הנה הוא לפניכם, סרט ה"מה הקטע, אוסקר" השנתי שלי. בכל שנה יש אחד כזה לפחות, הסרט שמגיע אלינו עם כל הכתרים כבר קשורים אליו, זה שכבר קיבל המון שבחים ופרסים ומועמד לככה-וככה אוסקרים ויש סיכוי טוב מאוד שיקבל אותם, זה שקיימת הסכמה רחבה על כך שהוא כה מצוין, וזה שאני לגמרי לא מבין מה כל כך טוב בו. לא שהוא רע, הסרט השנתי הזה הוא תמיד סרט בסדר, בסדר פלוס אפילו, ואפילו ארהיב ואומר: סבבה. אבל אוסקר? הסרט הטוב של השנה? על מה? ברצינות, מה הקטע?
בשנת 2002 פרסם העיתון "בוסטון גלוב" תחקיר שחשף תופעה רחבת היקף של ניצול מיני של ילדים על ידי כמרים בחסות הכנסיה הקתולית. את זה שניצול מיני של ילדים בקרב כמרים הוא תופעה רחבה במידה ש"מטרידה" היא לא מילה מספיקה כדי לתאר אותה – את זה אתם בטח כבר יודעים. אחת הסיבות העיקריות שאתם יודעים על זה היא התחקיר של הבוסטון גלוב, וצוות נבחרת התחקירים המיוחדת שלו, "ספוטלייט".
יש הרבה דרכים אפשריות לעשות סרט על הנושא הזה. הכי קל היה לעשות סרט קשה: להתמקד בקורבנות ולהציג את הזוועה שעברו. דרך קצת יותר מאתגרת היא להסתכל על העניין מהצד של הכנסיה דווקא, ולהבין איך קרה שמערכת שלמה כזאת נוצרה. "ספוטלייט" לא עושה אף אחד משניהם, אלא מספר על התחקירנים שחשפו את העסק. זה לא סרט על ניצול מיני, או על דת, או על ניצול בחסות הדת, אלא סרט על עיתונות. גם כאן, היתה הדרך המתבקשת לעשות את זה: לבחור מבין הדמויות האמיתיות אחד, עיתונאי/ת אמיץ וחסר פשרות, ולתת לו סיפור הוליוודי שבו הוא לבדו נאבק נגד הממסד, הממונים עליו וכל העולם שמנסה להשתיק אותו, ומצליח. אפשר היה להדביק על זה בלב שקט את התווית "מבוסס על סיפור אמיתי". וגם זה לא מה ש"ספוטלייט" עושה.
מה ש"ספוטלייט" מנסה לעשות זה לספר את הסיפור באופן הכי קרוב לעובדות, והכי לא "סרט" שיכול להיות. היו ארבעה תחקירנים וכמה בוסים, הם הלכו ושאלו שאלות וחיטטו בארכיונים, ובשום נקודה אף אחד מהם לא נשא נאום חוצב להבות על רקע כינורות או התאהב במקביל כדי שתהיה עלילת משנה רומנטית. אנחנו בקושי אפילו רואים משהו על חייהם הפרטיים של האנשים האלה. הכמעט-תיעודיות של הסרט מזכירה את "כוננות עם שחר" – רק ששם, שיא הסיפור כלל פשיטה של יחידה מיוחדת בשטח אויב ואת החיסול של בין לאדן. כאן, שיא הסרט הוא פרסום של כתבה בעיתון.
(אגב: הסרט מתרחש ב-2001, לפני לא כל כך הרבה זמן, ועדיין המצב שהוא מתאר נראה בידיוני לגמרי, כאילו הוא מתרחש בעולם אחר: יש פה צוות של עיתונאים שכותבים בעיתון, והם משתדלים שמה שהם כותבים יהיה נכון. הם חוקרים ובודקים דברים, ועובדים על זה קשה, ומקבלים על זה משכורת, והם עובדים על זה חודשים. חודשים! על תחקיר אחד! איזה בזבוז. בעולם המודרני היו מעסיקים את אותם האנשים בשמינית המשכורת כדי להעלות 15 אייטמים ביום על דברים שהם ראו באינטרנט אתמול ולתת להם כותרות כמו "הוא נותן סוכריה לילד… מה שקרה אחר כך יגרום לכם לאבד אמון במין האנושי". ובטח שלא לבזבז זמן על דברים כמו בדיקת עובדות, שלא מביאים קליקים בכלל).
אז האנשים האלה עושים את העבודה שלהם, במשך הרבה זמן, והיא עבודה מאוד לא נוצצת שכוללת בעיקר בירוקרטיה. וזה לא נעשה בטעות. הסרט אפרורי, ולא במקרה. הוא כמעט נטול מלודרמה, וזה מכוון. הסרט הזה לא מנסה לרגע להיות גדול מהחיים, הוא מנסה להיות בדיוק בגודל של החיים. אני מבין את הבחירה הזאת, אני מעריך את הכוונה שמאחוריה, ובכל זאת זה לא משנה את העובדה שהיא גורמת לסרט להיות, איך לומר, די משעמם.
זה לא סרט מתח, כי אתם יודעים איך זה נגמר. זה סרט על אנשים שעושים עבודת נמלים מתישה, ומנסה להציג אותה באופן הנאמן ביותר למציאות. אפילו ברגעים שבהם יש פוטנציאל למגה-דרמה, הסרט בורח ממנה. יש סצינה אחת שבה רייצ'ל מקאדמס מראיינת קצרות כומר אחד; היא שואלת אותו שאלות ספורות, הוא עונה, והתשובות שלו – והצורה שבה הוא אומר אותן – שומטות-לסת. מה לעזאזל. זה רגע מדהים באמת, כזה שחרג מאת-הסיפור-הזה-כבר-שמעתי וגרם לי לרצות לשמוע עליו עוד. נראה כאילו אין מצב שהכומר הזה לא יהפוך עכשיו למרכז הסרט. אז מקאדמס מבטיחה לדבר איתו שוב, וזהו, זאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותו.
כבר הוכח מספיק פעמים שסרט שהוא כולו אנשים מדברים לא צריך להיות, או אפילו להיראות, משעמם. יש דרכים לביים ולצלם אנשים מדברים שיהפכו גם אותם לקולנוע מרתק. אבל קולנועית, ב"ספוטלייט" אין כלום. הוא מצולם כמו סרט טלויזיה מהתקופה שבה "סרט טלויזיה" היתה מילת גנאי. נראה כאילו הוא נמנע בכוונה מכל תנועת מצלמה מעניינת, מכל דיאלוג שיהיה שנון מדי, מכל צילום יפה מדי או מכל דינמיקה שתחשמל מישהו. אם בטעות יוצא לו דימוי ויזואלי מעניין, הוא הורס אותו באמצעות הסברת יתר. יש רגע בסרט שבו נראית כנסיה שחולשת על מגרש משחקים של ילדים – דימוי קצת "על האף" כמו שאומרים באנגלית, אבל אוקיי. התמונה הזאת מלווה בקריינות של אחת הדמויות, שאומרת לנו בקול רם: "הנה כנסיה ומגרש משחקים". אם אתם באמת מרגישים צורך לומר דברים כאלה בקול רם, אתם לא עושים סרט, אלא פודקאסט. ברשימת המועמדים לאוסקר תראו מצד אחד את "האיש שנולד מחדש" – שאם תאהבו אותו או לא, אי אפשר להכחיש את זה שכל שוט שלו הוא יצירה מורכבת ומרהיבה – ומהצד השני את "ספוטלייט", שבו ההישג הצילומי הגדול ביותר הוא מיקום המצלמה באופן כזה שכל השחקנים ייכללו בפריים. הדבר הכי שנון בסרט – בלי צחוק, זה הדבר שמוציא מאנשים את התגובות החזקות ביותר – הוא הכתוביות על המסך שבסיום.
