ביקורת: סקייפול

אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לחיות: בגיל חמישים, ג'יימס בונד לא רק בכושר טוב מאי פעם, הוא גם מנסה דברים חדשים

הדבר הכי טוב ב"סקייפול" הוא שאני לא יכול לספר לכם מה כל כך טוב בו.‏

הרעיון לפרסם אזהרת ספוילר על סרט של ג'יימס בונד היה, במשך שנים, די מגוחך. זה סרט ‏ג'יימס בונד. אנחנו יודעים איך הוא יתחיל (עיגולים שנעים משמאל לימין, שיר עם צלליות של ‏בחורות ערומות), אנחנו יודעים איך הוא יסתיים (בונד מחסל את הרע ופולט משחק מילים ‏מטופש), אנחנו יודעים מה יהיה באמצע (סצינות אקשן מגניבות). מה כבר אפשר להסגיר, שהאישה ‏היפה שבונד שוכב איתה בשליש הראשון של הסרט תתברר בסוף כסוכנת של הרעים? זה מפתיע ‏כמו טוסטר. אבל ב"סקייפול" לאזהרת הספוילר יש משמעות. יש בו עלילה, יש בו הפתעות מהנות, ‏ויש בו דברים שלא קרו באף אחד מ-22 סרטי הסדרה הקודמים. על הדברים הכי טובים בסרט אני ‏לא יכול לכתוב.‏

כל זה לא אומר שג'יימס בונד הפך למשהו שונה ממה שהיה. לפני הכל, זה סרט בונד לכל דבר ‏ועניין. הוא נפתח, כמקובל, בסצינת אקשן גדולה, מופרכת ומצוינת בלוקיישן אקזוטי, ומיד אחריה ‏שיר פתיחה בסגנון הבונדי הקלאסי מלווה באנימציה מרהיבה. שני אלה בלבד יעניקו למעריצי בונד ‏המושבעים רבע שעה של עונג צרוף, ותמורה מספיקה למחיר הכרטיס.‏

אבל מיד אחר כך, הסרט מתחיל לסטות מהנוסחה. כמה פעמים בסרט תמצאו את בונד אומר ‏ועושה דברים שחורגים מהנוסחה המוכרת. אחד מהם, כידוע, הוא לשתות הייניקן, בסצינה בודדה ‏אחת שבה לא יכולתי שלא לחשוב: השלוק הזה עלה 45 מיליון דולר. נקודה אחרת היא משפט ‏בודד שבונד אומר בסרט, שההשלכות האפשריות שלו עשויות לגרום למעריצים טהרנים מסוימים ‏לאיים בחראקירי מול משרדי חברת ההפקה, ועצם המחשבה על זה הפכה אותו למשעשע נורא. ‏‏"סקייפול" לא מפחד לעצבן חלק ממעריצי הסדרה, כי הוא יודע שאם אתה לא מעצבן אף אחד, ‏אתה כנראה מאוד משעמם.‏

אותה סצינת אקשן שבפתיחה מתבררת כסצינת האקשן ה"בונדית" היחידה בסרט. לא שבונד הפך ‏פתאום לדרמה קאמרית פסיכולוגית – יש פה יריות ויש מכות ויש מרדפים ויש פיצוצים גדולים ‏מאוד – אבל אף אחד מהם לא ממש עשוי בסגנון הגדול-מהחיים שמאפיין את הסדרה. מי שמגיע לסרט רק בשביל המרדפים והסקס יגלה שהמנות טובות אבל קטנות. במקום ‏שהדמויות והעלילה יהוו רק תירוץ לקשר בין סצינות אקשן מגניבות, כאן הן העיקר. אם שאלתם ‏את עצמכם מה סם מנדז, במאי זוכה אוסקר של דרמות עם רקע בתאטרון, יעשה בבונד, אז זאת ‏התשובה: הוא גרם למילים שהאנשים אומרים, ולא רק ליריות, להיות משמעותיות. חבר צוות מפתיע נוסף, שגם הוא הגיע כביכול מליגה ‏אחרת, הוא רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן ומועמד סדרתי ‏לאוסקר. וגם הוא לא בא ‏לחלטר. ‏בזכות הסצינות המרהיבות שהוא מעצב, בפעם הראשונה בסדרה הסרט עצמו יכול ‏להתחרות ‏ביופיו ‏הויזואלי של שיר הפתיחה.‏

השחקנים הם אוסף של ותיקים וחדשים. יום אחד בוודאי יימאס לי מהמבט החודר וכיווץ הגבות ‏המסוים של דניאל קרייג, שהם עיקר הטכניקה שלו בגילום ג'יימס בונד, אבל זה עדיין לא קרה. הוא ‏עדיין מקרין קוליות בעוצמה שיכולה להקפיא תה רותח ממרחק של שלושה מטרים. ג'ודי דנץ' ‏מקבלת גם הפעם תפקיד גדול בתור ‏M‏, וכרגיל אני מאוד מרוצה מזה. גם רייף פיינס שם – ובכלל, ‏מתברר שלג'יימס בונד יש יותר במשותף עם הארי פוטר משחשבתם.‏ חבייר ברדם, שמגלם את ‏הנבל ההומו עד מאוד, הוא נקודה בעייתית: הוא עושה דמות מצוינת, הוא משעשע – הבעיה ‏היחידה היא שהוא לא מפחיד. הסרט מספר לנו עד כמה הוא מסוכן, אבל הוא עצמו לא מקרין איום, ‏אלא אם כן אתם סובלים מהומופוביה.‏

לדמות של ברדם יש הרבה במשותף עם הג'וקר, וזה לא מקרי. סם מנדז הודה ‏בפה מלא שהסרט מושפע מ"האביר האפל", ושאר סרטי באטמן של כריסטופר נולאן, ורואים את ‏זה. אבל זה לא אומר שבונד הפך פתאום להיות מדכא, קודר, אפל-יותר-בוגר-יותר. ‏ההתעסקות ‏בבונד כאדם ולא כמכונת יריה לא מפריעה לסרט להיות זורם, מצחיק וכיפי. אל תצפו ממנו גם ‏לקפיצה פתאומית באינטליגנציה. המורכבות שנחתה על הסדרה לא הפכה את העלילה למופרכת ‏פחות, וכמה נקודות מפתח בסיפור הן, איך לומר, די אידיוטיות. הסרט משתמש במהלך עלילתי ‏שנוצל הרבה יותר מדי לאחרונה ושצריך להוציא מהחוק לאלתר. בונד עצמו שמר על כמה ‏מהתכונות המטופשות שלו מתקופת הקאמפ, כמו הנטיה לחסל בתוך מאיות שניה ובלי ‏ייסורי ‏מצפון ‏עשרות עוזרים, אבל להשאיר משום מה את הבוס הרע בחיים, גם כשיש לו סיבה, ‏יכולת, מוטיבציה ורישיון ‏להרוג ‏אותו במקום.‏

כל זה נשכח בשליש האחרון של הסרט, זה שעליו אני לא יכול לספר לכם שום דבר, מלבד ‏שהיכרות עם סרטי בונד הקלאסיים תשדרג את ההנאה ממנו בהרבה. זה מה שהופך את ‏‏"סקייפול" ליותר מעוד פרק מוצלח למדי בסדרה הארוכה הזאת.‏

‏"סקייפול" הוא הסרט ה-23 בסדרה, לכן מפתיע לגלות שהוא בעצם הסרט האחרון בטרילוגיה. ‏לפני שש שנים יצא הריבוט "קזינו רויאל": זה היה בונד מסוג חדש ומוצלח, והוא גרם לי להתעניין ‏בסדרה מעבר לרמת רעש הרקע. "קוואנטום של נחמה", כמו הרבה פרקים אמצעיים בטרילוגיות, ‏היה החלש ביותר, והתרחק יותר מדי ממה שהפך את בונד לבונד מלכתחילה. "סקייפול" חוזר ‏למסלול. הוא משלים את מה ש"קזינו רויאל" התחיל, עושה את זה בסטייל, ומביא את הסדרה ‏לנקודה טובה הרבה יותר משהיתה בו לפני שהגיעו דניאל קרייג ועיניו הכחולות. אני אשכרה מצפה ‏לסרט הבא, וזה לא רע בכלל בשביל סדרה בת חמישים.‏

תגיות: