יש לנו שיא חדש של כל הזמנים. "אווטאר" נפל. "טיטאניק" נדחק הצידה. הסרט המצליח ביותר אי פעם, בכל הזמנים, Ever, הוא "סקייפול".
כמובן, זה נכון במקום אחד בלבד – בריטניה. "סקייפול" מצליח מאוד בכל העולם, אבל רק בבריטניה הוא מצליח במידה כל כך היסטרית. הסרט הכניס, נכון להיום, 94.277 מיליון פאונד, לעומת ה-94 מיליון פאונד של "אווטאר". וההפרש לא עומד להישאר כל כך קטן: "אווטאר" עשה את מה שעשה לאורך 11 חודשים בקולנועי בריטניה, בעוד "סקייפול" שבר את השיא בתוך 40 יום בלבד, ועדיין לא הולך לשום מקום. וזה מרשים עוד יותר בהתחשב בכך ש"סקייפול" לא מוקרן בתלת-מימד.
ג'יימס בונד הוא, כידוע, בריטי. הוא אחד הדברים הכי בריטיים שיש, למעשה, למרות שהסרטים עליו הם הוליוודיים בתכלית. סרטי בונד מאז ומתמיד מצליחים בבריטניה (ביחס לגודל האוכלוסיה, כמובן) יותר מאשר בארה"ב, או בשאר העולם. "קזינו רויאל" היה שם הסרט המצליח ביותר של 2006, ומדורג כרגע 13 ברשימת הסרטים המצליחים של כל הזמנים. "קוואנטום של נחמה" הכניס שם יותר מ"האביר האפל" (אבל פחות מ"מאמא מיה". ביזארי). "סקייפול", כידוע, התעלה על שניהם, ועל כל סרטי בונד הקודמים, בקופות בכל העולם, ובהתאם, עשה זאת גם בממלכה המאוחדת. וזה בוודאי גם עזר שזה היה אחד הסרטים הבריטיים ביותר בסדרה: הפעם מלבד דניאל קרייג וג'ודי דנץ', גם הבמאי (סם מנדז), הנערה (נעמי האריס) והאדל (אדל), כולם בריטים. גאווה מקומית היא כח חשוב בקופות, והצירוף הזה הספיק כדי להביא את "סקייפול לנקודה בטבלה שגבוה ממנה אי אפשר לעלות.
מאמה לואיג'י!
אני מניח שההכנסות הגבוהות של ממא מיה קשורות לתפקיד הראשי של ג'יימס בונד לשעבר פירס ברוסנן – מה שללא ספק בלבל את הקהל הבריטי הלום האלכוהול לחשוב שלפניו בעצם סרט ג'יימס בונד (ואגב – הוצאתי עכשיו פטנט על "ג'יימס בונד: המחזמר" – כשאני אהיה מולטי מליונר אני אולי אתרום עוד קצת לאתר…)
התפקיד של ברוסנן ב"מאמא מיה" לא ממש ראשי
וטוב שכך, לנוכח כישרון (או כישלון) השירה שלו… אין די אלכוהול בעולם שיכול לבלבל את הקהל בנקודה הזאת.![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
מאמא מיה זה הסרט הכי טוב בתולדות הזמנים אי פעם!!!1
אוקיי, אז לא. בימים האחרונים הגעתי למסקנה שהסרט הזה הוא אחד מה-guilty pleasures החמורים ביותר שלי. הסרט הזה כושל לחלוטין בכל היבט שאפשר להסתכל עליו, בזכותה של כוריאוגרפיה כושלת, עלילה בלתי נראית ופירס ברוסנן מנסר-עורות-תוף אחד. הוא נראה כמו הצגת סיום גרועה, שצילמו אותה ופיזרו עליה המון-המון נצנצים.
יחד עם זאת, אני נהנה ממנו כל פעם מחדש, מה שהופך אותו לאחד מהסרטים הגרועים האהובים עלי – ללילי קיין יש קסם אישי שנשפך ממנה כל פעם שאני רואה אותה על מסך כלשהו (והיא שרה מדהים, גם אם ריטשו בצורה נפשעת את הקול שלה בפוסט פרודקשן), השירים של אבבא עדיין מהנים עד כדי בושה (עד שפירס ברוסנן אונס אותם, רוצח אותם, ומשתין על גופתם) ומעבר לכך – מריל סטריפ הופכת גם שירים כמו "מאמא מיה" ו"The winner takes it all" למונולוגים שאפשר ללמד בקורסים למשחק מול מצלמה. שלום, קוראים לי זוהר, ואני אוהב את "מאמא מיה".
