משפחת סימפסון – הסרט

במקור: The Simpsons Movie
במאי: דייויד סילברמן
תסריט: מאט גריינינג, ג'יימס ל. ברוקס, מייק סקאלי ועוד המון אנשים
קולות: דן קסטלנטה, ג'ולי קאבנר, ננסי קארטרייט, יארדלי סמית, הארי שירר, האנק עזריה

זאת הרגשה מוזרה, להציג את משפחת סימפסון. אחרי הכל, המשפחה הצהובה והלא-מתפקדת נמצאת באזור כבר כמעט עשרים שנה. בהתחשב בעובדה שבזמן שהפציעו לראשונה בערוץ 1 (בשעות שנקבעו מחדש, בצורה אקראית לחלוטין, כל שבועיים) אני הייתי קצת יותר צעיר מליסה, אפשר היה לצפות שהם יהיו אלה שיציגו אותי. אז לא, אני לא הולך לעבור על הדמויות הראשיות של המשפחה הזאת. אם השמות הומר, ליסה, מארג', מגי ובארט לא מעלים לכם מיד את תמונות החורבן הרלוונטיות בראש, כל מה שאני יכול לעשות זה רק לתהות עם איזו אישיות פוליטית בכירה התיידדתם כדי שיסדרו חיבור אינטרנט למערה שאתם מתגוררים בה.

גם לדבר על 'משפחת סימפסון: הסרט' זו הרגשה קצת מוזרה. גם אחרי שראיתי אותו (והתפקעתי מצחוק, אבל עוד רגע נגיע לזה) עדיין לא עיכלתי לחלוטין את העובדה שהוא סוף כל סוף נמצא כאן. בכל זאת, השמועות הראשונות על הסרט התחילו בערך בתקופה שבה פרסומות בערוץ 2 היו עדיין גימיק של 'העולם הערב'. זהו רק קצה הקרחון של המטען ההיסטורי שסחבתי איתי לסרט: לאורך השנים, 'משפחת סימפסון' בנתה לעצמה ארסנל עצום של דמויות משנה, ציטוטים משעשעים, והתכתבויות עם כל דבר שנכתב, שודר, הושמע או הוקרן במקום כלשהו מאז שחר הקיום האנושי. קצת משונה לסחוב את המטען הזה לסרט, רק בשביל לגלות שמדובר, פחות או יותר, בפרק ארוך במיוחד של הסדרה.

הסרט נפתח בסדרה של אירועים שאינם קשורים זה לזה, לכאורה. מצד אחד – סבא סימפסון חוטף התקף מוזר בכנסיה, ומתגלגל על השטיח בשעה שהוא ממלמל נבואות זעם על "זנב מתפתל", "אלף עיניים" ו"לכודים לנצח". מצד שני – האדישות ההולכת וגוברת של תושבי ספרינגפילד מביאה את רמת הזיהום באגם הסמוך לעיר לרמות קריטיות. לפני שתשעים הדקות של הסרט יסתיימו, אנחנו עוד צפויים לצפות בסצינת עירום מלא, ביקור באלסקה, טיפול בבעיות זוגיות וירי בלתי פוסק של כארבע בדיחות בדקה. רוב הבדיחות האלה עובדות מצוין. והאמת, זה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני שאתם רצים לראות את הסרט הזה.

חלקכם לא יסתפק בזה. כמה מכם יסתכלו בזעם על צירוף המילים "פרק ארוך במיוחד של הסדרה" ויתהו "האם לסרט הזה ייחלנו? שנים של ציפיה, וזה מה שקיבלנו בסופו של דבר?". התשובה שמגיעה לאנשים האלה היא פשוט "מי החליט שזה רע?".

