ביקורת: סוניק – הסרט

גם קיפוד מהיר לא יכול להתחרות עם תפקיד כזה של ג'ים קארי.
שם רשמי
סוניק הסרט
שם לועזי
Sonic the Hedgehog

עברו הרבה פיקסלים בנהר מאז דור משחקי ה 16-ביט במכונות ארקייד, בעלי הסיפור המורכב של "זה רע, תלחץ על כפתור עד שהוא יפסיק להתקיים". מאז יש משחקי מחשב שכל כך נשענים על הסיפור שלהם שחלק מהם כבר בקושי משחק וזכו לכינוי "סימולטור הליכה". לא ממש צריך להיות מיומן בהם, רק ללכת ממקום למקום ולהיסחף בסיפור בדרך ייחודית שאי אפשר לחוות בקולנוע ובטלוויזיה. כמעט 50 שנים אחרי "פונג", לא חסר מבחר של משחקי וידאו עם סיפורים מדהימים ודמויות מורכבות.

אז למה בהוליווד עדיין בוחרים ברמת קושי גבוהה, לעבד משחקים פשטניים כמו "ניד פור ספיד" או "אנגרי בירדס" ולהדביק עליהם עלילה במשקל נוצה? נכון שבשנים האחרונות קיבלנו גם עיבודים למשחקים יותר מורכבים, אבל יש המון משחקים שנראים כמו בחירות מתבקשות לקבל עיבוד קולנועי לפני "פרא". מצד שני, במקום לנסות לעבד יצירה מורכבת ולהסתכן בלפשל ולעורר את זעם המעריצים, נראה שבהוליווד מעדיפים את הגישה הבטוחה, לקחת רק את הדמויות, עם האפשרות לחשוב על איזה סיפור שרוצים. אבל לפעמים אפשר לפשל כבר בשלב הדמויות. רק תשאלו את היוצרים של "סוניק – הסרט".

נכון, הם תיקנו את זה מאז ובכל זאת – אי אפשר לדבר על הסרט הזה בלי להתייחס למוטציה הכחולה מעוררת-הסיוטים שבחדר. העיצוב של הדמות בטריילר הראשון שפורסם היה מכוער, מוזר ומטריד באופן אובייקטיבי (מי חשב שלתת לו שיניים אנושיות זה רעיון טוב?!). אם הייתי צופה בתוצר הסופי עם העיצוב הראשוני של סוניק כנראה שדעתי לא הייתה שונה באופן משמעותי, אבל זה היה תוצר פחות נעים מבחינה אסתטית. אז כן, המייקאובר שעשו לדמות בהחלט מבורך. החלומות שלי מודים לכם.

כאמור, העלילה של הסרט פשוטה למדי: סוניק (בקולו של בן שוורץ מ"מחלקת גנים ונוף") הוא קיפוד כחול ומדבר שיכול לרוץ מהר ולהשתגר ברחבי היקום באמצעות טבעות קסם. תחשבו על פלאש פוגש את דוקטור סטריינג'. בתחילת הסרט סוניק נמלט מביתו אל כדור הארץ, ומסתגל למקום במשך עשור. יום אחד הוא רץ קצת מהר מדי ועולה על הרדאר של הממשלה שמחליטה שהאדם הטוב ביותר לאתר אותו הוא מדען מרושע וחובב טכנולוגיה בשם דוקטור רובוטניק (ג'ים קארי). סוניק נעזר בשריף של עיירה קטנה ובת-זוגו (ג'יימס מרסדן וטיקה סמפטר) כדי למצוא את דרכו אל הטבעות שאיבד שבעזרתן הוא מתכנן לברוח לכוכב הבא.

אין לי ממש היכרות קודמת עם בן שוורץ, ואני יכול רק להגיד שהוא בסדר גמור בתור הקול של סוניק. את מרסדן וקארי לא ראיתי על המסך כבר כמה שנים טובות ושניהם מוצלחים כאן, כל אחד בדרכו. מרסדן הוא הסטרייט-מן היפה וטוב הלב שכבר הראה שהוא יכול לשחק מול חיות ממוחשבות. ג'ים קארי מתעל את הפרסונה המוקצנת שלו מהניינטיז ומעלה אותה ל-11, וזה מדהים. הוא לא לועס את התפאורה, הוא בולע אותה בשלמותה ואז יורק אותה על כל שחקן שנמצא ברדיוס שלו. באמת שיכולתי לצפות רק בזה למשך תשעים דקות ולהיות מרוצה.

"סוניק" הוא סרט מאוד נגיש וקליל, בין אם גדלתם על המשחקים ובין אם לא. הוא מלא בבדיחות עם חוש הומור ילדותי שמכוון לקהל צעיר אבל גם נזהר שלא ליפול אל מחוזות ה"ילדותי מדי" (בדיחות פלוצים וכו'). הקיפוד המהיר גם עושה רפרנסים לדברים מהירים אחרים, מילולית וויזואלית: "ספיד" ווין דיזל מוזכרים ויש שתי סצינות אקשן שהן וריאציות חמודות יותר של אלו של קוויקסילבר (האחד מ"אקס-מן"). הסרט עוקב אחר נוסחה מאוד מוכרת, אבל תצוגות המשחק וההומור מספיקים כדי למנוע ממנה להיות משעממת. ושוב, ג'ים קארי פשוט… וואו. התגעגעתי.

אני כן רוצה לציין משהו שאולי נראה זניח אבל כנראה היה הדבר שהכי הרשים אותי בסרט, וזה מה שלא היה בו: דיון על הורות. ברוב המוחלט של סרטים כמו זה, האישיו המרכזי בין הזוג האנושי הוא "האם אנחנו מוכנים להביא ילד?". אחרי מסע רגשי שהם עוברים עם היצור הממוחשב דמוי-הילד התורן, הם מבינים שכן, הם מוכנים. אולי אפילו יהיה מונטאז' חמוד שלהם מכינים את הבית לקראת הזאטוט. אבל ב"סוניק" הנושא לא עולה אפילו פעם אחת. הסרט בהחלט מסמן "וי" על מגוון קלישאות, אבל זאת לא אחת מהן. מבחינתי מגיעות לו קצת טבעות זהב על זה.

היתרון של "סוניק – הסרט" הוא שהוא לא מתיימר להיות גרנדיוזי או מנסה להתחכם עם כל מיני טוויסטים (מסתכל עליך, פיקאצ'ו). הוא סרט כיפי שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות, והוא רץ עם זה. אין בו משהו שלא ראיתם בסרטים אחרים, וזה בסדר גמור. לפני הסרט מופיע הלוגו של חברת "Sega" – שייצרה את המשחק – ונרמז ממנו שהם מתכננים להמשיך לעבד משחקים למסך הגדול, כנראה שבקרוב. אם גם הם יהיו מהנים, לפחות כמו "סוניק", אני בסדר עם זה. רק בתקווה שלהבא הדמויות הממוחשבות יעוצבו מראש עם מראה נורמלי ולא משהו שיצא מהאזורים הכי אפלים של "דוויאנט ארט".