הבהרת לייק:
הלייק הוא להודעה, ולא מהווה כל המלצה מצדי על "מאמא מיה" (שגרם לי סבל רב).
אני מסכימה עם הניתוח אך לא עם המסקנה: לא כושל בכלל!
אני לא חושבת שהוא הצליח במקרה. לדעתי הוא דווקא עשוי מצוין – הוא מחזמר מקפיץ וכיפי שעושה לך טוב בלב, זה כל מה שהוא מתיימר להיות והוא עומד במשימה הזו בכבוד. לא הכרתי את המחזמר לפני הסרט (אני לא חובבת גישה של תפירת עלילה סביב שירים קיימים) ולא טרחתי גם לצפות בקולנוע מאותה סיבה; אבל מתישהו צפיתי בבית ונכבשתי: זה היה כיף, סוחף והרבה פחות מטופש משחשבתי. הדבר המחריד היחיד הוא השירה של פירס ברוסנן שכשמו כן הוא, ניקב לי את עור התוף וממש הכאיב לי בעצמות… אבל אחלה סרט מוזיקלי, אפילו קניתי ב-DVD.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
לא יודע,
יש בו הרבה קטעים שאפילו די הרגיזו אותי. כשכתבתי שהוא נראה כאילו פיזרו עליו נצנצים, זה בגלל שבפועל יש באמת סצנה שמפוזרים על המסך נצנצים, וזה אפילו לא מתקרב לקצה-קיצו של הקרחון – הסרט נראה הרבה פעמים כמו תיאטרון מצולם. מה שהרשים אותי בטריילר ל"עלובי החיים" היה הקולנועיות שלו – אם פילידה לויד של "מאמא מיה" הייתה מביימת את "עלובי החיים", הקטע הזה, ככל הנראה, היה נעדר מהטריילר. אין ב"מאמא מיה" קולנוע, יש בו תיאטרון (או ערב סלבים בגנקי, החליטי את).
אני לא אוהב להסתכל על סרטים קלילים שנוצרו רק לשם ההנאה מעשייה קולנועית מהוקצעת – "בית השפנפנות", לדוגמה, הוא by definition סרט פופי וקליל, שעדיין נוצר בלי שום זלזול בצופים. כשאני רואה קטע כזה בסרט קולנוע אני מרגיש שמזלזלים בי. ממש ככה. אחד הדברים, כמו שאמרתי, שמצילים את הסרט הזה הוא החן והקסם האישי של אמנדה סייפריד, ויותר מזה – הכישרון הכביר של מריל סטריפ, שמודגם כאן במלוא עוצמתו. שחקן טוב יודע איך להפגיז גם בסרט כמו מאמא מיה – זה, לדוגמה, מראה איך שהיא לקחה את הסרט הזה ברצינות, ועדיין נהנתה מכל רגע – איך שהיא זזה, הג'סטות והבעות הפנים שלה, תנודות העיניים שלה… אני מעריץ את האישה הזאת.
אני לא רואה מה בין סגנון בימוי מסוים לבין זלזול
זו בחירה אמנותית לגיטימית (ממש לא חדשנית או מקורית). לטעמי היא משרתת מצוין את הסרט ועושה לו רק טוב. אפשר גם לא לאהוב. אין לי שום בעיה עם תאטרון מצולם (אם כבר, "המפיקים" עונה לתיאור הזה פי כמה וכמה, וגם במקרה שלו מדובר בבחירה אמנותית מודעת) וזה רחוק מלהיות הסרט הראשון (וקל וחומר המחזמר הראשון) או האחרון שמכיל קטעים כאלה. "מאמא מיה" אמור להיות בידור קליל ולא מחייב עם נצנצים והרבה כיף. הוא לא מתיימר להיות סרט ראליסטי או רציני משום בחינה שהיא, אז ההאשמות האלה נראות לי פשוט לא רלוונטיות.
