הסודות

במאי: אבי נשר
תסריט: אבי נשר, הדר גלרון
שחקנים: אניה בוקשטיין, מיכל שטמלר, פאני ארדן, אדיר מילר, גורי אלפי, תיקי דיין

הסרט נגמר והקרדיטים מתחילים להיגלל. זה עלול להגיע בכל שניה. האורות נדלקים. אנחנו קמים לאיטנו מהמושבים, ומתחילים לנוע בטור אופקי אל גרם המדרגות בצעדים מדודים. כולנו יודעים שאי אפשר לחמוק מזה. דלת היציאה מאולם הקולנוע נפתחת בכבדות, אנחנו נעצרים ונותנים לרוח הלילה הקרירה לצנן את פנינו, ואז מתיישבים במכונית וטורקים את הדלתות. הדממה המתוחה נקטעת לפתע על ידי השאלה "נו, אז מה חשבת?". הנה, זה הרגע בו אני צריך להסביר למה, למרות הררי הבעיות והמניפולציות, דווקא די נהניתי מהסרט. אללי. לו רק יכולתי למשוך את הזמן על ידי תקצור העלילה, כמו בביקורות קולנוע.

משפחת הס החרדית סופגת מהלומה קשה כאשר אם המשפחה מתה בדמי ימיה. בת הזקונים, נעמי (אניה בוקשטיין, 'שושלת שוורץ'), שמאורסת למיכאל (גורי אלפי), מחליטה לדחות את החתונה ונוסעת לצפת כדי ללמוד במדרשה לבנות. במדרשה היא נאלצת לחלוק חדר עם שיינה, סיגי, ועם מישל האאוטסיידרית והנועזת (מיכל שטמלר), שמסתמנת ככבשה השחורה של צפת. נעמי ומישל לא סובלות זו את זו בתחילה, אולם כאשר הן פוגשות צרפתייה גוססת (פאני ארדן) שמבקשת לכפר על חטאיה טרם מותה, הן מתאחדות כדי לפייס אותה עם האלוה. מלאכת הגישור מתבררת כמסובכת מהצפוי: נעמי לא מוצאת תיקון מתאים לסיטואציה הרלבנטית, ומרכיבה בתגובה מגה-סופר-תיקון משופר, בעל כוח של ארבעה תיקונים רגילים, או משהו כזה. תוך כדי כך, מערכת היחסים של מישל ונעמי הולכת ומתהדקת.

בעיות, כאמור, לא חסר. אני מניח שכל ניסיון לתאר עולם שאתה לא מכיר מבפנים נידון למידה מסוימת של כשלון, אבל גם שהזכות לעוות את המציאות לטובת החזון האמנותי היא הבסיסית בזכויותיו של הבמאי. ובכל זאת, כשחילוני כופר שכמוני, שבדרך כלל לא מסוגל להבחין אם נתנו את הפסוק של רון להרמיוני, מרים גבה בזמן הצפייה, משהו כאן מריח רע. כך, למשל, היחס של בנות המדרשה כלפי תלמידה מתחילה שמתיימרת לחבר תיקונים בעצמה לא נראה אמין במיוחד. דוגמה ממוקדת יותר היא אחת הסצינות המרכזיות, בה נכנסות ביחד שתי נשים רווקות ואלמנה אחת לטבילה במקווה האר"י. רק הרגע הזה לבדו מכיל כל כך הרבה פגמים באמינות, שכל התירוצים שבעולם, ברמת הטקסט – "שיחדנו את השומר", "היא לא יודעת מה לעשות, צריך להראות לה" – וברמת הסאב-טקסט (זה מסמל את הלידה מחדש של הדמויות הראשיות!) לא מצליחים לגרום לו לעבוד.

סצינת המקווה, אגב, היא הבסיס לתלונות של רב מבקרי הסרט על עירום נצלני. בניגוד אליהם, אני לא בטוח שמטרת העירום היתה לעורר פרובוקציה ולגרות את הצופה ההטרוסקסואל – אני חושב שהיא נועדה בעיקר לבטא שלב חדש באינטימיות בין נעמי ומישל, ולהדגיש את השלב הראשון בתיקון כנקודת מפנה בחיי הדמויות. אני גם לא מוצא אותה סקסית במיוחד. הפספוס הרציני בסצינה הזו הוא דווקא הבחירה התמוהה להסתיר את גופה העירום של הצרפתייה המבוגרת – בייחוד אחרי מונולוג בו היא מסבירה שהיא מתביישת בגוף שלה, ונעמי מלמדת אותה להשלים איתו. כתוצאה מכך, סצינה שיכלה להוות פתח להזדהות מאוד חזקה עם דמותה של אנוק הצרפתיה, הפכה להיות מהמורה בדרך לפיתוחן של שתי הדמויות הראשיות.

אם כאן היו נגמרות בעיותיו של התסריט – דיינו. אבל התסריט גולש לא פעם למשפטי עוגיית-מזל בסגנון "לפעמים דווקא הדבר הלא נכון, הוא הדבר הנכון", שמודבקות לדיאלוג בדבק נגרים. וזה מבלי לדבר על כמה מסרים סתומים ולא מובנים שהתסריט מעוטר בהם (בדקתי, ומתברר שגם נשים בחברה החילונית השוויונית חולות, פה ושם, בסרטן). בתוך כל אלה, הניסיון לתאר את מעמדה של האישה בחברה החרדית הולך מעט לאיבוד.

