ביקורת: ויקטורי

רגע לפני שסיכום השנה מעלה הילוך, ביקורת על אחד מהסרטים היותר מוצלחים ופחות מוכרים של 2021.
שם רשמי
ויקטורי
שם לועזי
Space Sweepers

אף אחד לא אוהב קלישאות. הן מעידות על עצלות, על שעמום, על חוסר יצירתיות, ולפעמים גם על משהו יותר גרוע – חוסר אכפתיות. קלישאות יכולות להרוג סרט עוד לפני שהוא נגמר.

הבעיה היא שקלישאות נוטות לעבוד. יש סיבה לכך שהן נוצרו מלכתחילה – הן יעילות. אז הן עדיין איתנו, אבל מכיוון שכמעט ואין צופה מודרני שלא יעקם את אפו למראן, הדרך שבה נוקטים רוב הסרטים המודרניים (אלו שאכפת להם) היא לעטוף את הקלישאות בדברים אחרים: לפעמים חלק מהעלילה מנסה להיות צפוי פחות, לפעמים מבצעים אותן בהפוך על הפוך ולפעמים מביאים את ריאן ריינולדס שיקרוץ למצלמה ומקווים לטוב. לעיתים זה עובד, לעיתים לא, אבל זה כמעט תמיד שם; ומי שהצליח להחביא את הקלישאות יותר עמוק, יכול לפעמים לקבל גם את התואר "סרט מקורי". אבל סרט שינפנף בקלישאות מהרגע הראשון? שלא טורח אפילו להעמיד פנים שהוא ממציא את הגלגל? הבוז לו!

כלומר, ככה חשבתי במשך תקופה ארוכה. ואז בא 'ויקטורי' – סרט קוריאני שזמין בנטפליקס הסמוך לביתכם – והוכיח לי שגם סרט קלישאתי מהרגע הראשון עד האחרון יכול להיות טוב. לא סתם טוב, אחד מסרטי השנה.

בעתיד – איך לא – כדור הארץ מתקרב לקיצו, ובעלי הממון והמקושרים עברו למושבות חלל מתקדמות ועתירות משאבים. על הפלנטה הגוססת נשארו רק הפועלים קשי היום, כאלה שאין להם ביטוח נגד דליפות מן האטמוספירה הרעילה אל המגורים ההמוניים שנותרו על הכדור. הדרך היחידה להחזיק מעמד היא לעבוד כפועלים בתאגיד הענק UTS, ולקוות להרוויח איכשהו מספיק כסף כדי להצטרף לאלו שמכייפים שם למעלה ללא זיהומי אוויר ודאגות אחרות.

צוות החללית "ויקטורי" (על שמה קרוי הסרט בעברית) הוא אחד מצוותי הפועלים הללו. הוא מסתובב בין כוכבים ומחפש פסולת חלל (על שמה קרוי הסרט באנגלית) ששווה משהו ואפשר למכור אותה ולהרוויח כמה גרושים. השגרה שלהם מופרעת כשהם נתקלים יום אחד בילדה עם כוחות לא ברורים, שכל העולם ואחותו מחפשים ומוכנים לשלם עליה הרבה מאוד כסף. אבא של העולם ואחותו הוא הנבל הראשי שלנו, מנכ"ל ומייסד התאגיד הגדול והשולט, וכמו כן הכלאה בין ג'ף בזוס, אילון מאסק ודארת' ויידר.

כאמור, הסרט הזה מתכנס אל כל קלישאה אפשרית עליה תוכלו לחשוב בהקשר של סרט חלל-מד"ב. קבוצה אנושית של גיבורים פגומים שמסתבכים בצרות מעל לראשם? יש. תאגיד גדול ששולט בהכל אבל מסתיר מטרות זדוניות? יש. הדבר בעל הערך שכולם מחפשים? יש. הרובוט המצחיק שהוא חלק מהצוות? יש. הבדלי מעמדות? יש. הכל פה, בלי שום מודעות עצמית, בלי שום ניסיון להמציא את הגלגל המדובר מחדש ובלי לטרוח להסתיר את ההשפעות עליו מכל כיוון.

אבל התוצאה, למרבה ההפתעה, אפקטיבית ברמות. אני לא יודע איך זה הצליח להם כל כך, אבל כנראה יוצרי הסרט ביצעו את את הקלישאות האלו בתום לב אמיתי ודווקא לכן קלעו בול במה שצריך להיות עמוד השדרה של כל סרט – הדמויות. אחרי שהם הצליחו בזה, כל שאר הדברים פחות חשובים.

