ספיידרמן 3

במקור: Spider-Man 3
במאי: סם ריימי
תסריט: סם ואיבן ריימי, אלווין סרג'נט
שחקנים: טובי מגווייר, קירסטן דאנסט, ג'יימס פרנקו, תומס היידן צ'רץ', טופר גרייס, ברייס דאלאס הווארד

הייתי רוצה לספר לכם על 'ספיידרמן 3', באמת, אבל זה אומר שתצטרכו להקשיב גם לחלקים המשעממים, כלומר: תקציר הפרקים הקודמים. שני הסרטים הראשונים הפגישו אותנו עם פיטר פארקר, נער ניו יורקי ביישן ומרובע שאת עיקר זמנו העביר בערגה כלפי מרי ג'יין, חברת ילדותו ושכנתו הנאווה. לאחר שפיטר נעקץ בידי עכביש מהונדס גנטית, הוא הפך לאיש עכביש מופלא. יעני, ספיידרמן. דודו של ספיידי לימד אותו שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, ומת. ספיידי, מצויד במנטרה המנצחת, יצא להגן על השכונה מהגובלין הירוק שהוא, במקרה, גם אבא של חברו הטוב ביותר, הארי. הארי גילה שפיטר הוא האיש מאחורי הטייץ, והתחיל לשמוע קולות. גם מרי ג'יין גילתה את זהותו של איש העכביש, ובתגובה ברחה מהחופה כדי שתוכל לנופף לו מהחלון.

לטוב ולרע, 'ספיידרמן 3' מזכיר מאוד את פרקי הטרילוגיה הקודמים. כצפוי, הוא מלא בנאומים מוסרניים וצדקניים, הומור חינני וקולע, רומנטיקה קיטשית ומביכה ומחוות לגלגוליו השונים של הזיכיון. כצפוי, יש בו סצינת נשיקה במהופך וסרטון מוצלח לכתוביות הפתיחה. כצפוי, הוא כולל את הופעות האורח המסורתיות של ברוס קמפבל, סטן לי ודגל ארה"ב. כמו בפרקי הטרילוגיה האחרים, הוא לא אחיד. יש בו הרבה מעלות והרבה חסרונות. אלא שהפעם, יש בו בעיקר הרבה. הרבה מאוד. 'ספיידרמן 3' הוא לא רק הפרק הארוך ביותר בסדרה (שעתיים ועשרים), אלא גם העמוס, רב קווי העלילה ועתיר דמויות המשנה ביותר.

תחום הנבלים זכה הפעם להתמקדות מיוחדת. אם בפרקים הקודמים נלחם ספיידי באויב אחד בכל פעם, הפעם נאלץ איש העכביש להתמודד עם לא פחות מארבעה אויבים שונים בו זמנית. אותם רשעים מגולמים באופן יוצא דופן: תומס היידן צ'רץ' ('דרכים צדדיות') הוא פלינט, אסיר נמלט שהופך לאיש חול. העובדה שהעדפתי לראות את איש החול בצורתו האנושית מאשר כמפלצת מרסקת מכוניות אומרת הכל; הארי אוסבורן, שעוטה את חליפת הגובלין של אביו ויוצא לנקום בספיידי, מצמרר באופן מפתיע יותר מווילם דפו, וג'יימס פרנקו – שמגלם את גובלין ג'וניור – עובר בהינד עפעף מנער זרוק ונאיבי לנוקם ממורמר; הנבל השלישי הוא אדי ברוק (טופר גרייס, 'בחברה טובה'), צלם חדש בשכונה שזומם להשתלט על מקומו של פיטר במערכת העיתון. הוא, בכנות, אחת הדמויות המוצלחות ביותר שראיתי בסרט אקשן מזה הרבה זמן: נאיבי, מתנשא, משעשע ומעורר אמפתיה. לשם שינוי, הוא אפילו מקבל מסם ריימי את הפריבילגיה להיות סתם מניאק, בלי פיצולי אישיות או טראומות עבר. אבל איזה מניאק מלבב.