ובכל זאת, באופן מפתיע, יצאתי מהקולנוע בלי ייסורים במחשבה על הזמן והכסף שהשקעתי. קודם כל, תאמינו או לא, בגלל מערכת היחסים בין נעמי ומישל. אומרים שהכיוון שתופסת מערכת היחסים בסרט הוא תוספת מיותרת. זה קצת כמו לומר שהחייזרים הם תוספת מיותרת ל'מלחמת העולמות'. הסרט נסוב קודם כל על מערכת היחסים הזו, והוא עושה את זה ממש לא רע. התהליך אותן עוברות הדמויות מסלידה, לשלום קר, לסימפטיה, והלאה אל האינסוף ומעבר לו, איטי מאוד ועקבי באותה מידה. השינויים שהדמויות עוברות באופי שלהן, בעקבות אותה מערכת יחסים, מעוגנים טוב מאוד כבר באקספוזיציה. ממש לקראת הסוף, אבי נשר מאבד קצת את האצבע על הדופק, אבל כמו תמיד, הדרך מהנה יותר מהתוצאה.

סיבה נוספת היא אנסמבל השחקנים. אמנם, לאבי נשר יש הרגל מגונה לקחת קומיקאים מוכרים ומוכשרים ולתקוע אותם בתפקיד פצפון, שולי, משעמם וחסר משמעות: הפעם רשימת הקורבנות שלו מכילה את ספי ריבלין בתפקיד אביה של נעמי, עלמה זק בתפקיד האחות ורבקה מיכאלי בתפקיד פריים מטושטש של משהו. גורי אלפי מקבל תפקיד מעט גדול יותר – אך משעמם באותה מידה – כארוסה המיועד של נעמי. אבל כשאבי נשר משקיע תשומת לב בדמויות שלו, הוא מוציא מהשרוול בחירות ליהוק מבריקות ומפגני משחק מרשימים. במקרה הזה, אניה בוקשטיין חמודה מאוד, מיכל שטמלר כריזמטית עד כאב, והכימיה ביניהן מצוינת; דנה איבגי, בתפקיד קטנטן כסיגי החוזרת הטרייה בתשובה, מוכיחה באופן סופי שהיא מהשולטות בשחקניות ישראל. דווקא שחקנית הרכש פאני ארדן אנמית כל כך שקל לשכוח שהיא בכלל היתה בסרט.
ההפתעה הנעימה ביותר היא, החזיקו חזק, אדיר מילר. כן, הסטאנדאפיסט שעושה חיקויים של רפי גינת. התפקיד שלו, בתור מחזרה הנעבעך של מישל, לא כולא אותו בעמדת ההפוגה הקומית מחד, ומאידך, מאפשר לו לרתום הרבה מהיכולות הקומיות שלו לעיצוב הדמות באופן שמשרת נהדר את הסיפור. יש סיכוי לא רע שזה תפקיד חייו.

ובסופו של דבר, על אף היחס הפשטני של נשר לעולם הדת, היחס שלו לעולם הקולנוע מורכב יותר. אחד האלמנטים המהנים בסרט הוא ההקבלה של נשר בין הניתוח שמנתחות הדמויות את כתבי המקובלים לבין הניתוח שמנתחים הצופים את הסרט. ברור למדי (גם לדמויות) שמים – כמו בסצנת המקווה הידועה לשמצה – הם סמל לטוהר נפשי; אבל נשר מודע לכך שהסמליות של המים היא בעצמה סמל קולנועי. ההקבלה הזו בין סמליות דתית למוטיבים קולנועיים, בתקווה שלא דמיינתי אותה, מבריקה, כיוון שהיא מצליחה לחבר בין חווית הצפייה שלנו לבין לחוויה הקריאה של הדמויות כשהן מנסות לפצח את כתבי המקובלים, ועל-ידי כך ליצור הזדהות איתן. וההזדהות הזו חזקה יותר מכזו שנובעת ממשחק או דיאלוגים אמינים. עליי, בכל אופן, זה עבד.

ב'הסודות' מסתתר גרעין בידורי ואמנותי מהנה למדי. אבל כשמגיעים אליו, נשאלת השאלה האם היה שווה לחפור אליו דרך כל שכבת הבולשיט העבה שמכסה אותו. בהשוואה לסרטו הקודם של נשר, 'סוף העולם שמאלה', 'הסודות' מגובש יותר, החלטי יותר ומהנה יותר. לו היה זה סרטו השני, הייתי אומר שיש למה לצפות. בהתחשב בעובדה שנשר יוצר סרטים כבר למעלה מ-30 שנה, אני נאלץ לומר ש'הסודות' הוא דרך לא רעה בכלל להעביר את זמן, אבל אם אין לכם זמן, אתם ממש לא חייבים לפנות לעצמכם קצת כדי להעביר אותו.