממאה סרטים קודמים. השחקנים בסרט עושים ברובם את עבודתם נאמנה. הם מלוהקים היטב לתפקידיהם, להוציא את אלמנת החבר שמשום מה מנסה לשכנע את סוואגר שהיא מורה בכיתה ג' – רעיון מגוחך לחלוטין, שכן במבט אחד ניתן לקבוע שהיא שחקנית-דוגמנית כושלת, שלא תדע אפילו מאיזה צד מחזיקים את הגיר.

כיוון שהכל מוכר וידוע, הסרט קולח, רץ קדימה ולא מתעסק בשטויות – למעט חריקות קטנות, כמו החלטתו של הבמאי שלא לוותר על הצעדת גיבורו בהילוך איטי ונוטף קוליות מול פני המתכרכמים במיאוס. הוא לא מתעכב יותר מדי על מעט התהפוכות שבעלילה ולא משקיע זמן מיותר בהסברים ובפלאשבקים, או בהתמוגגות זחוחה מההברקה התסריטאית האחרונה שלו, אלא מוודא בקצרה שהבנו מה הולך, וממשיך הלאה – אל האקשן. ובתחום הזה הוא בהחלט מספק את הסחורה. לטעמי יש משהו מאוד מושך ברובי צלפים, אבל גם אם מעולם לא הצלחתם לאהוב אותם (ואני מודה, רובם מכוערים ממש), אל חשש – הפעילות בסרט לא מתמצה בשימוש ברובה צלפים. הסרט אמנם נותן מקום של כבוד למארבי צלפים, אבל הוא מוותר על תיעוד החלק הפחות מעניין שלהם, למשל שכיבה של מספר ימים בשטח תחת הסוואה. פרט לכך, מתברר כי צלפי יחידות עילית זוכים להכשרה מקיפה במגוון כלי נשק וחומרי חבלה – תקניים ומאולתרים – ואת כל הידע הזה שש סוואגר לנצל על מנת לתרום את תרומתו הצנועה להפיכת העולם הזה למקום טוב יותר. הוא טוען שהוא עושה זאת למטרות הגנה עצמית, אבל אחרי כל "ניסיון הישרדות" שלו, קיבלתי את הרושם שהוא משתדל למנוע – או לפחות להאט – את הסכנה שבפיצוץ אוכלוסין.

כבר הרבה זמן שלא יצא לי לראות סרט פעולה מהסוג הישן והטוב, כזה שלא שמע על אפקט זמן קליע, לא צולם כולו על רקע מסך כחול או ירוק, ולא כולל גיבורי על בעלי כוחות מיוחדים או יצורי פנטסיה, אלא מסתפק בגברים שריריים ומיוזעים שהדוד סם בילה שנים בניסיון להפוך אותם למכונת מלחמה, שמישהו עשה את הטעות והתעסק איתם ועכשיו הם הולכים לפנצ'ר לו את הצורה. לא שחסרים כאלה סרטים, אבל להוציא כמה חריגים – שגם הם בדרך כלל סרטי המשך לסרטים עתיקים יותר – נדמה שעם פרוץ הדור החדש של האפקטים הממוחשבים אל חיינו הופקדו על יצירתם בעיקר במאים סוג ז', והתוצאות בהתאם. לא ברור לי איפה נכנס אנטואן פוקואה בתיאוריה הזו. מצד אחד, הבנאדם עשה את 'יום אימונים מסוכן', סרט פעולה לא רע בכלל. מצד שני, הוא עשה את 'המלך ארתור'. לו זכרתי את הרזומה המלא של פוקואה יש להניח שלא הייתי נכנס בכלל לסרט הזה, אבל המפיצים הנכלוליים התחכמו, ועל הפוסטרים כתבו ערמומית "מאת הבמאי של 'יום אימונים מסוכן"', כאילו לא עברו מאז קצת מי שופכין בצינורותיו של האיש. אז הלכתי, ואני לא מצטער. לא סרט שאני אקח איתי הלאה, אבל בהחלט סרט מהנה.

תגיות: