בכל עונת פרסים יש אחד כזה. לפעמים יש כמה. הסרט שכולם אומרים שהוא מדהים ומטלטל וחשוב וכל זה, אבל מה: מדכא את התחת. סרט שגם אם תוך כדי הצפייה נשאבים לתוכו ומחברים אליו, הצורך לצפות בו מרגיש כמו מטלה או שיעורי בית. התחושה הזו מתעצמת בשנה בלי בתי קולנוע: אין לי ספק, למשל, שהייתי צופה ב"קרעים של אישה" אם הוא היה מוקרן באולם קולנוע, אבל להפעיל אותו בבית? מרצוני החופשי? מה עשיתי רע שמגיע לי כזה דבר?
כשהתחיל הדיבור על "צלילי המטאל" התעוררו בי מיד תחושות דומות. לא הייתי צריכה לדעת הרבה יותר מ"מישהו שם מתחרש": לאבד את השמיעה זה פאקינג מפחיד, ולכן זה בטח יהיה סרט קשה וכבד ו"חשוב". חברים שצפו דווקא התעקשו שזה לא סוג כזה של סיפור ועדיין הפעלתי את הסרט בחשש מסוים. אחרי הצפייה אני יכולה להגיד בביטחון שזה אכן סרט עצוב עם רגעים קשים שעוסק בנושא "חשוב" (אפילו שניים, בעצם), אבל הוא באמת לא מדכא הישבנים הרשמי של עונת הפרסים 2021. מועמדים אחרים לתואר ניתן להגיש בתגובות לפוסט זה.
בניגוד לנרמז משם הסרט, גיבור הסרט רובן (ריז אחמד) הוא לא בדיוק מטאליסט. "צלילי המטאל"? יותר כמו "צלילי האינדי סטרייט-אדג׳ פאנק"! רובן וחברתו, לו (אוליביה קוק), הם שותפים לחיים ולבמה שנודדים בין מועדון למועדון בואן גדול ונאה שבו הם מתגוררים. החיים שלהם מלאים בשיחות נפש נעימות ובמוזיקה רועשת ומחוספסת. בוקר אחד רובן מתעורר לעולם של צלילים מרוחקים ועמומים, ורק כשהוא ממהר אל הרופא אנחנו מבינים עד כמה שבירים החיים האידיאליים והמתוקים האלה.
אובדן פתאומי ומוחלט של חוש השמיעה היה מערער כל אחד, אבל הבסיס של רובן קצת פחות יציב. הוא היה מכור לסמים קשים וגם עכשיו כשהוא נקי, התגובה האוטומטית שלו למשבר היא בריחה. הוא מתעלם, עושה דברים פזיזים, שובר דברים וכן הלאה, הכל כדי לא להתמודד באמת עם הדבר המאוד מאוד מפחיד שהוא חווה. אחת הסיבות לכך היא החשש, או הידיעה, שהפגיעה בשמיעה עלולה לפגוע גם בקשר שלו עם לו. אותה אהבה אפשרה לו לברוא לעצמו חיים חדשים – אבל עכשיו כשנכפו עליו חיים חדשים-חדשים, איזה מקום יישאר לה?
לו מוצאת מקום שמתאים למצבו המיוחד של רובן – חירש שהוא גם נגמל מסמים – בדמות קהילה מבודדת לחירשים. את המקום מנהל ג׳ו (פול רייסי), שאיבד את שמיעתו בוייטנאם ומבקש ללמד את רובן "להיות חירש". בשונה מהילדים שהוא פוגש בשיעורי שפת סימנים, רובן לא נולד אל תוך תרבות חירשת, הוא הוצנח אליה מעולם של צלילים ורעש. בהתחלה זה מוזר ומלחיץ, אבל יש משהו נעים ומרגיע בפעולות הקטנות והפשוטות שאנשים כמו ג׳ו או המורה בבית הספר עושים כדי לתקשר זה עם זה. נניח, להדליק ולכבות את האור בכניסה לחדר במקום לדפוק בדלת. הקהילה הכמעט סודית הזו, שחיים חיים קטנים ונעימים בתוך מובלעת משלה בעולם ״השומע״, היא מקום שבו הגיבור, וגם הסרט, יכולים להתמסר לשקט, כפסקול אבל גם כדרך חיים.
הבעיה היא שרובן עוד לא מוכן לוותר על מה שיש לעולם בחוץ להציע לו. הוא עדיין מאמין שיש לו מקום בחוץ, גם אם הוא לא יודע מה הוא בדיוק – הרי המוזיקה הייתה הבסיס שעליו החיים שלו היו מושתתים, ועכשיו כשהוא לא יכול לתופף הכל התפזר. במקום לברוח לסמים הוא בורח לתקווה, אותה הוא תולה בשתל שבלול שיחזיר אותו למצב הקודם, אבל השתל הזה רחוק מלהיות פתרון מושלם, והוא גם יקר.
