“הרשת החברתית" הוא סרט מושלם.
זה לא משהו שאני אומרת בקלות. זה תואר מאוד החלטי ומפוצץ שלא משאיר הרבה מקום לדיון, ולפעמים מעיד על היעדר מחשבה מעמיקה. אני בדרך כלל מנסה לא להשתמש בסופרלטיבים כאלה, אבל מה לעשות, כשמגיע מגיע. "הרשת החברתית" הוא אולי לא הסרט שהכי אהבתי – זה תואר שבכלל לא קשור לאיכות, אלא לחיבור אישי – או הסרט הכי טוב שראיתי – יש שלמים שגדולים מסך חלקיהם – אבל אני לא יכולה להצביע על אף פרט בעשייה שלו, ולו הקטן ביותר, שאני חושבת שהיה עדיף אילו היה נעשה אחרת. לזה אני קוראת מושלם.
סוד ההצלחה של הסרט נמצא בתור התחלה בשילוב המושלם בין במאי לתסריטאי. ארון סורקין מביא לשולחן את הדיאלוגים הידועים והמעולים שלו, אבל הם לא בהכרח קולנועיים בפני עצמם (כמו שגילינו בסרטים שהוא ביים בעצמו) והם יכולים בקלות להכביד על הסרט. צריך במאי עם הרבה חזון כדי לקחת תסריט שכל הקונפליקטים בו משפטיים ועסקיים ולהפוך אותו ליצירה מלאת מעוף, דינמית ומלהיבה. למרבה המזל, דיוויד פינצ'ר הוא בדיוק הבמאי הזה ולא פחות מש"הרשת החברתית" הוא הסורקיניות בהתגלמותה, הוא גם מהווה את אחת מפסגות גוף היצירה המרשים של פינצ'ר. לשני היוצרים האלו יש הרבה עבודות שאפשר לזקוף לזכותם אבל שיתוף הפעולה הזה הוציא משניהם את המיטב.
קל ללעוג לסרט ולסכם את העלילה שלו ב"ההוא על פייסבוק", אבל אני חושבת שהנקודה הכי מושכת אצל "הרשת החברתית" היא דווקא הסיפור, שיש בו הרבה יותר מזה. סורקין ופינצ'ר משתמשים באופן ליברלי בקורות חייו של מארק זאקרברג, ההקמה של פייסבוק והתביעות סביב הבעלות על החברה כדי להרהר בטבעם של חיבורים אנושיים ובמחיר ההצלחה. זאקרברג של הסרט מתחיל כמניאק לא מודע לעצמו בסצנת הפתיחה הבלתי נשכחת, ומסיים כמניאק עשיר באופן מגוחך. הסרט מצביע על האובססיות של הדמות, שדווקא לא עוסקות בכסף אלא בסטטוס, ולועג להן בגלוי כשמתברר שאף אחת מהן היא לא תחליף לחיבור אנושי פשוט. במקום להציב מול הדמות הראשית הפגומה את הניגודים שלה, הסרט מקיף אותה בעוד דמויות שנמצאות איתה באותו בור, ומראה מגוון דרכים שבהן האגו והשאפתנות הקפיטליסטית הורסים את בן האדם.
היבט נוסף שהופך את הסרט למרתק הוא הזמן שעבר: הדברים שלמדנו על מארק זאקרברג ועל פרוייקט חייו בעשור ומשהו שחלפו מאז יציאת הסרט רק הופכים אותו למעניין יותר, ואת השאלות שהוא שואל על מה מניע את האנשים בעלי הכוח הרב ביותר בעולם שלנו לדחופות יותר. נכון, פייסבוק הוא כבר לא הרשת החברתית המגניבה של הסטודנטים, אלא המקום שבו אמא שלכם מגיבה על פוסטים שנועדו לסחוט ממנה מידע שיאפשר לגנוב את הזהות שלה, אבל בו זמנית פייסבוק – או בעצם מטא – היא כבר כוח גדול מכדי להאט. בין הגילויים על ההשפעה של הפלטפורמה על תוצאות הבחירות בארה"ב לניסיון להעביר את כולנו לחיות במטא-ורס, אני תוהה לפעמים אם יש מקום לסרט המשך שיעסוק בניתוק הסופי של מארק זאקרברג מהאנושות.
