ביקורת: דרומית לגן עדן

הסרט החדש של קשלס מתהדר בשלל השפעות קולנועיות, אבל אפשר ליהנות ממנו גם בלי לדעת מי זה סם פקינפה.
שם רשמי
דרומית לגן עדן
שם לועזי
South of Heaven

כששמעתי שבסרט החדש של אהרון קשלס (חצי מ"כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע") יש השפעות קולנועיות של סאם פקינפה וערבוב ז'אנרים שנועד לכל מי שגדל על הקולנוע המלוכלך של שנות השבעים, מיד חשבתי לעצמי "מי זה סאם פקינפה?" באמת, אין לי מושג. מעולם לא טענתי לציון של יותר מאפס בבקיאות בסרטים "ישנים" או בקלאסיקות קולנועיות.

אבל למזלו של הסרט, ערבוב הז'אנרים שקשלס עושה ב"דרומית לגן עדן" (אהבתי יותר את השם הקודם, "עד המוות". חבל שמייגן פוקס גנבה אותו) פועל לא רק על סינמפילים ובקיאים בהיסטוריית סרטי המערבון/הפשע/הרומנטיקה, אלא גם על הצופים הפשוטים, כמוני.

הסיפור הוא כזה: ג'ימי (ג'ייסון סודייקיס) הוא אסיר שמבקש שחרור מוקדם מהכלא בגלל שארוסתו האהובה, אנני (אוונג'לין לילי), גוססת מסרטן. הוא מרגיש אשמה איומה על שתים עשרה השנים המאושרות שנגזלו ממנה בגללו, ומבטיח לעצמו, לזוגתו ולוועדת השחרורים שהוא רק רוצה לעשות לה טוב ולתת לה שנה אחרונה מאושרת לפני שהיא תמות.

הבקשה מתקבלת וג'ימי יוצא לחופשי, אבל אז כמובן שהוא מגלה שהפשע לא מוכן לוותר עליו באותה קלות בה הוא ויתר על הפשע. ג'ימי נתקל בהתחלה בקצין מבחן בעייתי (שיאה ווינגהאם), ובהמשך גם בגנגסטר אדיב, עשיר ואכזרי (מייק קולטר). מכאן, הסיפור הגנרי על הפושע-החוזר-בתשובה שחייו הקודמים רודפים אותו משתלב עם הדרמה הרומנטית על אדם שרק רוצה לגרום אושר לאשתו הגוססת; אז בואו נחלק את זה לשלושה: הפשע, הרומנטיקה, והשילוב ביניהם.

סיפור הפשע הוא החזק יותר. הוא מתחיל קצת גנרי, אבל התסריט שרקח קשלס יחד עם שותפו לשעבר נבות פפושדו והתסריטאי קאי מארק לוקח כמה פניות לא צפויות, ולמרות שגם התפניות הללו לא מאד חדשניות בפני עצמן, הן כן גורמות לתחושת מתח יציבה ונמשכת: אולי תנחשו איך הסיפור יסתיים, אבל תהיו סקרנים לגבי הדרך המובילה אל הסוף הזה.

להצלחה הזו תורמת העובדה שלא מעט מהעלילה של הסרט מתפתחת באופן אקראי. גם מבלי להתעמק בכך שהבסיס לעלילה הוא מחלת הסרטן – מחלה אקראית כשם שהיא אכזרית – חלק מהתפניות הקריטיות בעלילה נגרמות בגלל משהו רנדומלי מאין כמוהו: תאונת דרכים. זה יעיל כי זה מחדד את תחושת חוסר האונים של ג'ימי שמרחפת על דמותו כמעט מהרגע הראשון, וגם כי זה מוסיף נופך של תסכול לכל הסיפור הבסיסי של הנבל מול הגיבור, כי אף אחד בעצם לא ממש אשם בכל המהומה.

סיפור האהבה חלש יותר. אני מוכרח לומר שאוונג'לין לילי נחמדה והכל, אבל היא לא משחקת כאן מי יודע מה; ומכיוון שהעלילה הרומנטית תלויה בעיקר בה, התחושה קצת מאכזבת, ואין ממש ניצוצות בינה לסודייקיס. בנוסף, תפקידה בסיפור הכללי הוא בעיקר בסיס לעלילות הגיבור, ומאז היא בעיקר נמצאת שם ברקע כדי להזכיר לנו למה אכפת לג'ימי מהמצב, ואם קורה לה משהו זה רק כדי לספק מוטיבציה או עומק לדמויות אחרות.

