"סמייל" הוא סרט מטומטם – זאת נקודת מוצא חשובה לכל הדיון עליו לא רק כי זה נכון, אלא כי הטמטום המובנה בתוך הסרט הוא משהו שהסרט משתמש בו בצורה די מופתית.
הרי על מה הסרט הזה? רוז קוטר (סוסי בייקון, הבת של), מטפלת בבית חולים, עדה להתאבדות חריגה ומתחילה לראות דברים שרובם ככולם מתקשרים לאיזושהי ישות מרושעת שאוהבת לחייך. החיוך חשוב – כל השיווק של הסרט הוא "אנשים מחייכים קריפיים", שזה, נו, נקודת מוצא די אהבלית לסרט. הקטע הוא שהסרט יודע את זה ומנצל את זה. בכל פעם שהגיבורה שלנו מדברת עם מישהו, כל מישהו, הקהל – במיוחד אנשים שנוהרים לסרטי אימה של אולפנים גדולים – מותח את הנשימה עד שיבוא החיוך הקריפי שישחרר את תחושת המועקה והמתח שנצבר. ונקודת הזכות של "סמייל" היא שהוא יודע לקחת את הזמן ולא לשחרר.
כך, עם תחושת מועקה שהולכת וגדלה אצל הצופים, כל דבר נהפך לאיום. בהקרנה שהייתי בה מישהי צרחה מאימה בגלל קלוז אפ על קופסת שימורים שנפתחה. ואני לא אומר, אפשרי שזאת הייתה צופה ייחודית – אבל אני חושב שכאשר אתה מצליח להפחיד, ולו אדם אחד, עם שוט של קופסת שימורים, כנראה שעשית משהו נכון.
ופארקר פין, במאי הסרט (סרט הביכורים שלו, אגב), בהחלט עושה משהו נכון. אני לא אוהב את המונח "בית ספר לקולנוע" (במיוחד כי כל סרט הוא בית ספר לקולנוע), אבל "סמייל" מציג שליטה מרשימה במדיום שיכולה לספק קורס זריז בשימוש הנכון בארגז הכלים הקולנועי – מתי לצלם בקלוז אפ כדי להכניס אותנו למשהו שלא משחרר, ומתי לחתוך למדיום. מתי לתת לוויזואליה לספר את הסיפור בלי סאונד, ומתי לתת לסאונד להוביל את הסיפור, כמעט בלי עזרה ממה שמתרחש על המסך.
הנה מה שיפה בבימוי של "סמייל" – פין לא ממציא פה שום טריק קולנועי חדש: אפשר לעשות משחק שתייה עם קלישאות האימה (הן הטכניות והן התוכניות) שהוא משתמש בהן ולצאת באמבולנס בדרך להשתלת כבד חדש. במקום זה, פין לוקח את כל הקלישאות האלה ומערבב אותן. בתחילת הסרט, למשל, ההבהלות לא ויזואליות – התמונה נשארת אותו הדבר, אבל הסאונד לפתע מקפיץ אותנו. וכשאנחנו חושבים שהתרגלנו לזה, פין מתחיל להכניס אט אט את ההבהלות היותר סטנדרטיות – מדי פעם במקום הכי צפוי, מדי פעם משום מקום, ומדי פעם זה נראה כאילו אמורה להגיע הבהלה אבל דווקא אין. כל זה יוצר סרט שלא רק שהוא עובד – הוא סוס עבודה שמסמן את הבמאי שלו כמישהו שצריך לעקוב אחרי הקריירה שלו. אפשר להתלונן אולי על ריבוי ההבהלות, אבל בניגוד לסלאשרים, ב"סמייל" התחושה הזאת מעוגנת בסרט – הגיבורה שלנו חיה במתח מתמיד מכל דבר, ולכן גם אנחנו.
גם התסריט, יחסית לסרט דבילי, יותר חכם משהוא צריך להיות. רוז קרטר, לאורך רוב הסרט, לא מתנהגת כאידיוטית מוחלטת, ואנחנו אפילו מצליחים לפתח כלפיה סימפטיה ולרצות בטובתה (וההופעה של סוסי בייקון, שצריכה להיות כמה דברים במקביל, בהחלט סוחבת את הדמות). גם דמויות המשנה כתובות ומבוצעות היטב – מאלה שמגיעים לסצנה אחת (היי, זאת קרלה מ"סקראבס"!) ועד לאלה שנמצאים בכל הסרט (היי, זה קומאר מ"הרולד וקומאר"!). כן, הסיפור הוא בהחלט ערבוביה של "הצלצול" ו"משהו עוקב אחריי", אבל כשקלישאות מבוצעות היטב, הדגש הוא בסופו של דבר על ה"מבוצעות היטב". בייחוד בסרט אימה כמו "סמייל", שבו אין יתרון לצופה אם הוא יודע מה הולך לקרות.