ויש גם אנטגוניסט רביעי, שהוא גם האויב המרכזי בסרט החדש (הגם שנדרש ה-מ-ו-ן זמן עד שהסרט מגיע אליו): גוש ג'יפה שחור מהחלל החיצון שנדבק לבני אדם ומעניק להם יכולות משופרות, תוך כדי שהוא מעוות את אופיים ואת תסרוקתם. אותו טפיל נספג בתלבושת העכביש של פיטר ומסית אותו לאט לאט לצד האפל. פיטר משתדל להתעלם ממנו, אבל כשיחסיו עם מרי ג'יין מתערערים הוא מתמכר לחומר השחור. זהו, למרבה הצער, החלק המפוספס ביותר בסרט. המאבק הפנימי של ספיידרמן הוא נושא שעסקו בו גם בסרטים הקודמים, והוא בהחלט מתבקש, אבל ריימי לא מצליח ליצור כאן מאבק מעניין באמת בין שני הניגודים: מסיבה כלשהי, כבר בתחילת הסרט פיטר לא עונה לקווי האופי שאפיינו אותו בסרטים הקודמים. הייסורים ותחושת ההקרבה שלו הוחלפו באהבה עצמית, התמכרות לתהילה ואדישות לבעיותיה של זוגתו. גם בלי עזרת טפילים מהחלל הוא מפלרטט במרץ עם גוון סטייסי, שותפתו למעבדה (ברייס דאלאס הווארד) – גם כשזה מול עיניה של מרי ג'יין, וחופר לעצמו בורות שונים ומשונים רק כדי שיהיה לו לאן ליפול. כיוון שכבר בהתחלה הוא מתנהג כמו פוץ, ההחצנה שהחליפה השחורה מוסיפה לדמות לא מספיק בולטת ומעניינת. כלומר, חוץ מאותם פעמים בהן היא גורמת לו לפזז ברחוב בצעדי ריקוד מלאי ביטחון עצמי – וזה קורה הרבה יותר ממה שהייתם מצפים. עבור חובבי סרטי הקיץ, מה שיותר משמעותי הוא שאין בסרט שום דוגמית ליכולות המיוחדות שמעניקה החליפה, אותן מזכיר פיטר. אוקיי, אז כשהוא לובש אותה הוא מסוגל לירות קורים, לטפס על קירות ולהלחם. סנסציוני. איך לא חשבו על זה קודם.

בתחום האקשן הסרט מספק את הסחורה. האפקטים הממוחשבים אמנם בולטים לעין, אבל הכוריאוגרפיות מרשימות, ניצול מאפייני השטח מרהיב, ומוטיב גושי הבטון המעופפים מבורך. המרדף הראשון בין ספיידרמן ובנו של הגובלין, שמתרחש כולו באוויר, מלהיב למדי, ונגמר בקליימקס ששבה את ליבי. הקרב עם איש החול ברכבת התחתית הוא שדרוג לא רע של סצינת הרכבת מהסרט השני, אבל מה שמרשים באמת באותה סצינה, הוא שהיא יוצרת רצון עז בטובתו של איש החול. גם אם קרב הסיום של הסרט – הפינאלה הגדול – נראה מאולץ מדי ולא יצירתי מספיק, הרי שהשלם גדול מסכום חלקיו.

המעלה הגדולה של 'ספיידרמן 3' היא העובדה שהוא מצליח, חרף כל קווי העלילה, מערכות היחסים והדמויות שבו, להישאר קליל ואוורירי לכל ארכו הבלתי מבוטל, ולהימנע מליצור את תחושת השובע והעומס שמאפיינת רבים משוברי הקופות היוצאים לאחרונה. זה לא הופך אותו לסרט שהייתי שומר לדורות הבאים, אבל כפתיח לעונת הקיץ הוא בסדר גמור.

אקסלסיור.