ביקורת: שתיקת הכבשים

אין כמו סרטים על רוצחים סדרתיים כדי להפיג את הלחץ של הימים האחרונים.
שם רשמי
שתיקת הכבשים
שם לועזי
Silence of The Lambs

זה לא סרט על איש שאוכל אנשים. 

קל לזכור את "שתיקת הכבשים" כסיפורו של חניבעל הקניבל, וקל לשכוח שהאיש מופיע מול המצלמה למשך פחות מעשרים דקות בסך הכל. זה לא הסיפור שלו, ובצפייה חוזרת, בערב גשום בימי מגיפה (כי אין כמו סרטים על רוצחים סדרתיים כדי להפיג את הלחץ, באמת!), מצאתי את עצמי מתעצבן על הרגעים הארוכים שהוקדשו לאיש הזה ולא לגיבורה האמיתית – קלריס סטרלינג. 

קלריס (ג'ודי פוסטר) היא טירונית של ה-FBI שנשלחת לסייע בהרכבת פרופיל של רוצחים סדרתיים במסגרת מצוד אחרי רוצח סדרתי המכונה "בפאלו ביל" – כזה שפושט את עור קרבנותיו, בדרך כלל נשים במידה גדולה. בשביל להרכיב את הפרופיל הזה, קלריס נשלחת לראיין את ד"ר חניבעל לקטר, פסיכיאטר וקניבל. משם לכאן, בין קלריס לחניבעל נוצר קשר חד פעמי, כזה שלא דומה לאף מפגש הוליוודי בין גבר לאישה. קלריס צריכה להיכנס לנבכי התודעה של חניבעל כדי להבין איך עובד ראש של רוצח סדרתי ופסיכופט, אבל הכניסה אינה בחינם: אם הוא עומד להראות לה איך נראה תת המודע שלו, היא תצטרך להראות לו את שלה. 

"שתיקת הכבשים" הוא סיפורה של סוכנת FBI שרודפת אחרי רוצח סדרתי אחד בעזרתו של רוצח סדרתי אחר, אבל באותו כרטיס, הוא גם מאפשר כניסה לתודעה של אישה במצב יוצא דופן. ואני אוהב אותו. 

אני אוהב את הסרט בגלל שהוא לא מתאהב בסנסציה שיכולה להיווצר מכך שיש בו קניבליזם ופשיטת עורות. הוא יכול להתפרש כסרט סלאשרים אלים ומדמם, ובהחלט מדובר בחוויית צפייה לא פשוטה; אבל יותר מסרט על פסיכופט מתורבת, הוא סרט על גיבורה שהולכת בגאון בגיא צלמוות – מסצנת הפתיחה היפהפייה, בה קלריס רצה במסלול מכשולים ערפילי, עד לקליימקס המבריק. פוסטר לא מציגה את קלריס כגיבורת אקשן נטולת מורא, אבל היא בשום רגע לא מתנהגת כפרח עדין ושברירי. תעלולי התודעה של חניבעל תופסים אותה, הסמכותיות של בכירי ה-FBI מבלבלת אותה לכדי המחשבה שהיא חלשה יותר ממה שהיא, אבל היא אמיצה מספיק וחכמה מספיק כדי לפעול לפי תחושות הבטן שלה. בכל צפייה ב"שתיקת הכבשים" אני איתה – לא מעריץ מלמטה אלא בגובה העיניים שלה (בין השאר בזכות הקלוזאפים המקסימים).

אם זה נשמע כאילו אני מתעלם מההופעה המצמררת של אנתוני הופקינס בתפקיד חניבעל, זה קצת בכוונה – קל להתרשם מהקניבל המטורלל וקשה לזכור את חנונית שנעזרת בו בשביל שיעורי הבית. אבל בפועל, זו לא תחרות: פוסטר והופקינס מאתגרים זה את זו לכדי שלמות דרמטית, והדיאלוגים של השניים הם בית ספר לכל אספקט עליו הסרט זכה באוסקר, כמו עבודת הבימוי מבריקה של ג'ונתן דמי המנוח והתסריט הנהדר של טד טאלי (שמבוסס על ספר של תומס האריס), שהפך את משחק החתול ושני העכברים לעבודת עומק פסיכולוגית יפהפייה.  

"שתיקת הכבשים" אהוב עלי כל כך כי האימה שבו אינה המטרה אלא הדרך. היא מתפקדת כרקע לחקר דמות חד פעמית, וזו אולי הרלוונטיות של סרטי אימה מופתיים כאלה לתקופה הביזארית הזו: לפעמים רגעים של אימה טהורה יכולים ללמד אותנו מי אנחנו. הסרט הזה, עם כל הדם, האש ותמרות העשן שסביבו, הוא בעצם סיפור על גיבורה שמסתכלת על הטראומות שהפכו אותה למי שהיא, מודה להן, וממשיכה הלאה בדרכה.