ביקורת: נשמה

מבוגרים? ילדים? זקנים? מתבגרים? תינוקות? ישויות חסרות גיל? אל-מתים? לא משנה - נשמה הוא סרט עבורכם.

ראיון טיפוסי עם סלב מכיל לרוב את התשובה הסופר-גנרית  "לכו בעקבות החלום", רק מה שאותו סלב לא יודע הוא שמאחורי כל שחקן שהצליח – מאות אחרים מקרצפים (וימשיכו לקרצף) חדרי מדרגות כדי לשלם שכר דירה. שִברו של החלום נפוץ בהרבה מההגשמה שלו.

ג'ו גרדנר (ג'יימי פוקס) הוא אחד כזה, מורה למוזיקה שמרגיש תקוע בחייו. במְקום ללמד זאטוטים חסרי אמביציה, מפנטז ג'ו על מופעי ג'אז בכיכובו. אולם דקות לאחר שג'ו מקבל הזדמנות של פעם בחיים להגשים את חלומו, אותם חיים נקטעים באיבם. כן, ג'ו שלנו מת (ילדים, כשאתם חוצים כביש הביטו ימינה, שמאלה ולמטה).

נשמתו של ג'ו לא מוותרת ומנסה לברוח מהעולם הבא, מה שמוביל את ג'ו בטעות אל סמינר ניו אייג' ובו נשמות טריות עוברות "עיצוב" בטרם הן נשלחות לכדור-הארץ; נשמה אחת למשל, מקוטלגת כ-"סקפטית, רהוטה אך זהירה" ואחרת  "אופורטוניסטית, מניפולטיבית עם שגעון גדלוּת" (דודה צילה? זו את?). ג'ו, בעל כורחו, הופך בסמינר למדריך שמחויב לעזור לנשמה הצינית 22 (טינה פיי) לאתר את הניצוץ שישכנע אותה לרצות לחיות – עניין בעייתי כשגם נשמותיהם של אברהם לינקולן, אמא תרזה, גנדי, קופרניקוס, ומוחמד עלי נכשלו במשימה.

יותר מש-"נשמה" הוא הסרט החדש של פיקסאר, הוא הסרט החדש של פיט דוקטר ויצירה משלימה של "הקול בראש" שלו. אם "הקול בראש" לימד אותנו להכיל גם עצב משום שמלנכוליה היא חלק מהחיים, "נשמה" הולך צעד קדימה ושואל בשביל מה אנחנו בעצם חיים? האם השאיפה שלנו היא גם התכלית? התשובה אינה אבסולוטית אך הסרט מציג נקודות מבט שאולי טרם חשבנו עליהן.

מודה, הפילוסופיה הדטרמיניסטית הזו של פיקסאר תפסה אותי בהפתעה. אם עד כה הורגלנו מסרטי החברה למסרים דוגמת "אנחנו אחראים על הגורל שלנו" מגיע הסרט החדש ואומר ההפך – ושזה בסדר. "נשמה"  הוא סרט אופטימי מטבעו, כזה שמעודד אותנו להסתכל בחיוב על הקלפים שהחיים חילקו לנו במְקום לרדוף באובססיביות אחרי אלה שלא. זה לא אומר חלילה שהסרט מעודד צופים להתפשר, כי אי אפשר לומר לילדים בסרט אנימציה "עזבו, פשוט תהיו שמחים עם מה שתהיו", אבל הוא כן מציב מראה מפוכחת; סטגנציה היא לאו דווקא משבר, והחיים למעשה מורכבים כמכלול. הם קול של גל מתנפץ, תחושת הדשא על הרגליים או טעם של בורקס פיצה.

המסרים המורכבים האלה (ואחרים) לא היו מועברים היטב, או בכלל, לולא הכימיה בין שני הכוכבים שלו. הניגודיות בין ג'ו רודף החלומות לבין 22 הצינית שוויתרה על החיים (תרתי משמע) כתובה פשוט נהדר, וכל מהלומה ורבלית שהשניים מחליפים היא רב שכבתית, מתובלת בהומור ועם הרבה רגש. אלה שתי פרסונות שונות אחת מהשנייה אשר עובדות יחדיו בנסיבות ביזאריות – אמנם נוסחה שחוקה בעולם הקולנוע ואפילו אצל פיקסאר, אך "נשמה" מכניס (ואני מתנצל מראש…) נשמה לקונספט השחוק הזה. למעשה, הדבר היחיד שאני מרגיש שאין בסרט הזה מספיק – על אף שבהחלט יש הרבה ממנו – הוא המסע המשותף שעוברות שתי הנשמות התועות. בכיף הייתי רואה סדרה שלמה על ג'ו שמלמד את 22 על הצד החיובי של החיים.

מיותר לציין שהסרט עצמו נראה טוב, נכון? "נשמה" הוא למעשה הפסגה הוויזואלית של פיקסאר. בולטת לטובה היא סצנת ההמתנה לעולם הבא, אך דווקא ניו-יורק היא שהותירה בי רושם עז על שלל הפוסטרים ברחוב וברכבת התחתית, והגימורים שהופכים את העיר לייחודית. זוהי ניו-יורק חיה, נושמת ובועטת יותר מכל ניו-יורק שראיתי על המסך (בין אם באנימציה או בלייב אקשן). אני מתפתה לומר שניו-יורק היא דמות בפני עצמה אבל… לא, בעצם אני לא מתפתה לומר את זה. היא לא דמות, היא עיר. אבל היא עיר שנראית נהדר.

אם בכל זאת להתלונן קצת על הסרט, תהיו מוכנים להאזין ללא מעט ג'אז בסרט הזה. סתם, נו. הצמד אטיקוס רוס וטרנט רזנור ("מאנק") יצרו כאן פסקול נהדר שהופך רגעים מופלאים בסרט למופלאים אף יותר, אך אם יורשה לי להיות קטנוני, חסרה לי בסרט נעימת נושא קליטה, או למצער שיר מרגש שילווה אותי גם אחרי הצפייה. אתם יודעים, משהו כמו המוזיקה האייקונית של "הקול בראש" או "Remember Me" ב-"קוקו". בסרט שמוזיקה היא הנשמה שלו, ייחלתי למגע המיוחד הזה בו פיקסאר ידועים. אבל אולי בצפיות נוספות (ויהיו צפיות נוספות) אתחרט שאמרתי את זה כי מה אני מבין במוזיקה.

כיאה למעמד (כי בכל זאת, סרט חדש של פיקסאר) ניסיתי לדָמוֹת חוויית צפייה טובה עד כמה שניתן, ובכל זאת הרגשתי שבמקרה הזה שום דבר שהוא פחות מ-200 אינץ' לא יספיק. כולי תקווה שתינתן לנו ההזדמנות לחוות את הסרט על מסך גדול כמו שצריך ועם סאונד איכותי, כי זה בהחלט מגיע לו.

אך לא חשוב גודל המסך, "נשמה" הוא סרט נהדר שמברך את החיים – ועושה זאת בחן, הומור ועם דרמה טובה. זה סרט אופטימלי לסיים עמו שנה מחורבנת, וגם אם לא תיגשו אליו כאלטרנטיבה לטיפול פסיכולוגי, הוא פשוט אחלה סרט שהגיע אלינו בדיוק בזמן הנכון. בין אם אתם מבוגרים או ילדים, אוהבים קולנוע או מעדיפים לרבוץ מול הפלייסטיישן, "נשמה" הוא סרט עבורכם.