ביקורת: הסופרנוס

אפשר לראות את הסופרנוס כסדרת גנגסטרים מוצלחת, ואפשר לראות אותה כסדרה שחותרת ומבקרת את אותו סגנון של סדרות - אבל הכי טוב זה לראות אותה בשני האופנים.

 אוי ויי, מאיפה מתחילים?

לא, באמת, מאיפה אני מתחיל לכתוב על מה שהיא כנראה היצירה האהובה עליי אי פעם בכל מדיום? איך אני מתחיל לדבר על סדרה שמעבר לאיכויות שלה כיצירה, הקשר הרגשי שיש לי אליה פשוט כ"כ עמוק ומהותי שאני לא יכול להפריד ביניהם? סדרה שכמה שהיא טובה, אני לא באמת יכול להתייחס אליה בצורה אובייקטיבית, לא מסוגל לנתק בינה לבין התקופה בחיים שלי שבה ראיתי אותה, שאם הייתי רואה אותה בתקופה אחרת כנראה לא הייתי מגיב אליה בדיוק באותה צורה?

מה גם שזאת הרי לא יצירה איזוטרית או משהו כזה, אלא יצירה שהיא גם ככה מכוננת ונדמה שכבר נכתב עליה כל דבר שכבר היה יכול להיכתב עליה. בסופו של דבר, הטייק האישי שלי, לא יחדש יותר מדי לאף אחד, אבל אני חושב שראוי להתייחס אליו. אני צפיתי ב"הסופרנוס" במשך מספר חודשים בין אביב לקיץ 2017, 18 שנה לאחר שהסדרה עלתה לאוויר, 20 שנים אחרי שאני נולדתי. כמה חודשים לפני כן קרה המאורע המכונן ביותר בחיי הקצרים: נפלתי מלוחמה. התגייסתי לחיל שריון די בהתלהבות להיות לוחם ואולי מפקד כמו ששני האחים שלי היו (אם כי בחי"ר), ובסופו של דבר, סליחה על הביטוי, לא הייתי "גבר מספיק".

עכשיו, אני לא יודע למה, אבל כנראה שמה שהייתי צריך בחיים שלי באותו רגע הייתה סדרה שבה מאפיונר איטלקי בן 40 ומשהו מניו ג'רזי מתמודד עם כל הרעיון הזה של "גבריות", לראשונה בחייו, בצורה ישירה עד מאוד. אני לא אגיד שהסדרה גרמה לי להגיע למסקנות חד משמעיות, אבל עצם העיסוק, עצם הדיון, עצם החשיפה לאפשרויות אחרות – משהו בזה פשוט נגע בצורה שממש הייתי צריך באותם ימים. הפירוק לגורמים של הקונספט הזה של גבריות, שלא נאמר גבריות רעילה, הוא מעמודי התווך של הסדרה הזאת, אבל עם כל הביקורת שמוטחת בטוני ובעוד שלל דמויות שמתנהגות בצורה הזאת, היא כן מציגה את שני הצדדים של המאבק בצורה די הולמת. כשטוני יושב על הספה של ד"ר מלפי ומנותח עד זוב דם של הנשמה שלו, הצופה מצד אחד מבין למה אדם כמו טוני סופרנו חייב, אבל פשוט חייב ללכת לטיפול, ומצד שני – גם ברור מאוד למה הוא רואה בזה דבר מביש ובעייתי. משהו אולי אמר לי שם שאם אדם כמו טוני סופרנו יכול להתעסק ולנתח את הדבר הזה, גם לך מותר.

כמובן שכל זה קורה בזכות צוות, מלפני ומאחורי המצלמה, שהוא רמה אחת מעל כולם. את השחקנים מוביל ג'יימס גנדולפיני, שכמעט תשע שנים עברו מאז שנפטר וכל צפייה מחדש שלי בכל פרק אקראי רק ממחישה עוד יותר את גודל האבדה לעולם התרבות האמריקאית ובכלל. אמנם רוב התרומה שלו לתרבות מתבטאת בטוני סופרנו, אבל את הדברים שהוא עשה עם הדמות הזאת – הדרך שבה הוא הפך אותה גם לאדם מקסים וגם לשד נוראי, וכל זה תוך מבט עיניים יחיד – מעטים הצליחו לעשות. מעטים בכלל ניסו. טוני הוא דמות עגולה ועמוקה, רבת דקויות, שלא בטוח שכל שחקן היה מצליח לתפוס את המורכבות שלה על כל רבדיה השונים – אבל גנדולפיני פשוט נולד לדמות הזאת, משכיח פעמים רבות את העובדה שמדובר בדמות בדיונית שמגולמת ע"י שחקן, וגורם לזה להיראות קל.

גם לשאר צוות השחקנים והדמויות מגיעות תשבחות: אידי פאלקו ככרמלה פנטסטית לא פחות מגנדולפיני והעלילות שלה בלבד יכלו למלא סדרה מרתקת שלמה משל עצמה, כריס ואדריאנה ששוברים את הלב פעם אחר פעם, פולי שמתחיל את דרכו כאתנחתא קומית ומתגלה כדמות הכי עצובה ובודדה בסדרה בלי שהוא עצמו מבין את זה, והרשימה לא נגמרת. אפילו הדמויות הלא קבועות שצצו לפרקים בודדים היו נפלאות. 

ומעל כל הצוות הזה מרחף היוצר דייוויד צ'ייס, או אולי יותר נכון לומר "שולט". צ'ייס שוחה בחומר ומצליח לגרום לצוות שלו להוציא לפועל את החזון המורכב אך מלכתחילה מגובש שלו בהשקעה ובתכנון נכון: פאזל מהודק, מוקפד ובנוי לעילא של תמות, קשתות עלילתיות, בניות והתרות, פיתוח דמות ושילוב של כ"כ הרבה תוכן מכ"כ הרבה מקורות ועולמות חיצוניים ופנימיים כאחד אל תוך העלילה. דבר שמדי פעם מצריך מאמץ מהצופים, אבל הכל תמיד מתחבר.

מטעמי איזון אציין בכל זאת את הדבר היחיד שמפריע לי באמת בסדרה הזאת: העובדה שהיא טובה ברמת הפרק הבודד הרבה יותר מאשר ברמת העונה. מצד אחד קשה לי להצביע על פרקים מיותרים, והם כולם באופן יוצא מן הכלל מוכלים בתוך עצמם עם התחלה אמצע וסוף בלי קליפהאנגרים מיותרים. מצד שני, אני לא אשקר שבקנה מידה של 13 פרקים, הסדרה כן חווה איבוד גובה אחד לפחות פעם בעונה; תמיד יהיה איזה רצף של 2-3 פרקים באמצע שהרבה פחות טובים ממה שמגיע לפניהם ואחריהם. זה לא באמת מפריע במכלול, אבל זה שם.

למרות ההשקעה הנדרשת מהצופה, זה בכל זאת נגיש מאוד – ראשית, בזכות כתיבת דיאלוגים מצויינת וריאליסטית כאחד. באומנות שקצת אבדה לדעתי עם השנים, האנשים בסדרה הזאת אשכרה מדברים כמו אנשים אמיתיים. אף אחד לא מדבר פה בפאתוס או בנאומים בשוטף שלו, אלא הכל הגיוני בתוך ההקשר הפנימי של עולם הסדרה עצמו: כשמישהו מביא לפתע איזה רפרנס תרבותי או היסטורי, זה לא כדי שהתסריטאי ישוויץ בידע שלו, זו הדמות שעושה את הרפרנס הזה כדי להרשים את הסובבים אותה, או לפעמים את עצמה. הדמויות המצחיקות בסדרה הן לא הפוגה קומית עבור הצופים בלבד אלא גם כאלה שהן הליצן של החבורה בגוף הסדרה ממש, וזה גורם להכל להרגיש כ"כ אותנטי. וכמו שהדמויות מדברות כמו בני אדם, הן גם מתנהגות כמוהם.

