ביקורת: מחוקים

לפני שהוא מת על המתים, לפני שהיה שוטר לוהט, לפני סוף העולם: סיימון פג חיפש שותפה לדירה.
שם בתרגום חופשי
מחוקים
שם לועזי
Spaced

"מחוקים" (Spaced בלעז) היא סדרת טלוויזיה שביים הבמאי המהולל אדגר רייט ושיצרו וכתבו השחקן הלא פחות מהולל סיימון פג ושל השחקנית הפחות מהוללת (וחבל) ג'סיקה סטיבנסון. רבים מחשיבים אותה כיצירה הראשונה החשובה של אדגר רייט – הוא יצר אותה כשבקריירה שלו היה רק סרט אחד ("בעבור חופן אצבעות", פארודיה דלת תקציב אך שוות צפייה על מערבונים) ובימוי של כל מיני סדרות נשכחות (כמו Asylum החביבה). 

הסדרה עוסקת בטים ביזלי (סיימון פג) ודייזי סטיינר (ג'סיקה סטיבנסון), זוג שנפגש במקרה בבית קפה לאחר שהם מגלים כי שניהם מחפשים דירה בבריטניה הגשומה. הם מתחזים לזוג מאוהב (למרות שאין להם שום עניין רומנטי אחד בשנייה) על מנת לשכור דירה אצל בעלת הבית האקצנטרית מארשה (ג'וליה דיקין, שלה תפקידי אורח בכל טרילוגיית הקורנטו) שמשכירה את דירתה רק לזוגות צעירים.

כל פרק בסדרה (הקצרה – 14 פרקים של חצי שעה בסך הכל) מתאר הרפתקה אחרת שטים ודייזי עוברים: חילוץ כלב שנעלם ממכלאת כלבים, התמודדות עם הבת של מארשה שמשתגעת ובורחת מהדירה, ניסיון לעכל את האכזבה הקשה מ"אימת הפאנטום", ועוד שלל של סיטואציות שונות ומשונות.

למרות ש"מחוקים" היא קומדיית מצבים משנות התשעים, השפה הוויזואלית שלה שונה מזאת של סיטקומים מוכרים ולקוחה בעיקר מסרטי ז'אנר (אימה, פעולה, מתח וכו'): משחק בפלייסטיישן הופך לסצנת זומבים עם צבעים חמים ומאיימים, קרב של רובוטים מנוהל כמו אחת מסצנות המכות ב"מועדון קרב", משחק פיינטבול הופך לסרט מלחמה עשיר בפלאשבקים עם מוזיקה מ"משמר המפרץ", ועוד ועוד. 

הקולנועיות הזאת היא אחד הגורמים שמייחדים את "מחוקים" משאר הסדרות של אותה התקופה. הסדרה שואבת השראה ממאות סרטים והיא עשירה ברפרנסים לסרטים וסדרות, אבל לא סתם בשביל שהצופים יגידו "חה! רפרנס". לא, לאזכורים של "מחוקים" יש מטרה: לשרת את העולם והעלילה של הסדרה. בניגוד לסרטים וסדרות בהם הרפרנסים מרגישים כמו קריצות מודעות לקהל, כאן הם טבעיים מאוד, ממש כאילו הם חלק מהעולם ומהסיפור. וזה כי הדמויות בעולם הזה חיות ונושמות את מה שנקרא "תרבות הפופ", ולכן נראה להן לגיטימי לחלוטין להניף רדיו מול חלון הדירה בה גרה האישה שאותה מנסים להרשים. 

רוב השחקנים ב"מחוקים" הם אלמוניים למדי לקהל לא בריטי והם משחקים מעולה. בולטת לטובה ג'סיקה סטיבנסון (כן, שוב היא) שמגלמת תפקיד מלא ניאונסים ונפח. הדמות שלה כתובה היטב ואף פעם לא מרגישה כמו מקפצה לבדיחות ולקטעים קיטשיים, אלא כמו דמות עצמאית בעלת עולם פנימי שמנותק מהשטויות של הגברים. 

אבל מי שגונבים את ההצגה בסדרה הם צמד השחקנים שמאוחר יותר יפרצו בסרטים של אדגר רייט: סיימון פג וניק פרוסט. טים, הדמות של סיימון פג, נע בין קומיות מוקצנת עם מחוות גוף וניאונסים מוגזמים להתנהגות של בן אדם אמיתי, וניק פרוסט נותן ברוב הפרקים הופעות קורעות מצחוק ומוזרות בקטע הכי טוב שיש בתור מייק, החבר של טים. 

גם שאר הדמויות בסדרה נהדרות – בריאן (מארק היפ) האומן המיוסר, טוויסט (קייטי קרמייקל) חברתה הטובה של דייזי שהיא אדם מתקתק עם טוויסט פסיכי – כל דמות נותנת לסדרה תחושה של עולם חי ומתפקד. 

מה שמוביל אותי לסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את "מחוקים": זאת סדרה שאוהבת את הדמויות שלה. פג וסטיבנסטון כותבים את הדמויות כך שאף אחת מהדמויות, כולל "הנבלים", היא לא בשר תותחים לבדיחה הבאה או קריקטורה לא מפותחת. גם הדמויות הכי מוגזמות בסדרה מרגישות כמו אנשים שיכולים לחיות בעולם שלנו. כל דמות מקבלת עומק, נפח וסיבות לאהוד אותה ואת מה שהיא עושה. 

הסדרה גם מדברת על חשיבותה של חברות וכמה חשוב לקבל את השונה והאחר. זה מתבטא בעיקר בחברות בין טים לדייזי, שמצליחים לאט לאט למצוא את העמק השווה, אבל גם במערכות היחסים בין טים למייק, בין דייזי לטוויסט, ובין טים ודייזי לבריאן. הלב הזה הוא מה שהופך את "מחוקים" לסדרה נטולת ציניות שעושה טוב על הלב לא משנה מתי רואים אותה. 

בימי סגר וקורונה קשים אלו, "מחוקים" היא אפשרות יותר ממעולה לבינג' קליל ולא מחייב. היא מצחיקה, היא קלילה, היא כיפית בטירוף, היא קצרה והיא פשוט ממכרת נורא. זאת הסדרה האהובה עלי ולא משנה מתי אני אצפה בה, בשלמותה או בחלקים ממנה, אני אצא עם חיוך ענק.

תגיות: