ביקורת: ספיידרמן: ממד העכביש

ספיידרמן, ספיידרמן, ואז גם ספיידרגוון, וספיידרהאם, וספיידרנויר, ועוד ספיידרמן וגם ילדה עם רובוט שהיא ספיידרמן. וואו, יש כאן הרבה ספיידרמן.
שם רשמי
ספיידרמן: ממד העכביש
שם לועזי
Spider-Man: Into the Spider-Verse
סרט מס' 1 בסדרת ממד העכביש

יא-אללה, איזה כיף.

"ספיידרמן: ממד העכביש" הוא הפתרון המושלם לכל מי שרוצה לראות סרט על ספיידרמן בלי לראות סרט על ספיידרמן: אין בו את הדוד בן, ועוד סיפור אוריג'ין ועוד "עם כוח גדול…." וכן הלאה וכן הלאה, אבל כן יש בו מישהו שיודע להידבק לקירות ולקפוץ בין בניינים – הוא פשוט לא פיטר פארקר.

"ממד העכביש" מספר את סיפורו של מיילס מוראלס, הידוע בכינויו "ספיידרמן השחור". מדובר בילד מחונן שנשלח לבית ספר יוקרתי שם הוא מרגיש לא שייך כי ליבו שייך לחבריו מהרחוב ובית הספר הציבורי והישן שלו. הוריו, בניגוד להוריו של איש העכביש האחר שאנחנו מכירים, הם צמד אנשים חיים בהחלט והדוד שלו הוא הדוד המגניב הזה שרחוק מאוד מהסוג שדופק נאומים על כוחות ומידת האחריות שלהם. במקום זה, הוא לוקח את האחיין שלו לעשות גרפיטי באמצע הלילה בניו יורק, איפה שעכביש רדיואקטיבי נוסף יכול לנשוך אותו. אני רושם נוסף, כי ביקום של מיילס מוראלס כבר יש ספיידרמן אחד: פיטר פארקר המוכר והאהוב חי, בועט וזורק פאנצ'ליינים כדי שאנשים כמו מיילס מוראלס יוכלו לישון בשקט. ואז, הודות לעכביש שנושך את מיילס יש פתאום שני ספיידרמנים. ואז, לפתע, יש יותר.

זה מכיוון שהנבל התורן, הקינגפין (או כמו שהסרט מעצב אותו, מסך טלוויזיה שמן ומהלך עם עיגול קטנטן בתור פנים) מעוניין בפתיחת שער בין יקומים מסיבה כזאת או אחרת. ספיידרמן, כלומר פיטר פארקר, נשאב לתוך הקרן הרב יקומית הזאת ומהצד השני שלה יוצאים עוד כל מיני ספיידרמנים.

ריבוי הספיידרמנים בסרט הופך את "ספיידרמן: ממד העכביש" לסרט הראשון שמצליח לתפוס את הדמות של ספיידרמן בצורה רב מימדית. כאשר חזיר, רובוט ובלש משנות השלושים טוענים כולם שהם ספיידרמן, נוצר דיון על מה המשמעות בכלל של להיות ספיידרמן. סט כוחות מסוים, כמובן – אבל הסרט רומז שיש גם הרבה מעבר לזה. שמפגש של כל מיני באטמנים או סופרמנים הוא שונה ממפגש של ספיידרמנים; שיש מאפיין כלשהו של הדמות שייחודי וקריטי לה ובלעדיו אתה לא ספיידרמן. הדבר הזה הוא אשמה.

יש סיבה למה הדמות של ספיידרמן עובדת הכי טוב כשהוא נער. המוטיבציות העיקריות שלו נובעות מאותו מאגר של חוסר בטחון עצמי ואשמה של בני נוער. הדרך שבה ספיידרמן מתמודד עם אויבים, בהומור מוחצן שמכסה על פחד תהומי, לקוחה מדף הטכניקות להתמודדות עם בית ספר תיכון. אם באטמן הוא בלש קשוח וסופרמן הוא ילד טוב ירושלים, ספיידרמן הוא פשוט נער מתבגר שמרגיש אשם. הוא לא עושה את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, אלא כי הוא מפחד לגלות מה יקרה אם הוא לא יעשה אותו. לכן הוא גם לא משתף אף אחד בסוד שלו – האשמה והפחד גורמים לו להרגיש הכי בודד בעולם, למרות שהוא לא חייב להיות (ואפילו יותר הגיוני שלא יהיה).

אם זה נשמע טיפה מדכא בשביל סרט שהביקורת אליו מתחילה במילים "יא-אללה, איזה כיף", זה בגלל שכמו שהסרט יודע לשלב בין ספיידרמנים מיקומים שונים, הוא גם שד בכל הנוגע לערבוב טונים. הוא לא רק כיפי או מגניב – אלא גם מעמיק ומעניין וחכם, ולרגעים גם עצוב, והסרט יודע שאם הוא לא יצליח לעשות את תרגיל שיווי המשקל בין הדרמה, ההומור והטירוף – הוא יקרוס, ולכן הוא עומד במשימה בגאון. בניגוד לסרטי מארוול שמנסים לשמור על טון אחיד של אקשן קומי, "ממד העכביש" יודע לתת גם לרגעים הדרמטיים שלו לשקוע, בלי אף איירון מן שיבוא ויגיד איזה פאנצ'ליין כדי להקל על האווירה כדי לשמור על חיוך מאולץ.  כשהסרט רוצה הוא יכול להיות מצחיק ומטורף, וכשהוא רוצה הוא יודע לעסוק בדרמה האנושית שבתוכו בצורה טובה. וכשהסרט כיף הוא כל כך כל כך כיף .

זה מתחיל מסגנון האנימציה המטורף, המעורבב והמשוגע, שלא פוחד לשבור את הקיר הרביעי, החמישי ואת כל מה שחשבתם על אנימציה, ולשחק עם כל חוק בכל פורמט שרק אפשר. הוא ממשיך במיזוג סגנונות, מעברים, ושילוב מראה של חוברת קומיקס לתוך הסרט. גם העיצובים של כל הדברים בסרט נפלאים. הנבלים, הגיבורים, היקומים המתנגשים – הכל מלא באנרגיה ושובבות. אם "רומא" שיצא באותו סוף שבוע הוא יפה בצורה מוזיאונית מכובדת כזאת סטייל הלובר, "ממד העכביש" הוא משהו ששייך למוזיאון לאומנות מודרנית. אבל לא מהאלה שמציגים משתנות ומשקפיים וזורקים את ההגדרה של אומנות מהחלון – מאלה שמעריכים יופי ויזואלי, אבל יודעים שגם גרפיטי יכול להיות יצירת מופת.

האנימציה המטורפת, היכולת להבין את המהות של ספיידרמן, העלילה הבין-יקומית, ההומור הנפלא והסיפור של מיילס מוראלס יוצרים ביחד סרט שהוא פשוט תענוג. לאורך רוב הסרט היה לי חיוך עצום מרוח על הפנים כפי שלא היה לי הרבה זמן. סרט שהוא גם מהנה וגם חכם וגם יצירתי וגם מגניב וגם בקולנוע – עבר זמן מאז שראינו סרט שכזה.

לא שאין לו חסרונות בכלל, כמובן. על מנת לשמור על שפיות יחסית, הסרט מצמצם את המניעים של רוב הנבלים למוטיביציה די גנרית ולא מתעמק בהם. מי שמכיר את הנבלים מהקומיקס אולי יהנה מהתפקיד שלהן בסרט, אבל כדמויות מתפקדות בסרט הם בבירור החלק שהושקע בו הכי פחות מחשבה (פרט לעיצובים הנפלאים של כל אחד ואחד). כמו כן, הבדיחה של "איזו פדיחה היה הסרט הגרוע שיצא לי פעם" גמרה את הסוס. אחרי שני סרטי מטא השנה, ואחד שהוא סרט מטא מצוייר גיבורי על, סצנה של "אנחנו לא מדברים על זה" גוררת אצלי יותר גלגול עיניים מצחוק מתגלגל. חלאס.

אבל אלה, באמת, תלונות קטנות לסרט עצום. בשנה שכבר הייתה ברוכה בסרטי גיבורי על וסרטי אנימציה לא רעים בכלל, אין ספק שההתפרצות של "ספיידרמן: ממד העכביש" תגרום לכולם לשקול את דירוגי סוף השנה שלהם מחדש. יאללה. איזה כיף.