אבל אחרי שסיכמנו את הסיפורים בנפרד, הגיע הזמן לדבר על השילוב ביניהם, וכאן בעיניי נמצא היתרון הגדול ביותר של הסרט. ראשית, קשלס שולט במבע הקולנועי על כל פרטיו, ועושה כאן פשוט יופי של קולנוע. על זה דיברתי כשכתבתי שגם הדיוטות יבחינו בערבוב הז'אנרים שנעשה כאן, כי מצד אחד הפרמיס מוגש לנו בצורה כמעט צעקנית; אבל מצד שני, זה זוחל מתחת השולחן בלי שנרגיש. קשלס משתמש ביד אמן בדרכים רבות מספור כדי להעביר תחושות ומצבי רוח נטו דרך צילום, או צבע, או זויות מצלימה, או מעברים בין סצינות, או אפילו אובייקטים ברקע. הרגעים הרומנטיים מבוימים כרגעים רומנטיים כהלכתם, ורגעי המתח והאקשן מבוימים לעילא כרגעי מתח ואקשן (יש וואן-שוט מורכב ונהדר לקראת הסוף). כל השילוב הזה לכאורה לא אמור לעבוד, אבל איכשהו הוא מצליח: הקומפוזיציות המלחיצות של סיפור הפשע מתהפכות בקלילות לתאורה רכה ואווירה איטית שעוטפת את אנני ומשרה סביבה תחושה כמעט קסומה, ובמקום שזה יבלבל את הצופים, זה מכניס אותם לאווירה הסוריאליסטית שהבמאי יצר.

ואם זה עובד, זה עובד בזכות ג'ייסון סודייקיס, שבהחלט הגיע הזמן לדבר עליו. צילומי הסרט התרחשו ממש אחרי צילומי העונה הראשונה של "טד לאסו", זו שבזכותה השם שלו הגיע לכל מקום אפשרי. הדמות של סודייקיס כאן רחוקה מאד מהדבר המתוק שהוא בסדרה ההיא, אבל יש מצב שדווקא בגלל זה הדיסוננס בין הבעל חולה האהבה לפושע חסר הרחמים מחליק בגרון. וגם כי, מה לעשות, סודייקיס שחקן טוב, כפי שהוא כבר הוכיח בתפקיד המצוין שלו ב"קולוסאל".

קרדיט מגיע גם למייק קולטר, הנבל של הסרט, שמנסה וגם מצליח ליצור דמות שתהיה "כמו אבל לא בדיוק". נבל אדיב-אך-רצחני הוא גם קלישאה, אבל קולטר עושה אותה מצוין, ולא נופל למניירות כריסטוף וולץ ששחקנים רבים אחרים היו בוודאי מנסים לחקות. הוא גם מתמודד יפה עם סצנות לא פשוטות שנועדו להוסיף לדמותו עומק, אבל היו יכולות להיות כתובות בצורה יותר מלוטשת.

ואפרופו נבלים, מילה טובה מגיעה גם לשיאה ווינגהאם, שתפקידו פחות מרכזי מזה של קולטר, אבל השחקן מצליח ליצוק בו תחושת איום מלחיצה בלי להעלות טונים.

אם לסכם, הסיפור כאן לוקה במה שאמור להיות חולשה כמעט מובנית – ערבוב ז'אנרים לא קשורים – ובעוד כמה בעיות או חורים בעלילה (ג'ימי למשל מוצג כ"פושע חד פעמי", אבל היכולות שלו, בטח במערכה האחרונה, לא מסתדרות עם זה כל כך); ואני לא בטוח שמבחינה תסריטאית הסרט הצליח לדלג מעל המהמורות הללו. אבל הקולנוע שמסביב כל כך מחושב ומדויק, ההופעות של רוב השחקנים משכנעות (ולמעלה מכך), וההפתעות הקטנות שבדרך יעילות בדרכן שלהן – כך שבסוף כל העסק מחזיק מעמד, למרבה הפלא, והופך את הפרויקט ההוליוודי הראשון של קשלס להמלצת צפייה ראויה מאד.