מבחינת הופעות המשחק שבו, "הרשת החברתית" הוא שוב, נו, מושלם. וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת לכל הנוכחים, מג'סי אייזנברג עד לאלה שאומרים שורה אחת. הכוכב הפורץ הוא אנדרו גארפילד, שמשחק דמות ששונה במהות שלה מכל אלה שמקיפות אותה, ואולי גם היחידה שאפשר להרגיש איזושהי סימפתיה כלפיה. גם אחרי שגארפילד שיחק שלל תפקידים מעניינים אחרים, כשאני חוזרת אליו בתור אדוארדו סברין, אני נפעמת מהדיוקן המורכב שהוא יצר ונשאבת לתסכול שלו. מי שעוד ראוי לציון הוא ג'סטין טימברלייק, שהוא אומנם לא שחקן ורסטילי במיוחד, אבל מתאים כמו כפפה ליד לתפקיד של כוכב העל השבור מבפנים שהוא שון פרקר בסרט הזה.
אם משהו בסרט התיישן לא טוב, זה רק הליהוק של ארמי האמר, וזה אירוני כי התפקיד שלו בסרט מצביע דווקא על אחד הדברים הכי פחות מוערכים בו, וזה שבאופן מפתיע נותר מושלם למרות התקדמות הטכנולוגיה: האפקטים המיוחדים. "הרשת החברתית" אומנם לא כולל פיצוצים או מפלצות, אבל הוא כן כולל דמות אחת שמורכבת מהגוף של שחקן אחד והפנים של שחקן אחר, שזה מאתגר הרבה יותר. אנחנו רגישים במיוחד לאי-ריאליזם בפרצופים אנושיים והעובדה שגם היום אי אפשר לראות אפילו רמז לכך שאחד התאומים ווינקלווס הוא סוג של פרנקנשטיין ממוחשב היא לא פחות ממדהימה.
על הצילום והעריכה אין מה להכביר מילים, כי שוב המילה היחידה שנחוצה פה היא מושלם. פינצ'ר והאנשים שלו הסירו את כל הבלמים ושפכו את תשומת הלב שלהם לכל שוט ולכל קאט, וזה מורגש. אני כן רוצה להתעכב על הפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס, כי הוא עדיין זכור לי לטובה בתור אחד מהצדדים הכי חזקים של הסרט, אפילו שאני ממש לא טיפוס מוזיקלי בעיקרון. הפסקול המקורי ברובו משתמש במוזיקה אלקטרונית שמתאימה לנושאים של הסרט ולמרות האופי החזק שלו הוא לא משתלט על הסצנות, אלא משלים אותן. הצמד רזנור ורוס לא היו בחירה מובנת מאליה להלחנת הפסקול, ככאלה שמגיעים מעולם הרוק, אבל בסופו של דבר הם התאימו מושלם לסרט והם בין היחידים אי פעם שהצליחו לגרום לי להקשיב בעניין לרצועות אינסטרומנטליות.
אז איך אפשר לסכם את "הרשת החברתית"? מהדיאלוגים המבריקים שארון סורקין הניח על הדף, דרך הקאסט המרתק ועד לכל אספקט טכני והאנרגיה הייחודית של דיוויד פינצ'ר שהפיחה חיים בסיפור הזה, ובלי לשכוח את הדיונים הקודרים שהסרט מבקש לפתוח, יש רק מילה אחת שאני יכולה להשתמש בה, בפעם השביעית בביקורת הזו: מושלם.
סרט מעולה
הכי טוב של פינצ'ר
המשחק הכי טוב בקריירה של ג'סי אייזנברג
אחד מהטובים של גארפילד(מאז הוא הפך לשחקן מעולה ונגיד התפקיד שלו בטיק טיק אפילו יותר טוב)
גם טימברלייק טוב פה מאוד (והוא נתן תפקיד לא רע גם בעולם הזמן, הייתה תקופה טובה לו אז)
התסריט של סורקין
רק דבר קטן- כסף לא עושה אדם לרע אלא רק מקצין את את האופי שלו (:
האם הוא מושלם? זה קשה לומר אבל בהחלט סרט מדהים.
