המסע המופלא

שם רשמי
המסע המופלא
שם לועזי
Sen to Chihiro no kamikakushi

במקור: Sen to Chihiro no Kamikakushi
אבל מוכר יותר בשם: Spirited Away
תסריט ובימוי: היאו מיזאקי
קולות (בגירסה היפנית): רומי היראגי, מיו אירינו, מארי נצוקי

אני מודה, בוש ונכלם: לפני 'המסע המופלא' לא ראיתי אפילו סרט אחד של במאי האנימה מיאזאקי. לא, אפילו לא את 'הנסיכה מונונוקי', שמחכה לי בקלטת וידאו חודשים ארוכים. לכן לא ממש ידעתי למה לצפות. ראיתי כמה סרטי אנימה בעבר, אני גם בוגר גאה של הפקולטה למדעי וולט דיסני, ולקחתי קורס או שניים בפיקסאר ואנימציה כללית, אבל כלום, פשוט כלום, לא הכין אותי לכזה מסע מופלא.

בתחילת הסרט אנו פוגשים את צ'יהירו, ילדה חמודה אך מבואסת למדי – בדיוק היום היא נאלצת לעבור דירה עם הוריה, למקום חדש ורחוק מבית הספר והחברים שלה, רחוק מהכול. אז היא זועפת בנסיעה, אוחזת בידיה כרטיס פרידה שנתן לה חבר וזר פרידה הנובל לאיטו, ובאופן כללי מבכה את מר גורלה. קצת נודניקית, ללא ספק. אבל אפשר להבין אותה.

בדרכם אל הבית החדש מגיעים צ'יהירו ומשפחתה בטעות אל מתחם מוזר, אותו חושב אביה של צ'יהירו ל"פארק שעשועים נטוש". חושיה של צ'יהירו אומרים לה לעזוב, אבל המבוגרים לא מקשיבים, והיא נאלצת ללכת אחריהם, בעודם מעמיקים אל תוך הפארק. הוריה של צ'יהירו מתנפלים ברעבתנות על המזון שהם רואים בפארק, וכשצ'יהירו חוזרת מסיורה באזור, היא מגלה בבעתה כי הוריה הפכו לחזירים. אז גם שוקעת השמש, והפארק מתגלה כבית מרחץ המלא ברוחות, שדים ויצורים אחרים, מוזרים הרבה יותר. כדי להציל את עצמה ואת הוריה, צ'יהירו מוצאת את דרכה אל יובאבה, מכשפה אדירת חוטם השולטת במקום, ודורשת ממנה שתיתן לה לעבוד אצלה.

יובאבה, שנשבעה, כך מסתבר, לתת עבודה לכל מי שידרוש זאת, נאלצת להעניק לצ'יהירו את מבוקשה – אך המחיר הוא כבד: צ'יהירו נאלצת לחתום על חוזה המעניק ליובאבה בעלות על שמה, והיא מקבלת שם חדש במקומו: סן. יובאבה גם מטילה עליה את המשימות הקשות והמלוכלכות ביותר בבית המרחץ, אבל אז, מתחת למעטה הילדה הבכיינית שהכרנו בתחילת הסרט, מתגלה נערה חכמה, רבת תושייה, הנחושה לעשות הכול כדי לעזור למי שיקר לה.

אין מה לדבר, הסרט עשוי באנימציה שהיא פשוט ללא רבב: תשומת לב ניתנת לפרטים הקטנים ביותר, והמסך מלא עד להתפקע ביצורים ססגוניים ותפאורות מפורטות. הדמויות עשירות, מקוריות ומפורטות להדהים – ממפעיל חדר הדודים מרובה-הזרועות ועד לצפרדעים העובדות בבית המרחץ. העולם אותו יוצר מיאזאקי יפה להכאיב אך אינו מושלם: אנחנו רואים את אחורי הקלעים של בית המרחץ, את חדרי הדודים וגלגלי השיניים, ואת קנאותם וקטנוניותם של העובדים במקום, הנתפשים לתאוות הבצע, השמחה לאיד והזוהמה (הפיזית, לפעמים) שמביאים איתם האורחים. אך הרשמים הראשוניים, שלנו ושל צ'יהירו יחד, משתנים לאט, בעוד חלק מהדמויות – גם מי שבתחילת הסרט נראו כמפלצות – משילות את מסכותיהן, מרצון או שלא מרצון, ואנו לומדים עוד קצת על טבען האמיתי.

סיפור ההתבגרות של צ'יהירו, המסע המופלא שלה, מאופק ומרומז. שום מסר לא עובר בנאומים או הטפות – מיאזאקי משאיר הרבה מקום למחשבה אצל צופיו. בקטע חתימת החוזה, למשל, אנו רואים את יובאבה מסירה את אותיות שמה של צ'יהירו מן הדף ומותירה עליו אות בודדה – "סן", כלומר חלק מהשם "צ'יהירו". אותה סן, הנערה החזקה והנבונה, היא רק אספקט של צ'יהירו, הילדה החלושה והמפונקת שהכרנו בתחילה. ניתן גם למצוא בסרט מסרים אקולוגיים וביקורת על תרבות השפע המערבית שפשתה גם ביפן, אבל כל אלה מרפרפים מהשוליים, ולעולם לא מטיפים, לעולם לא מעיבים על הסיפור המרכזי.

עיצוב העולם והסיפור מזכיר בחלקים מסוימים את 'אליס בארץ הפלאות' ואת 'הקוסם מארץ עוץ' (לפעמים גם את 'הסיפור שאינו נגמר'), על שלל דמויותיהם הססגוניות וההגיון הפנימי המפעיל את עולמם, אך החזון הסופי הוא כולו של מיאזאקי (ושל סטודיו-ג'יבלי שהקים), וזהו חזון עתיר דמיון המבוצע בכשרון רב ומיומנות. הנופים, השמיים והרקעים פשוט מקסימים – לכל יצור ופריט מרקם משלו וכמעט שאפשר לגעת. ראויות לציון סצינת הנסיעה ברכבת הדוהרת על נהר, ובה אנו רואים את הנוף המשתקף דרך עיניה של צ'יהירו, וסצינת התעופה של צ'יהירו וידידה האקו, התלויים בין שמיים וארץ ומים. הדמויות מעוצבות ומשוחקות נהדר, והפסקול המוזיקלי המקורי מוביל את הסרט קדימה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בגירסה היפנית המקורית, ובדיבוב לעברית; בדי.וי.די. כלול דיבוב אנגלי משובח, שבה את קולה של צ'יהירו מבצעת דביי צ'ייס הצעירה והמוכשרת, שבאופן מפתיע לא גרמה לי לשום פלאשבקים מ'לילו וסטיץ".

'המסע המופלא' הוא לא "סרט ילדים", ובוודאי שפרטים רבים בו יעברו לילדים מעל לראש, אבל לדעתי ילדים עשויים ליהנות בו מאוד, למרות שלא יבינו הכל. גם המבוגרים לא יבינו הכל. הסרט נראה כמעט סוריאליסטי ומשמעותם של חלקים ממנו – אם יש כזו – לגמרי לא ברורה (בין היתר, הסיפור של חסר-הפנים המסתורי). ייתכן שמדובר כאן פשוט בעניין של פער תרבותי, משהו שרק יפנים יכולים להבין. ואולי אין באמת משמעות לכל פרט בסרט – אחרי הכל, בתור ילדים, גם את 'ערי הזהב הנסתרות' לא בדיוק הבנו.

'המסע המופלא' הוא מסוג הסרטים שילדים אוהבים ומבוגרים אוהבים עוד יותר, הוא מסוג הסרטים שנשארים גם אחרי שהקרדיטים עלו והסדרן גירש אותך הביתה, והוא בעיקר מסוג הסרטים, שאם אתה בר מזל מספיק להיות ילד כשראית אותם לראשונה, קרעים מהם ילוו אותך, לאורך התבגרותך, מהילד שהיית, אל האיש שאתה.
לכו. תראו. עכשיו. אני בינתיים אחפש את הקלטת של 'הנסיכה מונונוקי'.