אני לא חושבת שיש כאן בכלל מקום להשוואה עם "עלובי החיים"; זה כמו להשוות תפוחים לתפוזים. "מאמא מיה" הוא קומדיה, "עלובי החיים" הוא טרגדיה. מוזיקה, כמו אנימציה, היא בסה"כ מדיום, כלי להעברת המסר. העובדה שיש בסרט שירים לא מחייבת סגנון מסוים לכאן או לכאן. כפי שסרט אנימציה יכול להיות כל דבר וסדרת בי"ח יכולה להיות קומדיה, דרמה, אופרת סבון או סדרה בלשית, כך גם מחזמר יכול להיות הרבה דברים שונים, לטוב ולרע, וכמו בכל סרט, יש מי שמתחבר לסגנון א' ולא לסגנון ב'. להשליך מזה על הזלזול בצופים נראה לי מופרז ומוגזם לחלוטין.
אני לא זוכר את המפיקים מספיק טוב, לדאבוני.
בזמנו דווקא מאוד אהבתי אותו, אבל כאן יש להדגיש שראיתי אותו בקולנוע, ביום הבחירות של 2006, אז הוא קצת נרקב בזיכרון בשש וחצי שנים שעברו מאז. יש לציין שראיתי את הגרסה הבימתית בקמארי ומאוד אהבתי.
אני לא מנסה לומר אמפירית שכל סרט מוזיקלי צריך להיראות X, ואם הוא נראה Y אזי שהוא מזלזל בצופיו. אני כן אומר שכשסרט נראה כמו "מאמא מיה" הוא אוטומטית מזלזל בצופים שלו. לא צריך לראות את המקור בשנים המקרים כדי לדעת שדין מיוזיקל שמבוסס על ספר של ויקטור הוגו אינו דין מיוזיקל שמבוסס על שירים של אבבא, אבל את יכולה להסכים איתי שכשבמאי מצלם נאמבר מוזיקלי בסרט שלו הוא צריך לעשות אותו בצורה, אמ… טובה.
אם נכנסים לסוגיית "התאטרון המצולם" יהיה זה מקום טוב להזכיר את "שיקגו" – הסרט שאני הכי אוהב בעולם, שמשחק על הרעיון הזה. כל נאמבר בו מצולם במין גרסה תאטרלית של החיים האמיתיים, על רקע מסך שחור, עם תאורה מוגזמת והכל – וזה מופלא. יחד עם זאת, כשבמאי מציב מצלמה על רקע תפאורה שאמורה להיות מעוגנת (ולא מצועצעת ופלסטיקית במופגן, כמו שאני זוכר מ"המפיקים") ועושה כמה תנועות מצלמה ומחליף כמה זוויות כדי לא להיראות כמו הקלטת מחזמר, אני חש זלזול. כשאני רואה סרט מוזיקלי שרוב הנאמברים שלו נראים כמו קליפ בת מצווה, עם זומים תמוהים באמצע וניצבים שנראים כאילו הם מדקלמים את הטקסט – אני מרגיש זלזול. אני נהניתי מ"מאמא מיה", אבל אני לא יכול להסתכל עליו ולא להתעצבן על הגישה של הבמאית כשהיא באה לעבד אותו לקולנוע.
אבל מה רע בגרסה תאטרלית של החיים האמיתיים?
הרי זו מראש לא סוגה ראליסטית במיוחד, כן? מחזמר בנוי על הרעיון שאנחנו נקבל בטבעיות את העובדה שדמויות מתחילות לשיר סתם כך; אם הדמות שרה לעצמה בחדרה וזה נורמלי, למה שיפריע לי שגם המצלמה מצלמת אותה מזווית לא שגרתית? זה עדיין סרט אחרי הכול… אני ממש לא חשתי בבימוי גרוע או בזלזול בצופים; נראה לי שזו בעיקר מחלוקת אומנותית בינך ובין הבמאי, עניין של טעם. קורה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אוי ויי, לגמרי הבנת אותי לא נכון!
אם במאי מנסה להשתמש בשפה קולנועית כלשהי, ומצליח לשלוט בה, אז אין שום בעיה עם זה. פילידה לויד לא ניסתה להשתמש בשום שפה קולנועית ייחודית – ובמידה וניסתה, היא נכשלה. קשות.