מאז גארפילד הפך לשחקן מעולה? Boy A מ2007 מעוניין להחליף איתך מילה
(ל"ת)
אוקי אני אדייק
זה הסרט שעשה אותו או כמו שהביקורת אומרת "הכוכב הפורץ הוא אנדרו גארפילד"
מאז הוא התחיל לשחק בסרטים יותר פופולאריים עם תקציב יותר גבוה ובמאים יותר "גדולים" (נכון הוא עשה גם את מופע הפלאים , לדעתי זה לא היה תפקיד כל כך טוב שלו )
שתי נקודות חשובות מאוד מהביקורת
הראשונה היא הזמן שעבר והרלוונטיות היום. הסרט יצא שנתיים לפני ההנפקה של פייסבוק לציבור, וגם לפני הרכישות של אינסטגרם ווטסאפ. אפשר לומר בתקופה של "השקט לפני הסערה". 2010 היא גם יחסית בתחילת עידן הסמרטפונים. ההשפעות של כל אלה בתקופה שחלפה מאז שהסרט יצא הן עצומות, ולמעשה, גם ההשפעה של צוקרברג על כיצד אנחנו צורכים אמנות היום.
הדבר השני זה ארמי האמר, ומלבד שקשה (AS IN מקבלים בחילה) לראות אותו בסרט היום, זה באמת מדהים לחשוב שזה לא תאומים – כל צפיה מחדש שלי בסרט אני מנסה לקלוט רמזים לכך ופשוט אין. זו עבודה ממש מרשימה.
הסרט הזה מדהים
הוא משתפר אצלי בכל צפייה. אני פותח אותו בסצינה אקראית, והוא כל כך מרתק שאני לא יכול להסיר את העיניים ונשאב. הוא אינטנסיבי מאוד, והקאסט מושלם.
נקודה שלא מזכירים הרבה לגביו היא שהוא יושב ממש טוב גם על המשבצת של סרט תיכון. יש בו הרבה סצינות עם האווירה הקלאסית של הז'אנר. השילוב של הקלילות התיכונית עם אווירה קשוחה ומניפולטיבית ועבודה על אתר שיהיה שווה מילארדים – זה חלק נכבד ממה שעושה את הסרט למה שהוא.
ולסיום – לא מעניין אותי שלנאום המלך יש דירוג ימד"ב גבוה יותר, לא מעניין אותי שהרבה אנשים אומרים שהם אהבו אותו יותר. אני אמשיך לומר לנצח: בוז לאקדמיה!
סרט מושלם, ביקורת נהדרת
ורק נקודה אחת: אני לא מאד שותף להתלהבות מהאפקטים של ארמי האמר. כלומר, כן, זה מרשים מאד וכל הכבוד, אבל זה נעשה בקולנוע קודם ונעשה גם אחר כך ואין פה לדעתי משהו *יוצא דופן*. חוסר הריאליזם שמציק בפרצופים אנושיים הוא כשהפרצוף כולו ממוחשב, כמו הדוגמאות הידועות מיקום מלחמת הכוכבים. אבל כאן הפרצוף אמיתי וכל ההבעות שלו אמיתיות. עבודת הריטוש והחיבור משובחת, ללא ספק, אבל אין כאן הישג מיוחד בגזרת "פרצוף ממוחשב ריאליסטי" – כי הפרצוף לא ממוחשב.
אחלה ביקורת חוץ מזה. אכן סרט אדיר, חמישה כוכבים בקלות, ועשית לי חשק לראות עוד פעם.
ואגב נוסף: שילוב במאי/סורקין מושלם נוסף הוא כמובן הסרט שפרסם אותו, בחורים טובים. רוב ריינר עשה שם עבודה מרשימה מאד.
למעשה, הסרט גם לא היה מועמד לאוסקר לאפקטים
וזה כשאיירון מן 2, שהאפקטים שלו (בפרט בשיא של הסרט) היו לא משהו בכלל, דווקא כן היה מועמד.
אפילו אליס בארץ הפלאות היה מועמד לאפקטים.
וזה לא שהאוסקר שנאו את הסרט. עם 8 מועמדויות (כולל לסרט ולבימוי, שם היה מהמועמדים המובילים) מתוכם 3 זכיות, אפשר להגיד שזה בהחלט היה סרט אוסקרי לכל דבר.