הדבר השני שתורם לנגישות הזאת, זה שהריאליזם שבה, חסר פשרות וכן ככל שהוא, לא בא על חשבון יצירתיות תסריטאית ובימויית. ב"הסופרנוס" יש שימוש בולט, חכם ומעניין באמצעים אמנותיים – חלומות, פלאשבקים, מוזיקה, טריקים של עריכה וצילום, מערכות דימויים שחוזרים על עצמם ועוד. ככה היא נמצאת איכשהו על האיזון המושלם בין להיות אינטלקטואלית פצצות וכבדה, ועדיין, בסופו של דבר – כיפית. 

אפשר לראות את הסדרה תחת שני כובעים שונים – עם אחד אתה נהנה מהסדרה כי זה מותחן פשע על גנגסטרים מצחיקים שעושים שיגועים, ועם השני אתה רואה שמתחת להכל, הסדרה הזאת מהווה בדיוק ביקורת ופירוק של אותו אורח חיים ומודלים אנושיים שמהם חובשי הכובע הראשון נהנים. החוויה הכי טובה היא עבור אלה מאיתנו שמצליחים לראות ולהכיל את שני הצדדים האלה.

לדעתי, המורכבות הזו מעלה את הסדרה לדרגה אלוהית. לקראת סופה, בעונות האחרונות, היוצרים מעמתים את הצופים עם ההנאה שלהם מטוני סופרנו וחבורתו: כאילו אומרים – אה, אתם מרגישים מחוברים רגשית לדמות של טוני? ובכן, ברכותיי, נפלתם במניפולציה שהפעלנו עליכם במשך 6 עונות. נהניתם מהדמויות, הייתה לכם אשכרה תחושה משפחתית כלשהי, של אכפתיות לדמויות האלה? ובכן, זה אומר עליכם משהו. משהו רע. ואז מסתכלים אחורה, ומבינים שכל מה שחשבתם שהיה קתרזיס בסדרה הזאת, לא באמת היה קתרזיס אלא רק חיקוי טוב שלו, ומדובר במקום זה בצלילה הכי צינית, שחורה, פסימית ואפלה לנפש האדם. בדיעבד, הצלילה הזאת ממש מובנית בגוף הסדרה ומסבירה טוב מאוד למה הרבה פעמים היא נמנעת בכוונה מדרמה ומאקשן – בחיים לא תמיד יש שיא, לא תמיד יש קרשנדו שנבנה, לא תמיד יש סגירת מעגל, אנשים לא תמיד משתנים. וגם כאן. והחלק המדהים – האשמה הזאת מרגישה כמו תוצאה טבעית של מה שראית, ולא כמו איזה מסר חינוכי שהסדרה מכתיבה באפן דידקטי ומתנשא לצופה.

אוי ויי, איך מסיימים? זה אפילו יותר קשה מלפתוח, בתכלס. כתבתי כ"כ הרבה ואני איכשהו עדיין לא מרגיש שנגעתי בקצה הקרחון. זאת סדרה שאפשר לשבת ימים שלמים בניתוח שלה – ועדיין יהיה קשה לעשות עמה צדק. לכן, אין לי באמת דרך מתוחכמת יותר מאשר לומר:  אם לא עשיתם את זה עדיין, פנו לכם זמן ותראו כבר את "הסופרנוס". אין לי אפילו הצהרה בסגנון "זה משתפר מפרק X!" – לעניות דעתי זאת אולי היצירה הטלוויזיונית הכי גדולה אי פעם. מילה אחת אחרונה לגבי הסיום השנוי במחלוקת: אם תשאלו אותי, האמת היא ש