ריז אחמד היה מועמד בטוח לאוסקר מרגע יציאת הסרט, וכנראה בצדק. רובן הוא דמות חסרת מנוח ופזיזה, ואחמד מצליח למכור את כל הצדדים שלו – הכועסים, השבורים, העליזים, הצנועים ומעוררי ההשראה. הוא סוער, הוא מסעיר ואנחנו רוצים בטובתו גם כשהוא מתנהג כמו אידיוט מוחלט. עם זאת, הוא לא הדמות הכי שובת לב בסרט – התואר הזה שייך לג׳ו, המנטור שהוא גם קשוח וגם אוהב ופגיע. פול רייסי, בן להורים חירשים, מועמד לפרס שחקן המשנה באוסקר הקרוב ואין זכייה שתשמח אותי יותר בטקס הזה (אוקיי, אולי רק פרס אנימציה ל״מוליכי הזאבים״). גם לאוליביה קוק מגיעה קצת אהבה והכרה על העבודה שלה בסרט הזה, כי היו לה הרבה מכשולים להתגבר עליהם. לא רק שתפקיד ״החברה הדואגת״ הוא כפוי טובה בבסיסו, האחד הספציפי הזה מעט רפטטיבי ולא נותן לה הרבה רגעים לזהור. אם זה לא מספיק, ברוב הסצנות שלה היא משחקת עם גבות מחומצנות ללבן, וזה חשוב. אני רק חצי צוחקת כשאני אומרת שאם היא הצליחה להביע כל כך הרבה רגש כשהיא נראית כאילו אין לה גבות, היא כנראה שחקנית הרבה יותר טובה ממה שנתנו לה קרדיט עד עכשיו.
לפני כמה שנים עלה לאקרנים סרט צרפתי בשם ״משפחת בלייה״ שבו נערה שומעת שנולדה למשפחת חירשים מגלה שיש לה כישרון מיוחד כזמרת. הסצנה החזקה ביותר בסרט ההוא, לרגעים קומדיה וולגרית וברגעים אחרים דרמה סוחטת דמעות, מתרחשת כשאותה נער פוצחת בסולו מרהיב, אבל הסאונד נעלם ואנו נחשפים לרגע דרך עיניהם, כלומר אוזניהם, של ההורים שלה. השירה המקסימה מתחלפת בשקט, ההתרגשות בתחושת זרות ואפילו בלבול.
״צלילי המטאל״ הוא הרגע המדהים הזה על פני סרט שלם. הוא לא תמיד משמיע לנו את מה שרובן שומע, אבל הוא מרשה לעצמו להתמסר לצליל (או העדרו) ככזה שמבטא תחושות ואפילו תפיסת עולם. המטאל מהכותרת, למשל, מתבטא בדרך אחרת מזו שהייתם מצפים ממבט קצר בפוסטר. השימוש היפה של הסרט בסאונד מצטרף לאמצעים קולנועיים אחרים ליצירת אווירה כמו-חלומית, גם אם זה לא תמיד חלום טוב. זה סרט מאוד רגשי ולמרות שיש בו כאב ועצב עמוק, יש בו גם המון עדינות ושמחת חיים.
אההה איזה ביקורת מצוינת
גם ממש עשתה לי חשק לראות שוב את הסרט
מממ... מה?
"אין לי ספק, למשל, שהייתי צופה ב"קרעים של אישה" אם הוא היה מוקרן באולם קולנוע, אבל להפעיל אותו בבית? מרצוני החופשי?"
אפשר הרחבה? כי זה נשמע שמחייבים אותך ללכת לקולנוע או משהו? למה בבית זה יותר גרוע?
דווקא מזדהה עם המשפט הזה
ההבדל הוא, לפחות מבחינתי, בין ספונטניות לתכנון. כשיש סרט שנשמע מאוד מעניין אבל מאוד כבד, אני לרוב לא אצפה בו בספונטניות. כלומר גם אם אתקל בו בעת זפזופ אני לרוב אבחר לפסוח עליו. למה? כי סרט כבד דורש מצב מנטלי מסוים ורמה כלשהי של ריכוז, בעוד שמרבית שעות הצפייה שלי בטלוויזיה עונות על צורך באסקפיזם יותר מאשר על רצון בצריכת תוכן איכותי. לכן יותר סביר שאני אבחר לראות סרט כזה בקולנוע, אירוע שדורש תכנון ובעיקר לא דורש ממני לראות את הסרט כרגע.
חויית צפיה יחודית משהו
מתישהו באמצע הסרט לחצתי בטעות על כפתור ה – mute ולמשך רבע שעה בערך הייתי בטוח שהסרט פשוט הולך להיות שקט לגמרי – "ממש מרשימה המחוייבות שלהם לרעיון."