אגב, באותה השנה יצא גם טרון המורשת, שהשתמש בטכנולוגיית ההצערה המלאכותית הרבה לפני שזה הפך לפופולרי בהוליווד, וגם הוא לא היה מועמד לאפקטים. כך שהרשת החברתית לא היה הסרט היחיד באותה השנה שהשתמש בטכנולוגיה יחודית ועדיין לא היה מועמד לאפקטים.
כי בטרון השתמשו מוקדם מדי בטכנולוגיה הזאת וג'ף ברידג'ס נראה נורא. זה שניסו להצעיר לא אומר שצריך אוטומטית להביא פרס.
אבל הסרט בהחלט גם היום נראה נהדר ואני תוהה כמה מזה האפקטים וכמה הצילום ועיצוב התפאורה. בכל מקרה מבחינה חזון ויזואלי וביצוע שלו הוא לוקח את סרטי מארוול ולמעשה רוב שוברי הקופות שיוצאים מהאולפנים בימינו. חבל שאין סיפור ודמויות ראויות שהיו מאפשרות לכל ההשקעה הויזואלית הזו לשרת אותן
נקודה קטנונית ומטופשת אך חשובה להפליא בימים טרופים אלה:
למי אכפת שישראלים אומרים צוקרברג בהגייה גרמנית ולא זאקרברג בהגייה אמריקאית?
לא אכפת לי לפתוח מלחמת אזרחים על זה.
אין לי מושג למה שני התכוונה וזה כל כך צרם לי, אני בטוחה שבבחירה להשתמש בכתיב הזה הייתה בחירה מושכלת.
מתחיל להתפשט גם מנהג לקרוא לסטיבן שפילברג סטיבן ספילברג ולהגיד הארווי ויינסטיין.
האם בארצות הברית לועגים לישראלים על שהם משתמשים בשמות הגרמניים המקוריים ולא שמתי לב?
הדבר היחיד שאני זוכרת זאת סצנה בספר הישראלי "רון וג'ודי" משנות ה-80, שרון הישראלי מנסה לפנות למנהל שלו כ"מר פינקלשטיין" ומקבל תגובה רק כשהוא אומר "מר פינקלסטאיין", מילה חסרת משמעות לחלוטין באנגלית.
אולי מתחילים להגיד ספילברג וזאקרברג כדי ליצור ריחוק ושלא נרגיש שכולנו משפחה אשכנזית אחת גדולה?
לצערי, נראה לי שאנחנו כן.
כי אם מנסים "לדייק", אז אלה שמות גרמניים שההגייה האמריקאית מעוותת אותם והיא בטוח לא "הנכונה". אם אחת הבנות של מארק זאקרברג תעלה לישראל מחר היא תיקרא בחזרה צוקרברג בלי למצמץ וגם אם היא תסתובב במדינות דוברות גרמנית או שמסוגלות להגות צ', כי זה השם הנכון. לא התחלנו לקרוא לגל גדות "גל גדו" כי האמריקאים מעוותים את השם שלה, הם בטוחים באוטומט שזה שם צרפתי וצריך להשמיט את האות האחרונה. אם ליאור אשכנזי יעבור לחיות בגרמניה אנחנו לא נגיד שמעכשיו השם הנכון של הילדים שלו יהיה "אשכנאצי" כי ככה גרמנים עלולים להגות Ashkenazi. אנחנו בטוח מעוותים שמות אמריקאיים וסיניים, והאמריקאים מעוותים שמות סיניים בלי חשבון, לא נראה לי שעד שאנחנו הוגים שמות בצורה הנכונה יותר, צריך לעוות גם את זה.
אז למה? מה המטרה במקרה הספציפי הזה?
המטרה שהנחתה את המקרה הספציפי הזה
(ולא הייתה סתם גחמה), היא שאם תבוא אל מארק היום ותשאל לשמו, הוא לא יגיד "צוקרברג".
ברור וודאי שיש עוד דרכים להחליט איך להסתכל על זה, אבל לכל הפחות יש משקל מסוים לשאלה איך אדם היה רוצה שיפנו אליו.
אני קצת לא מבינה למה הסוגיה הזו מעוררת רגשות עזים.