אותם שחקנים הם עוד אחד מהדברים שעליהם אני לא יכול שלא להגיד "מה הקטע?". לא, הם לא רעים, ולא היתה לי שום סיבה להתלונן עליהם אלמלא הם היו מופיעים ברשימת המועמדים לאוסקר. דחילק, רייצ'ל מקאדמס?! אני מת על התפקיד שלה ב"ילדות רעות", אבל כאן? היא לא… היא לא עושה כלום. מארק רפאלו ממלמל ומהמהם באופן מוזר, וגם בזה לא הבנתי את הגדולה, אלא אם כן זה חיקוי מופלא ומדויק של משהו.
אז אי אפשר לקרוא ל"ספוטלייט" כשלון. הוא יודע מה הוא רוצה להיות, ומצליח בזה. הסיפור האמיתי לחלוטין הזה הוא סיפור שראוי מאוד שיסופר. אבל אולי הדרך הנכונה לספר אותו לא היתה בסרט עלילתי שמתחפש לתעודי. היה אפשר לעשות על הנושא הזה סרט תיעודי מרתק, וגם אז, עורך חכם היה מתמקד ברגעים המעניינים ולא בתלך-תבוא שבינהם. ואולי זה פשוט סיפור שלא כל כך מתאים לקולנוע בכלל. יש סיפורים שעדיף לקרוא בעיתון. אני מבין את הכוונה, אבל לא הייתי נותן פרס לסרט שמשתדל מאוד לא להיות סרט.
היי דג אדום. עניין אותי לחפש את הקישור המקורי. כי זו היסטוריה קרובה מאד יחסית.
הכתבה מהארץ בזמן שכל הסערה התפרסמה.
http://www.haaretz.co.il/misc/1.778415
והידיעה מ 03 על זכייתם בפרס פוליצר:
http://www.haaretz.co.il/misc/1.874661
יכול להיות שהמבטא של מארק ר. בא להידמות או לחקות את הדמות שהוא מגלם. שהוא עיתונאי אמיתי, כידוע.
https://www.youtube.com/watch?v=FDa8x8LXmGw
לשם השוואה, הנה העיתונאי מייקל רזנדס.
סרט מעניין
מעניין כמו כתבת תחקיר חשובה ב-"60 דקות" יותר מאשר תוצר קולנועי סוחף, אבל לפחות הוא גרם לי לקרוא בהרחבה על המקרה. מה שיפה בסרט זה שאין בו כמעט רגעים משמימים, בניגוד לכתבות תחקיר אמיתיות (בעיקר בישראל) שחוזרות שוב ושוב (ושוב, ושוב) על אותם הדברים כאילו הצופים בני 5; "ספוטלייט" מדלג מדמות אחת לאחרת באלגנטיות, לא חוזר פעמיים על ממצאים חדשים, ואם הרגשתי פיהוק מתקרב – התפתחות נוספת בתחקיר מנעה ממנו לצאת.
אני מוכרח לציין לטובה את הטיפול בזווית המשפטית; אני מאלה שנוטים ללכת לאיבוד כשזה נוגע ערכאות משפטיות, צווים, חוקים וכו' – ולמרות זאת הצלחתי לעקוב אחר מערכת המשפט הסבוכה (לדעתי) ב-"ספוטלייט" מבלי להזדקק לאקמול, ואפילו למדתי דבר או שניים.
זה בהחלט לא סרט לראות בקולנוע, וספק אם אצפה בו שוב, אך מומלץ לתת לו הזדמנות כשהוא יגיע לנטפליקס או לערוצי הסרטים.
מארק רופלא
הבנתם? כאילו אני לא אוהבת את מארק רופאלו?
אני היחידה שהוא מעצבן אותה באופן שיטתי ובמיוחד בסרט הזה? לכל אורכו הוא עושה פרצוף בלתי נסבל.
חוץ מזה, מסכימה עם הביקורת. סרט שמרגיש כאילו עשו אותו כדי להנגיש את הסיפור לציבור הרחב. כנראה היה יותר טוב בתור דוקו.