ייחודית ודאי שלא; ציינתי בעצמי שזה לא מקורי או חדשני
זה גם לא מובהק ברמה שהייתי קוראת לזה "שפה"; נראה לי שהיא פשוט צילמה מה שהתאים לה לשיר, לאווירה ונראה לה טוב. גם לי זה נראה סבבה, אז במקרה שלי הצליח לה, ונראה שלא רק במקרה שלי…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני חושבת שאתה נסחף קשות עם "נכשלה קשות". לא קלעה לטעמך, בסדר. קורה.
אגב, הקטע "הזה" שהמתלוננת אליו הוא קולנועי לחלוטין
בתאטרון אי אפשר לעשות דברים כאלה. כאמור, זה רחוק מלהיות הסרט המוזיקלי הראשון שבונה סצינות במיוחד למצלמה, מזוויות לא רגילות. דוגמה שקופצת לי לראש: לאחרונה ראיתי סרט חמוד (מטופש לחלוטין אך חינני למדי) בשם Stick It. התסריטאית של Bring it on (הראשון) כתבה וביימה והפעם הוא לא עוסק במעודדות אלא בהתעמלות נשים (או ליתר דיוק, נערות, כמובן) ספורט רציני מאוד בארה"ב (חבל שלא ממש בישראל). יש שם
">
" alt="" width="" height="" />' alt='!:)!' class='wp-smiley' /> סרט מהנה למדיי ויש בו אפילו הופעה קצרה של נסטיה ליוקין הצעירה (והמדהימה, כמובן).
מישהו העלה את כל הסרט ליוטיוב, למרבה הצער בפורמט לא נכון (מסך רחב מכווץ למסך מלא… *אנחה* למה אנשים לא שמים לב למה שהם עושים?) אבל למרות התמונה המעוותת, הנה עוד קטע נאה למדי, מתחילת הסרט. ועוד אחד… והדובדבן שבקצפת. MGM היו גאים… (רק חבל שהתמונה מעוותת ולכן העיגול נראה כמו אליפסה).
אכן, סרט מקסים
גם אותו ראיתי בתקופה שאולמרט רק נהיה ראש ממשלה, ומאוד אהבתי. הקטע הזה ספציפית קולנועי – אבל הוא באופן כללי, בלי קשר לתלונת התיאטרון המצולם – רע. ממש. אבל כן, "stick it" סרט נעורים מהנה מאוד.
England Prevails!
(ל"ת)
בהתחשב בזה שיש להם אולי חמישית מאוכלוסיית ארה"ב,
זה סכום מאוד מרשים… אולי אפילו יותר מרשים מאוואטאר בארה"ב.
שכחת להזכיר
שזה כנראה יהיה סרט הבונד הראשון לחצות את המיליארד.
ושוב, בימינו ובלי תלת-מימד זה הישג מאוד מרשים אם לא קוראים לך "באטמן".
או כריסטופר נולאן
(ל"ת)
לא, באטמן.
בינתיים הסרטים היחידים של נולאן שהכניסו מעל מיליארד – כולם סרטי באטמן.
קיימת רשימה "מתואמת" כמו שיש לסרטים שהוקרנו בארה"ב?
(ל"ת)
והאדל (אדל)
מעולה![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
זו גאווה לאומית
פתאום ההתלהבות מגל גדות במהיר ועצבני קיבלה פרופורציה.
ג'יימס בונד? זאת הגאווה לאומית?
טוב שלא כל ההיסטוריה במאות השנים האחרונות סובבת סביבם.
יופי, מגיע לו.
בבירור סרט הבונד הטוב ביותר שראיתי, בכמה רמות מעל שאר סרטי הבונד (בטח מהישנים שהם די איומים, אבל גם מקזינו רויאל, שלא כזה מצא חן בעיניי).
ג'ייימס בונד, ברוך הבא למאה העשרים.
ג'ייימס בונד, ברוך הבא למאה העשרים.
מאחלים, החבר'ה מהמאה העשרים ואחת.
כן, שמתי לב לזה אחרי ששלחתי את ההודעה.
תהיתי האם מישהו יטרח להצביע על זה. בהתחשב בעובדה שזה האינטרנט, ניחשתי שכן.
Remember the name
לא רק בבריטניה – "סקייפול" הפך לסרט הכי מרוויח של אולפני "סוני" אי פעם. הוא עבר את ה 890 מיליון דולר של "ספיידרמן 3", וכרגע הכניס ברחבי העולם כ 918 מיליון דולר, כשכ- 260 מיליון מתוכם הגיעו מארה"ב.