אני באופן כללי מאמינה בלתת לבן אדם להוביל בהחלטה איך להגות את השם שלו. אז אם גל גדות אומרת גדות, אני אקרא לה גדות (ואקווה שאמריקאים יפנימו את זה גם), ואם זאקרברג אומר זאקרברג אני אקרא לו זאקרברג (גם אם סבא רבא שלו אמר צוקרברג). גם לשם המשפחה שלי יש אלף גרסאות ואני די בטוחה שאיך שאנחנו אומרים את זה לא הכי מדויק למה שלא יהיה המקור הגרמני של השם הזה, ובכל זאת אני משתדלת שיקראו לי באופן שבו אבא שלי וסבא שלי הגו את זה. אני מנסה לכבד אחרים באותה צורה, כמובן במסגרת הצלילים שאני מסוגלת לבטא בתור מישהי שעברית היא שפת האם שלה. דרך אגב אני גם לא קוראת מיכאל לאנשים שנקראים מייקל, למרות שזה בוודאות הצורה המקורית של השם.
היה דיון בתהליך העריכה בקשר לאיות של השם צוקרברג/זאקרברג והוחלט על זאקרברג, בין היתר מהסיבות שציינתי. לא הייתה פה שום אידיאולוגיה של לנסות לצמצם את המשותף בינינו לבין זאקרברג או להעדיף באופן דיפולטי את ההגייה האמריקאית ובאמת שאין לי פה שום כוונות נסתרות.
העניין הוא, שמה לעשות, השם ״מארק צוקרברג״ לגמרי תפס פה בארץ
כך שזה מרגיש צורם בעין לראות פתאום ״מארק זאקרברג״.
זכותכם כמובן לכתוב את השם שלו כפי שאתם בחרתם, רק קחו בחשבון שלרבים מהקוראים זה יראה צורם בעין ומוזר.
אם אנשים יכולים לחיות עם זה שלדמות בגלקסיה רחוקה מאד קוראים חנן...
(ל"ת)
אבל אם היית שואלת אותו, הוא לא היה מעדיף שיקראו לו "גרוגו"?
בעצם, רגע…
״אשכנאצי״
אוי, הרגת אותי עם זה!
רק שאף אחד לא יתחיל לאמץ את זה ככינוי גנאי, זה יכול להיות אחד מכינויי הגנאי המרושעים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
בלי להיכנס לדיון ישראל השנייה, חטפתי את הכינוי הזה די הרבה פעמים :|
ובוא לא נפתח את איך תושבי חצור הגלילית מכנים את תושבי ראש פינה הסמוכה.
מזעזע
לא חשבתי שבאמת כבר היו כאלה שהשתמשו בזה, פשוט מזעזע ברמות!
שמח שאני אף פעם לא כוניתי כך.
אני מרחם על אנשים כל כך חסרי שכל שחושבים שזה כינוי גנאי לגיטימי.
מזכיר לי את ה״יהודונאצים״של ישעיהו ליבוביץ׳.
יש אנשים שפשוט אין להם את התבונה הבסיסית כדי להבין איזה כינויי גנאי הם מעבר לגבול ולא ניתנים לשימוש (במקרה של ליבוביץ, גם תואר הפרופסורה שלו לא הקנה לו את התבונה הזאת).
לא קיבלתי את הכינוי אבל מכיר אותו
(ל"ת)
שמח שבחיים לא שמעתי את הכינוי הדבילי הזה
(ל"ת)
האמת שזאת בכלל לא בדיחה שלי, אשכנאצי
זאת לגמרי בדיחה של ליאור אשכנזי, הוא טען שזה מה שקרה בעבודה על הסרט פוקסטרוט. מקווה מאוד שהוא משקר בעניין הזה כמו ברוב העניינים האחרים….
מה האחרים?
הכוונה שהוא נוטה לשקר או שיש הרבה שקרים האופפים את הסרט?
אשכנזי ידוע בכך שהוא משקר כמעט בכל ראיון שלו
(ל"ת)
העיוות כביכול שהתבצע בשמות של זאקרברג וספילברג היה טבעי לחלוטין בהתחשב בזה שהסבים שלהם שמרו על האיות הגרמני ולא 'אניגלזו' אותו כאשר הם היגרו
ההגייה של האלפבית הלטיני בכל שפה שמשתמשת בו היא שונה ואם מהגרים רוצים לשמור על ההגייה המקורית כדאי להם לשנות את האיות שיתאים לשפה המקומית.