זה נשמע בדיוק כמו "כל אנשי הנשיא" -
סרט שרובו המוחלט עיתונאים שעושים עבודת נמלים לא זוהרת במשך חודשים כדי לחשוף פרשה אחת ובעיקר עוברים מדלת לדלת ומדברים עם אנשים.
רק שאת כל אנשי הנשיא מצאתי מרתק, אין מה לעשות, ווילאם גולדמן יודע לכתוב סרטים.
"ספוטלייט" מאוד הזכיר לי את "כל אנשי הנשיא"
ויש אפילו קשר בין שני הסרטים (והפרשיות האמיתיות שהם מבוססים עליהם) – בן בראדלי ג'וניור, מי שהיה העורך האחראי על צוות "ספוטלייט" בבוסטון גלוב הוא בנו של בן בראדלי, מי שהיה העורך האחראי על וודוורד וברנסטין בוושינגטון פוסט.
ההבדל העיקרי בין כל אנשי הנשיא וספוטלייט
הוא שכל אנשי הנשיא מבויים בצורה קולנועית ומעניינת, וספוטלייט (מבחירה, ועדיין) נראה כאילו הוא לא.
אני דווקא מחבב מאוד את ספוטלייט – מקאדאמס וראפלו אולי לא מעניינים אבל שרייבר, קיטון וטוצ'י נותנים הופעות נהדרות והתסריט והסיפור באמת נהדרים אבל משהו בבימוי לא לחלוטין עובד, וזה מתבטא בצורה הכי חמורה בפסקול המזעזע שלו.
אני דווקא אהבתי מאוד
זו אולי מחמאה מוגזמת לעצמי, אבל בכלל לא שמתי לב שעבודת העיתונאות בסרט – מדהימה והזויה ותלושה ממציאות ימינו ככל שתהיה – אמורה להיות מפתיעה ביבשושיותה; מבחינת אנשים שראו פעם איך זה עובד מבפנים, ברור לגמרי שעיתונאות זו עבודה שחורה. עם זאת, לא היה שם רגע אחד משעמם, הסרט החזיק אותי על קצה הכיסא כמו מותחן למרות שהסוף היה ידוע מראש. מבחינה קולנועית הוא באמת דל כמו סרט טלוויזיה, אבל משהו בסיפור ובדרך הקצבית והיבשה שבה הוא סופר עבד לי מאוד. אולי לא ראוי לכמות השבחים שהוא נעטר בהם, אבל בהחלט ראוי לצפייה ובכלל לא משעמם.
לגמרי מסכים
הוא לא צריך לזכות באוסקר על צילום, אפקטים או פסקול אבל הסיפור היה מרתק. ידעתי את הסיפור רק בקווים כלליים והסרט הרחיב על זה הרבה. כן, היו מקומות שהיו יכולים לקבל יותר דגש אבל לפי דעתי הסרט היה מאוד מוצלח. למה? כי הוא גרם לי להרגיש. הרגש הזה היה שילוב של עצבות על מצב האנושות וכעס על כל מי שידע ולא עשה משהו. אבל אני לא זוכר סרט בזמן האחרון שגרם לי להרגיש כל כך חזק.
https://plus.google.com/114700591956760977160/posts/H83jieqCdZW
סרט מדהים
יצירת מופת מטלטל מזעזע וראוי לכל פרס אוסקר בו יזכה
מעניין.
לא התכוונתי לראות, אבל בגלל הביקורת הזאת אני אראה. אני מרגיש שהפכתי לצופה סרטים מתוכנת למגה סרטים שמחפש דברים חדשים ומקוריים. יהיה נחמד לצפות בסיפור שמתגלגל לשם שינוי, בלי רגע שיא בסרט או שוט מדהים משולב.
