ביקורת: ספייס ג'אם

'ספייס ג'אם' הוא מסחטת כסף די חסר בושה - וחבל שאין לו אפילו פחות בושה

כש"ספייס ג'אם" יצא הייתי בת 6. הבן של המורה שלי לקרמיקה אהב את הסרט כל כך שהוא תלה פוסטר שלו בחדר, ויכולתי לראות אותו מהסלון שבו הייתי מפסלת ספלים ומאפרות עקומות. בדיעבד הוא בטח היה בן 10 או 11, אבל בראש בן ה-6 שלי הוא היה "גדול". וגם "בן". מש"ל – הסרט "ספייס ג'אם" הוא "סרט של בנים" + "סרט של גדולים" = זה לא לגילי. למקרה שזה לא עבר מהטקסט, כבר בגיל כה צעיר הייתי החננה הכי גדולה בירושלים והסביבה. 

כנראה שהיה חלון זמנים של שנתיים-שלוש, איפשהו בין כיתה ו' לתחילת התיכון, שבו הייתי יכולה להנות מהסרט הזה בצורה שלמה, בלי להתעמק יותר מדי. פספסתי את החלון הזה במשהו כמו 15 שנה ולקראת גיל 30 מצאתי את עצמי צופה בסרט שנוצר בשביל יציאות כיתתיות ומסיבות פיג'מות. הזמן והמקום: ראשית הבידוד החברתי, צפייה משותפת עם חברי קבוצת הפייסבוק שהקמתי באותו שבוע, "צופים וחופרים". המסקנות: הסרט הזה כל כך מתאים לצפייה אינטרנטית משותפת שנטפליקס כנראה השתמשו בו בפיץ' של התוסף "מסיבת נטפליקס". גם קאמפי, גם נוסטלגי, גם דליל מספיק בעלילה בשביל לדבר תוך כדי וגם מספיק נהיר כדי שאף אחד לא יתבלבל באמצע. אה, וזה סרט דבילי ממש, כראוי למשהו שילד בן 11 תולה בחדר.

עיקר כוחו של "ספייס ג'אם" בפרמיס המטורלל והמדהים שלו – מייקל ג'ורדן משחק כדורסל עם הלוני טונס נגד נבחרת של חייזרים. כדי שהסיטואציה הבלתי סבירה הזו תתרחש הסרט משקיע דקות ארוכות ביצירת הנסיבות המתאימות. יש לונה פארק של חייזרים איפשהו בחלל והם רוצים לחטוף את הלוני טונס כדי להפוך אותם לאטרקציה חדשה. בגאס באני מצליח איכשהו לשכנע אותם שהטונס יילחמו על חירותם בספורט – ספציפית משחק כדורסל כי החייזרים הם מין זחלים בפפיון שיכולים להימחץ למוות על ידי כדור. אך אבוי! החייזרים יכולים לגנוב את הכישרון לשחקני כדורסל טובים ולהפוך למפלצות ספורטיביות וענקיות! 

אבל רגע, תשאלו, אם החייזרים גנבו לכל הכדורסלנים הטובים את הכישרון, איך זה שהטונס הצליחו לגייס לנבחרת שלהם את מייקל ג'ורדן, השחקן המפורסם של אותה התקופה? אז זהו, שג'ורדן הודיע בתחילת הסרט, וגם במציאות משום מה, על פרישה מכדורסל ורועה בשדות זרים של משחקי כדור. 

אך באגס באני הערמומי לא נופל בפח ומצליח איכשהו לשכנע את ג'ורדן לאמן את הנבחרת הכושלת שלו, שלא לגמרי ברור מי באמת חבר בה כי כל שנייה רואים פתאום על המגרש עוד דמות מצחיקה בבגדי כדורסל. מה קשור טוויטי במשחק כדורסל, אחי? 

מסביב למנה העיקרית שבשבילה באנו – המשחק – יש בסרט כל מיני קישוטים לא ממש חשובים. חלקם, כמו הופעת האורח של ביל מאריי, מוסיפים עניין. אחרים – כמו כל רגע שבו מייקל ג'ורדן אמור להפגין יכולות משחק מול מצלמה – מיותרים לגמרי. 

עיצוב הדמויות והאנימציה נראים די בסדר בהתחשב בתקופה ובגודל זריקת הזין שכל אלמנט אחר בסרט קיבל. כמו בכל דבר שהלוני טונס קשורים אליו, גם פה ה-MVP הוא באגס באני, אפילו שהסצנה עם לולה באני היא אחד הקרינג'ים הגדולים של שנות התשעים. כאילו, מי שהנפיש את החרא הזה כנראה חשב שהוא יוצר סצנה סקסית א-לה ג'סיקה ראביט, אבל יצא לו פדופילי פינת זואופילי פינת איכס למה זה קורה. ראויים לציון גם השחקנים האנושיים היחידים שהבינו באיזה סרט הם משחקים – ניומן (סליחה, וויין נייט) וביל מאריי. עוד מצטיין הוא דני דה ויטו, שלא מקבל מספיק זמן מסך בתור הבוס המניאק של החייזרים. 

זה סרט מאוד מבדר אבל ברובו לא מעניין בכלל, כי הוא לא מנסה להיות. יש לו פרמיס מדהים אז הוא לא באמת צריך גם עלילה, אז יצא שהוא שטוח לחלוטין, לא עובד וגם לא מנסה לעבוד רגשית ומותח הוא בטח לא. זה מסחטת כסף די חסרת בושה, וחבל שאין לו אפילו פחות בושה. אם היוצרים לא היו מעמידים פנים שהם כותבים סרט רגיל עם עלילה וכאלה היינו מקבלים הרבה יותר שטויות מצוירות ומצחיקות ופחות קטעי "מייקל ג'ורדן מרים את הגבות כדי להראות מבולבל ומופתע". אם הסרט היה מצחיק יותר ולוקח את עצמו באפילו פחות רצינות, זאת הייתה יכולה להיות קלאסיקה ממש ולא רק "פנינת נוסטלגיה" שעושה חמים בלב לילדי ניינטיז שבגרו.