לאורך כל שנות קיומה, 'משפחת סימפסון' בנתה לעצמה מוניטין של קומדיה מוצלחת. היו לה כמה עונות טובות יותר וכמה טובות פחות, והיא אף פעם לא היתה נשכנית כמו סדרות אנימציה צעירות יותר ופרועות יותר. ובכל זאת היא מצליחה להכיל בתוכה, זה לצד זה, גם הומור פיסי מטופש, גם אזכורים מתחכמים למגוון רחב של תופעות תרבותיות וגם קצת ביקורת על הדרך המוזרה שבה העולם שלנו מתנהל, וכמה רגעים נחוצים של מוסר-השכל אמריקאי טיפוסי בנוגע לחשיבות התא המשפחתי.

הסרט, כאמור, לא מנסה להמציא את הסדרה מחדש. הוא מדלג בקלילות בין הומור סלפסטיק (כלומר, מערך העצמות של הומר חוטף מכות יבשות) לבדיחות קצת פחות מטופשות: כשבארט מתלונן על כך ש"זה היום הגרוע ביותר בחיי!", הומר מעודד אותו עם המשפט "היום הגרוע בחייך – עד כה!". לפעמים הוא קורץ בצורה חסרת בושה לאירועים אקטואליים (בהופעת אורח: הנשיא שוורצנגר), וכמו הסדרה, גם משתמש במחוות לא עדינות לתופעות תרבותיות מוכרות (למשל, בניסיון של ציפורי היער לעזור להומר להוריד את הבגדים, דיסני-סטייל). בכמה רגעים נבחרים, הוא אפילו מתובל בהומור עצמי מוצלח במיוחד (או במילותיו של הומר: "למה אנחנו צריכים לשלם על משהו שאנחנו יכולים לראות בחינם בטלוויזיה?").

לא רק ההומור השתמר מהסדרה המצוירת. אפילו שיר הפתיחה והופעות האורח של הסלבריטאים-בתפקיד-עצמם משחקים תפקיד קטן בסרט. הנאמנות הזו למקור הטלוויזיוני אומרת שהרגעים מרטיטי-הלבבות תופסים חלק נכבד מהתסריט – אבל הם אף פעם לא מכבידים יותר מדי, במיוחד מכיוון שבדרך כלל הם מהווים לא יותר מהפוגה קלה בין בדיחה אחת לשניה.

להעברת הסימפסונים לעולם הקולנוע יש קצת תופעות לוואי, כשהעיקרית שבהן היא הגרנדיוזיות. הכל ב'משפחת סימפסון: הסרט' הוא, בהתאם ליחס בין גודל מסך הקולנוע לטלוויזיה שיש לכם בבית, קצת גדול יותר. העלילה היא קצת אפית יותר. המשברים המשפחתיים קצת רציניים יותר. אבל הניפוח הזה לא העיק עלי באף נקודה בסרט. קצת יותר מעצבנת היא ההתמקדות הכמעט מוחלטת בדמויות הראשיות בעולמם של הסימפסונים, בעוד דמויות אהובות כמו מר ברנז או מו הברמן לא מופיעות ליותר מסצינה אחת או שתים.

מלבד שתי הבעיות האלה, בשורה התחתונה 'משפחת סימפסון: הסרט' מתנהג בדיוק כמו פרק קלאסי בסדרת הטלוויזיה שעליו הוא מבוסס. חלקכם עלול לשאול, בתגובה, את השאלה אותה מעלה הומר במהלך הסרט: האם שווה לנו להוציא כסף על משהו שאנחנו יכולים לראות בחינם? על כך אני יכול רק להשיב במשפט שכבר מלמלתי קודם: הסרט מאוד מצחיק. מצחיק מספיק כדי להזכיר את העונות הראשונות של 'הסימפסונים', לפני שכולנו התחלנו להתייחס אליהם כמובנים מאליהם. ואני מסתכן בלהישמע מתלהב מדי כשאני אומר את זה, אבל כנראה שמדובר בסרט המצחיק ביותר שמוקרן עכשיו בקולנוע. זה עונה לך על השאלה, הומר?