מזכיר לי איך במשך שנים חשבתי שבישראל אנחנו מבטאים לא נכון את השם של ארנולד שוורצנגר
ושצריך לבטא את ה-"וו" כמו "W" כי ככה מבטאים את השם שלו באמריקה. ואז מתישהו בתיכון שמעתי את אינגו, המגיש הגרמני ב-MTV אירופה מבטא את השם שלו כשה-"וו" נשמעת כמו "V", כמו שמבטאים את השם בישראל. הייתי בשוק לגלות שבעצם צדקנו.
כן, ככה זה בגרמנית
W מבוטאת כ-V.
V, לעומת זאת, לרוב מבוטאת כ-F.
מה אני אגיד, הפתעות בכל פינה עם השפה הזו, וזה עוד לפני שנכנסנו לדקדוק.
זה באמת לב הדיון
זה מזכיר לי וויכוח אינטרנטי יצרי שקראתי על שאלת האיות של שם המשפחה רווה.
האם לאיית Rave משום שזה תעתיק ישיר מעברית אבל אמריקאים נוטים להגות רייב, או Raveh כדי להבהיר את ההגייה הנכונה, בתקווה לפחות, האמת אותו אדם שהציע את זה לא ניסה, הוא פשוט העתיק מהאופן בו מועצה מקומית גן רווה מתעתקת את השם שלה בפרסומים באנגלית. זה שתמך ב-Rave טען שיואילו האמריקאים ויבדקו איך להגות שמות זרים ויתאמצו, הוא לא יתאמץ בשבילם…
מניחה שבינתיים גם גל גדות לא תשנה את הכתיב של השם שלה ל-Gadoutt או משהו כזה, רק כי Gadot נהגה גדו.
אבל השאלה שנוגעת לדוברי עברית היא, האם לתעתק את עיוות ההגייה של דוברי האנגלית או את ההגייה המקורית.
באופן כללי צריך לתעתק כמה שיותר קרוב להגייה המקורית
למרות שלפחות 90% מדוברי עברית יבטאו את Think כ-סינק או זינק, זה תמיד יתועתק כ-ת'ינק.
לגבי גל גדות, T נוספת הייתה מבהירה את ההגייה אבל נראה לי שזה בכוונה הושאר עם T אחת בשביל הניחוח הצרפתי.
או שפשוט
ככה היא כותבת את השם שלה עוד לפני שהגיעה להוליווד.
צריך לזכור שברגע שנרשמים שם בגילדת השחקנים השם מחייב, ואני מאמינה שכשהיא נרשמה שם היא פשוט כתבה כמו שהיא כתבה כל חייה…
הכלל אצבע שלי
הוא שהכי נכון לאיית את השמות בדרך שמבהירה לקורא איך האדם עצמו מבטא אותם.
זהו, פשוט ולעניין, בלי להיכנס לענייני אשכנזיות, גרמניות, אמריקאיות, מי צודק, מי טועה ומי מעוות מה.
פשוט מאוד – מה יבהיר לי איך אדם מבטא את שמו. ככה אני רוצה לקרוא את השם.
העניין הוא זה שמדובר כמעט בלעדית באנשים עם שמות לא-אנגליים שמתעקשים להשאיר את האיות של השפה המקורית
שמדובר בשפות אסייתיות זה בכלל בלאגן כי מדובר בתעתיקים שמשתמשים האלפבית לטיני בצורה די שונה משפות גרמאניות ולטיניות.
השרשור הזה מתיחס אבל לאיות בעברית
אז האיות בשפת המקור או בלעז לא כל כך רלוונטי לדיון הנוכחי.
סתם דוגמה שקפצה לי לראש רנדומלית –
כשהייתי קטנה מאוד אהבתי ספרים של סטיבן קינג, ולא הצלחתי להבין למה בחלק מהכריכות בעברית שמו נכתב כסטפן, בחלקם כסטיפן, ובחלקם כסטיבן. זכור לי שהחוסר אחידות הזה ממש הפריע לי.
