ביקורת: מישהו איפשהו

פיסת חיים קטנה שגורמת לך להרגיש חלק מקהילה.
שם רשמי
מישהו איפשהו
שם לועזי
Somebody Somewhere

כל הזמן אנשים מבקשים ממני המלצות לסדרות. טוב, לא כל הזמן, אבל לפעמים. כאילו, אולי יותר נכון לומר שאני ממליץ לאנשים על סדרות כל הזמן, ולפעמים הם גם מוכנים להקשיב לי. לא משנה, הנקודה היא שאני אוהב להמליץ לאנשים על סדרות. חלק מההמלצות שלי מתאימות לכולם (עוד לא נמצא האדם שאני לא אמליץ לו על "כלבי השמורה") וחלק מותאמות אישית ("עבור כל האנושות" לחבר שאובססיבי לחלל או "הקאמבק" לחברה שמתה על פיבי מ"חברים"), אבל יש סדרות, מעטות במספר, שאני לא ממליץ עליהן לאף אחד. לא כי הן לא טובות, ממש לא, אלא כי יש אוצרות קטנים שאני מעדיף לשמור לעצמי. אתם יודעים, כמו השירותים הסודיים האלה בעבודה שאתם לא מספרים עליהם לאף אחד. 

אחת מהסדרות המיוחדות האלה הגיעה לאחרונה לסיומה וזו סיבה מספיק טובה לחרוג מהמנהג שלי ולשבח אותה בפומבי (לא שהיא צריכה אותי, רק החודש היא כיכבה בלא מעט רשימות סוף שנה, בחלקן גם במקום הראשון). "מישהו איפשהו", בכיכובה של הקומיקאית ברידג'ט אוורט (ובהשראת החיים הפרטיים שלה), סיימה את עונתה האחרונה והמוצלחת ביותר מבין השלוש. הסדרה, שנוצרה על ידי האנה בוס ופול תורין, עוקבת אחרי סם שבשל מות אחות נאלצת לחזור לעיירה הקטנה בקנזס הכפרית בה גדלה, שם היא מתמודדת עם צרות משפחתיות ועם תחושת אי-שייכות. לאורך העונות סם מצליחה למצוא את "האנשים שלה" בעיירה, לשקם את הקשר עם אחותה השנייה וגם, אה, לקחת שיעורי שירה. בקיצור, סם גרה במנהטן, קנזס, ולא מנהטן שאנחנו רגילים לראות על מסכי הטלוויזיה שלנו, וההבדל בין השתיים מייצג את הייחוד של "מישהו איפשהו" לעומת מרבית הקומדיות המתחרות. אם זה נשמע לכם די דל בשביל עלילה של שלוש עונות, אתם לגמרי צודקים. "מישהו איפשהו" אף פעם לא הייתה סדרה שאכפת לה יותר מדי מעלילה, אלא סדרה ששמה דגש על אווירה, בילוי זמן עם הדמויות ויצירת קונפליקטים קטנים וברי הזדהות. 

וזו גם הסיבה מדוע אני שומר את הסדרה לעצמי: כי אני יודע שזו לא סדרה לכל אחד. זה לא שהיא מורכבת או קשה להבנה, כמו שאני מפחד שהתגובה לאחר צפייה בפרק או שניים תהיה "מה זו הסדרה המשעממת הזאת". כשפחות ופחות אנשים מקדישים את מלוא תשומת לבם למסך אחד, סדרה איטית כמו "מישהו איפשהו" לא תתאים למי שצריך שיחזיקו את הפוקוס שלו בעזרת עלילה בעלת מומנטום או בדיחות בקצב מסחרר. "מישהו איפשהו" כמו מכריזה מראש: אם הסיפור שלנו לא מעניין אתכם, לא צריך בכוח, יש סדרות אחרות. אבל למי שמחפש יצירה מרגשת מבלי להרגיש נצלנית, מצחיקה בצורה לא מתאמצת ומתוקה אבל בלי לגרום לסכרת – זאת הסדרה בשבילו. 