אז בואו נדבר על דמויות. קים טה-הו מצוות החללית מתחיל כזה שהסיפור שלו הכי קרוב אלינו ואיתו הכי קל להזדהות: הוא לא קורע את הצורה בחלל רק כדי לשרוד, אלא כי הוא מחפש את הבת שלו שנסחפה לחלל ברגע של חוסר שימת לב והוא לא הספיק אפילו להיפרד ממנה.

הסיפור הזה מרסק את הלב לא רק בגלל הרעיון הלא-מאד-מקורי, אלא בגלל הביצוע. אני מודה שקו עלילה של אב שאיבד את ביתו פועל עליי בצורה לא הוגנת, אבל הסיפור הזה מבוצע עם כל כך הרבה רגש שאי אפשר לא להתחבר אליו. קו העלילה הזה לוקח בהמשך גם לפחות תפנית לא צפויה אחת, ומוביל למה שהיא כנראה הסצינה שהכי ריגשה אותי השנה.

הלאה. ג'אנג היא קפטן הספינה ואם קים הוא ה'רגיל', אז ג'אנג היא המגניבה. אבל ממש מגניבה. קולית, חצופה, יודעת מה שהיא עושה וממש טובה בלהיות קפטן של ספינת חלל. אם היו עושים להאן סולו ריבוט כל נשי, אז ג'אנג היא הוא. וגם היא מקבלת את הרגעים הדרמטיים שלה.

טייגר קינג הוא שילוב של הבריון טוב הלב והאיש הטכני, שתי דמויות סטוק מוכרות במחיר אחת. אה, והאם ציינתי שהוא פושע לשעבר? וואו, שיא המקוריות. אבל זה שוב הביצוע של הקלישאה שמשדרג את הדמות לאין ערוך. התסריט – בחוכמה רבה – מעמת בין האב השכול לחברו ש'מאמץ' את הילדה החדשה, והקונפליקט הרגשי כאן פשוט נהדר ושובר לב.

ורובוט. חייב להיות רובוט – אם לא יהיה רובוט איך נדע שזה סרט מדע בדיוני? אבל שוב חוזר הניגון: הרובוט כאן, באבס, הוא אחד מהרובוטים הכי יעילים שנראו על המסך וכנראה מה שנולאן ניסה לחקות ברובוט שלו מ'בין כוכבים' (אני יודע ש'בין כוכבים' יצא קודם. זה נולאן, זמן הוא לא המגבלה שלו). הרובוט הזה, חוץ מזה שהוא מצחיק, הוא גם חובב צלצלים, ואתם לא ראיתם רובוט מגניב מהו עד שראיתם את באבס זורק צלצלים בחלל ומתלהב מזה כמו ילד קטן.

ואם כן יש שדרוג מסוים לקלישאת הרובוט, הרי זה הסיפור שלו: הוא לא רק הדמות הקומית המופרעת, אלא גם לו יש רצונות וחלומות – הסיבה שהרובוט רוצה כסף היא כדי להשיג לעצמו חליפת עור כדי להראות ולהחשב אנושי. האינטראקציה שלו עם הצוות סביב הנקודה הזו מטפלת בנושא האנושיות של המחשבים קצת יותר טוב מהעומק המקובל בתחום, וזה יפה. אולי אפילו הייתי מפרגן באיזה סופרלטיב, אילולא ראיתי ממש השבוע את "פינץ'" שעשה את זה יותר טוב. מצטער באבס.

ובעצם זהו. ארבע הדמויות הללו לא עוברות שום אירוע שיגרום ללסת להישמט, ולא מפתיעות עם שום מהלך עלילתי שלא צפיתם מראש. אבל הן דמויות נהדרות שכתובות מצויין ומבוצעות נהדר, וברגע שאכפת לנו מהדמויות – כל חולשה קלישאתית הופכת לחוזקה. כי אני רוצה שהם יצליחו, אני רוצה ברעת האויבים שלהם, אני רוצה סוף טוב לסיפור שלהם ואני עוקב בהשתאות אחרי כל מהלך עלילתי כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה.

אז נכון שהתקציב הנמוך בולט באפקטים, נכון שסצינות האקשן קצת מבולגנות ונכון שכמה רגעי אלימות היו משודרגים בהרבה עם דירוג-גיל קצת יותר משוחרר. ואני האחרון שיכחיש שהאלמנטים בעלילה ה"מקורית" של הסרט לקוחים מכל כך הרבה יצירות מד"ב עתידני שאין לי כוח אפילו להתחיל לספור. אבל כנראה בזכות זה שבקוריאה לא שמעו על חוק המודעות העצמית בסרטים ע"ש שיין בלאק, הם מבצעים את כל המהלכים המשומשים כמי שלראשונה הגיעו לחלל, והם עושים את זה עם כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה כיף שקשה לא להיכבש בקסם הזה.