התשובה, כמובן, היא כי באנגלית השם שלו נכתב Stephen, שזה סטיבן, לגמרי סטיבן ואך ורק סטיבן, אבל מישהו (וסביר להניח שכמה אנשים שונים) תרגם את השם בלי לדעת את זה, או פשוט החליט שבגלל שזה ph זה צליל פ׳ ולא וו׳ או ב׳ רפה.
אז בשם האחידות, ובשם הנאמנות למקור, וגם סתם כדי לא לבלבל ילדות קטנות למה לסופר האהוב עליהן יש שלושה שמות שונים, אני בעד להתעלם מאיך שהשם נכתב במקור, ולהתייחס לאיך השם נאמר במקור. פעם זה אולי היה קצת יותר אתגר, היום רק צריך לחפש ראיון אחד עם האדם ביוטיוב ואפשר לדעת בדיוק איך הוא מבטא את שמו.
נו, אסימוב תורגם ליצחק אסימוב
והוא אפילו היה מעוניין בזה
Stephen
רק אציין שזה אמנם בדרך כלל ״סטיבן״ וכך גם במקרה של סטיבן קינג.
אבל לא תמיד זה כך, ולראיה – אחד, סטפן קרי שכותב את שמו בדיוק אותו דבר, והוגה את זה עם פ׳ רפויה.
אם כך לא הייתי ברורה מספיק
כי כשכתבתי ״באנגלית השם שלו נכתב Stephen, שזה סטיבן, לגמרי סטיבן ואך ורק סטיבן״, התכוונתי ספציפית לסטיבן קינג. לא דיברתי על כל מי שהשם שלו נכתב כך. ברור לי שיש לא מעט אנשים שכותבים את שמם כך ומבטאים אותו בשלל דרכים שונות. נגיד, מספיק שיהיה גרמני אחד שיכתוב את שמו כך, וההגייה תהיה, סביר להניח, שטפן.
גם לי חוסר האחידות הזה ממש מפריע
אבל יש דוגמה עוד יותר מעצבנת.
השחקן Sean Bean שזה שון בין!
מה? מה אתם רוצים?! למה לחרפן?!
מה שמזכיר לי
את הדיון של אבשלום קור לגבי מתחם שרונה
טוב, על מתחם שרונה זאת מחווה לטמפלרים...
זה עניין של מחווה היסטורית נטו, לא? כבוד לאותה קבוצה שעד עצם היום הזה אפופה כולה אמביוולנטיות… שותפים של עולים רבים לתרבות הגרמנית ואלה שלימדו את היהודים לגדל דבורים ועוד מיליון דברים אחרים, באותה נשימה סיימו את דרכם כחברי המפלגה הנאצית (זאת לא הוצאת דיבה, גם לפי המבחנים המחמירים של חוקי לשון הרע בישראל הם היו נאצים, כמעט כולם היו חברים במפלגה) וגורשו במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה על ידי הבריטים. סיפור משונה וקסום שההגייה האנגלית של מתחם שרונה היא המצבה הכי נוכחת שלו…
בתור קולנוען צעיר בשאיפה (יליד 98) אני יכול להגיד שזה הסרט שהכי השפיע עליי ואני מאמין שהמעמד שלו רק יגדל עם השנים כאחד מסרטי המפתח של הדור
האוסקר ה-83 ייזכר לעד כאחד הגרועים
סרט בינוני במקרה הטוב כמו נאום המלך ניצח יצירות מופת כמו התחלה, צעצוע של סיפור 3, ברבור שחור, וכמובן הרשת החברתית.
ואנדרו גארפילד
שהיה צריך לזכות, אפילו לא קיבל מועמדות.
ברבור שחור יצירת מופת? המילה הזו קצת גדולה עליו.
(ל"ת)
האם יש צורך שאני אגיד את דעתי על הסרט?
גם סורקין וגם אנדרו גארפילד אהובי, שגם לפני שהוא הפך להיות אהובי היה הלב הפועם של הסרט.
אבל למיטיבי לכת – Lessons from a screenplay מסביר מה הופך את התסריט לכל כך יעיל, ואיך שיתוף הפעולה עם פינצ'ר עזר לסרט