למרות שהיא מוגדרת כקומדיה, זו לא הסדרה שאתם מחפשים אם המטרה היא לצחוק. מדובר בדרמה קומית, אבל כזאת שהדרמה בה לא מאוד דרמטית וגם הקומדיה בה לא מאוד מצחיקה. זה לא שאין כמה רגעים שגורמים לצחוק בקול רם לאורך העונות, אבל הם יותר דומים לסוג הצחוק שיוצא לנו כשחבר טוב מספר בדיחה: זה מצחיק בגלל מי שמספר את הבדיחה, יותר משזה בגלל כמה שהיא מצחיקה. וזה מה שהקומדיה השקטה של HBO עושה הכי טוב, גורמת לנו לאהוב את הדמויות שלה ובמיוחד את הדמות הראשית, סם. הסיבה העיקרית שבזכותה הדמות של סם כה מוצלחת, חוץ מהכתיבה הרגישה והבימוי החכם שמאפשר לנו לבלות איתה גם בסצנות כשהיא לבד, היא האופן שבו אוורט מגלמת את סם. אוורט מצליחה לשחק את סם כאישה קשוחה וחזקה ובו זמנית לחשוף לצופים כל הזמן שמדובר בדרך של סם לשמור על עצמה, ושמתחת למעטה הזה היא מלאה בספקות עצמיים ובדידות. בסצנות בהן סם לבד, נוהגת בטנדר או על הספה בסלון, ההופעה של אוורט מרגישה כל כך חשופה ופגיעה, עד כדי כך שניתן להרגיש שאתם פולשים לרגע אישי שאתם לא אמורים לראות, מהסוג שרוצה לגרום לכם להסיט לרגע את המבט כדי לתת לה קצת פרטיות. 

אבל ברידג'ט אוורט לא לבדה בתוכנית והיא מוקפת בקאסט של שחקנים לא מאוד מוכרים שאני מקווה לראות שוב בעתיד. הדמות התומכת המרכזית היא דמותו של ג'ואל, שמגולם על ידי ג'ף הילר, שהחברות בינו לבין סם הופכת מהר מאוד (משהו כמו דקה לתוך הפרק הראשון) ללב של הסדרה. התכונה המרכזית של ג'ואל, האינפנטיליות שלו, הייתה עלולה להיות מעיקה בידיים של שחקן פחות מוכשר. אבל הילר מצליח להוסיף לג'ואל קסם אישי, שבשילוב עם הנאיביות והפחד שלו מהעולם, הופכים אותו לדמות שאתם רק רוצים לחבק ולהגיד לה, כמו שנאמר בשלהי העונה השלישית, שתפסיק להיות כל כך קשה עם עצמה. מערכת היחסים בין סם לג'ואל היא אחת מייצוגי החברות האהובים עליי על מסך הטלוויזיה בשנים האחרונות, אם לא בכל הזמנים. מה שמשותף לג'ואל ולשאר הדמויות בקאסט, החל מטרישה, אחותה של סם ועד פרד, המנחה של חבורת הקריוקי שסם מגלה בעונה הראשונה, זה שהם נראים כמו אנשים שבא לכם לבלות איתם. וזו גם מה שיחזיר אתכם ל"מישהו איפשהו" בסוף כל פרק – הרצון להמשיך לבלות זמן עם הדמויות האלה בתור לחנות הדונאטס או כשהם נוסעים בטנדר הכחול והמקרטע של סם.  

שתי העונות הראשונות היו מעולות בפני עצמן, אבל העונה השלישית הייתה עליית מדרגה שלא פספסה באף פרק. את הראייה להצלחתה של העונה השלישית אפשר לראות בכך שבניגוד לעונות הקודמות, הפעם שמרו הכותבים את הנשק הסודי שלהם, יכולות השירה הפנומנליות של ברידג'ט אוורט, לסיום העונה. בעוד שבשתי העונות הראשונות שולבו לא מעט סצנות של סם שרה והשתמשו בהם כמעין קיצור דרך לאפקט רגשי מהיר (מה שתמיד עבד עליי, באמת אין כמו סצנת קריוקי מוצלחת), בעונה האחרונה הם לא נזקקו לקיצור הדרך הזה ושמרו אותו עד פרק סיום הסדרה, מה שרק הגדיל עוד יותר את ההשפעה של הביצוע בסיום. 

ואולי בעצם הסיבה שבגללה נמנעתי מלהמליץ עליה לאנשים היא גם אותה הסיבה שהופכת את "מישהו איפשהו" לכל כך מוצלחת: היא לא מתיימרת לעסוק בשאלות הקיומיות הגדולות או להראות לנו משהו שעוד לא ראינו בעבר, אלא מסתפקת בפיסת החיים הקטנה של סם וחבריה בכך שהיא גורמת לצופים להרגיש חלק מהקהילה במנהטן, קנזס, ויוצרת חיבור רגשי עם הדמויות. וכשיש את זה, לא צריך כמעט כלום מעבר.