גם הנושא שהסרט מתעסק בו – טראומה שעוברת מאדם לאדם וחיה בתוכנו – הוא רעיון די מעניין. גם פה אין הרבה מקוריות (נראה שאנחנו בגל סרטי אימה על נשים שיש בהם אלגוריה למצבים נפשיים) אבל הרעיון הבסיסי, על כך שהטראומה היא כמו מפלצת שעוברת בינינו ושאנחנו מעבירים אותה, הוא באמת משהו שאפשר לחקור אותו בצורה מרתקת בסרט אימה.
לכן כל כך חבל שככל שאנחנו מתקדמים לסיום הסרט, פין מתחיל לחרוק – הן כבמאי והן כתסריטאי. כבמאי, פין מתחיל להישען יותר ויותר על טריקים זולים יותר ויותר, משל היה קוסם שבזבז את הקסמים המרשימים שלו בשעה וחצי הראשונות ואז התבשר שיש לו עוד חצי שעה. וכתסריטאי… טוב, כתסריטאי זה מרגיש כאילו אחרי קאט ראשון של הסרט, המפיקים ראו שיש פה פוטנציאל לזיכיון ודרשו ממנו לכתוב סוף מאוד מסוים לסרט הזה. אפשרי שאני שופט את המצב לחומרה, והסיום של הסרט היה תמיד הסיום המתוכנן, אבל אז אגיד שהסרט לא ממש הגיע אליו בצורה הגיונית, אלא קפץ אליו כדי להתחכם עם הצופים. כי בין אם זה תוכנן מראש ובין אם זה נכפה עליו, סיום הסרט הופך את הדיון להרבה פחות מעניין משהיה יכול להיות, ומשאיר אותנו עם לא מעט שאלות, הגדולה מתוכן היא "אוקיי, אבל למה בעצם הוא מחייך כל הזמן הזה???".
אבל, נו, אני יודע את התשובה: הוא מחייך כי זה מפחיד, והסרט הזה יותר מכל דבר אחד רוצה להיות מפחיד. זה עובד לו: אנשים נוהרים לסרט הזה למרות שאין לו אף שם גדול שמגבה אותו, ואפילו הגימיק שלו מרגיש כמו משהו שנעשה בצורות שונות בסרטים שונים. זה עובד לו, והופך אותו לסרט אימה אפקטיבי שסביר מאוד שנשמע עליו בשנים הבאות ושיהפוך לקלאסיקה אבל זה הופך אותו גם למטומטם. או לכל הפחות לסרט שיותר משהוא רוצה לספר את הסיפור שלו, הוא רוצה בעיקר להפחיד אותך, וכל האמצעים כשרים. כאמור – פארקר פין שולט בקולנוע כמו מלך, אז אולי מגיע לו סרט אחד כזה להפגין בו את היכולות שלו. אני רק מקווה שבפעם הבאה הוא ינצל את הכישורים שלו למשהו שיש לו שאיפות גבוהות מאלה.
לא צופה בסרטי אימה, אבל נהנתי מהביקורת המצוינת, והכי אהבתי את ההערות המנטפקות פה. מאוד משעשע.
D:
(ל"ת)
לא הבנתי, אתה נותן הרבה קומפלימנטים והטיעון היחיד שלך זה שהסרט מטומטם?
אם הסרט עושה את העבודה אז הוא עושה את העבודה, חבל סתם להתלונן
ישב לי במאחורי הראש
https://youtube.com/watch?v=CT1Erm2C4iQ
בטח זה כבר הוזכר פה באתר אבל מכאן מוכר לי הקונספט של סרט אימה על חיוכים
אוקיי אבל לא מקשרים לסרט האימה הכי מפחיד בלי להגיד לפני כן
כי בחייאת, אמאלה.
סוסי (הוגים So-See) בייקון, לא סוזי
מזל שבמקרה שלשום שמעתי פודקאסט עם קווין בייקון, והוא הזכיר אותה.
תודה
(ל"ת)
כמו שאתה אומר בעצמך - זאת הבעיה של הסרט
זה היה יכול להיות סרט מעניין מאוד (אני נמנע מ"מבריק") שנח על יסוד דבילי למראה ולצורכי גימיק – אבל הסיום מרדד אותו לחלוטין מהאפשרות להיות משהו מעבר. כשהוא עונה בצורה חד משמעית על המאורעות, הוא מנטרל את הפרשנות הממש-מגניבה הזאת (ואחרות שיש לי בנושא) ל"חחחח בואו לראות סמייל 2".
אהבתי את הסרט הזה הרבה יותר כשהוא נקרא It Follows.
כל הקונספט של איום שאינו לגמרי מוחשי פשוט נעשה שם הרבה יותר טוב בכל רמה.
בסך הכך סמייל הוא סרט אימה די חלבי, אפילו לפני הסיום הגרוע שלו. ואלוהים, איזה עונת סתיו תפלה זאת היתה לסרטי אימה בקולנוע ובסטרימינג.