"ב'ספוטלייט' אין כלום"
תמצות מדויק ביותר של הסרט. בעצם, כן יש בו משהו – סיפור מרתק, שהיה יכול להיות גם סרט מרתק לו היה נעשה ב 101 דרכים אחרות. אבל שום דבר בסרט הזה לא עובד – המשחק, הצילום, הכתיבה, הבימוי. יש סיבה שאומרים על קולנוע Show, don't tell. בהחלט אפשר להפוך סרטים שרובים הם אנשים מדברים למרתקים. אבל צריך שיהיה בהם משהו יותר מרק הדיבורים האלה. אף שחקן פה לא מתקרב לרמה שמצדיקה אפילו מועמדות לאוסקר לדעתי (אני עדיין מנסה להבין מה רופאלו ניסה לעשות. וסליחה, אבל בסצינה שבה הוא מתפרץ על קיטון – אותה אני בטוח שיקרינו בזמן שיגיעו אליו במועמדים באוסקר – פשוט נקרעתי מצחוק. הייתי בטוח שהוא יהפוך לענק עוד רגע), הכתיבה מלאה בלא מעט משפטים צ'יזיים וקלישאתיים ("אל תודה לי, רק תראה למניאקים האלה מה זה") והבימוי סטנדרטי ואפרורי להחריד. הכל פשוט חסר השראה לחלוטין. זה פחות סרט ויותר כתבת תחקיר עם תקציב מאוד גדול.
לא ראיתי, אבל מצחיק שאפשר לקחת מילה במילה את תיאור הבימוי של הסרט
ולהשליך אותו על 'קפטן פיליפס'. רק ששם מדובר בסרט מטורף, מעניין, מותח, שלא שיעמם אותי גם בפעם השלישית שראיתי אותו.
לא כ"כ הסכמתי עם הביקורת, אבל היא הייתה משעשעת ומצוינת
בכל מקרה, נחמד לראות בשבועות האחרונים מבול של ביקורות ומיני-ביקורות באתר![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
משעמם? קצת משעמם?
אני לא יכולתי להתיק את העיניים מהמסך. בעיני זה אחד הסרטים הטובים והסוחפים שראיתי השנה. ראינו את אותו הסרט?
מסכים שזה לא סרט לאוסקר
אבל הביקורת קצת מחמירה, גם אם לא סוחף או מיוחד ולא ברור על מה ההתלהבות המוגזמת – ממש לא משעמם, אפילו לא לרגע, ולדעתי לא קלישאתי או מתעסק בשטויות הוליוודיות טיפוסיות כמו שנאמר. לסיכום שווה צפייה ביתית.
אין לי מה לומר
חוץ מזה שאני מסכים עם מה שרשמת.
אין ספק שהסרט טוב, ולא נראה לי שיש מישהו כמעט שיאמר אחרת. אבל מכאן ועד שהסרט יהיה מועמד לאוסקר ועוד מועמד מבטיח לזכייה – אין לי מושג מה מצאו בו כ"כ.
מסכים עם הביקורת
בהחלט מפתיע שסרט כזה נחשב לפרונט-ראנר לאוסקר.
מכאן שהדרך הנכונה לעשות סרט "מבוסס על סיפור אמיתי"
הוא לאזן בין ראליזם לעלילה קולנועית אם רגעי שיא .
הדרך לעשות סרט "מבוסס על סיפור אמיתי" הוא לבחור נכון את הסיפור האמיתי
דוגמא טובה היא קפטן פיליפס שהוזכר למעלה. אני לא יודע כמה הסיפור האמיתי קרוב למה שהוצג בסרט, אבל הסיטואציה הבסיסית היא כזאת שבה רגעי המתח לא מרגישים מאולצים או מופרכים, בניגוד ל"ארגו" שבו הניפוח של הסיטואציה הדרמטית מורגש. אם הסיפור האמיתי שלך לא מספיק טוב, פשוט תגנוב ממנו, בלי בושה, את הסיטואציה הבסיסית ותכניס לתוכו מה שאתה רוצה (ראה, לדוגמא, את "חדר", שבוודאי מושפע מסיפורים אמיתיים דומים), ורק תוותר על ההצהרה השקרית.
נמאס לי להסכים איתך.
(ל"ת)
"הנסיכה הקסומה" סרט לא משהו
הצילום ב"האיש שנולד מחדש" בינוני
"ארבעה מופלאים" הוא יצירת מופת לא מוערכת
על לא דבר.
!Inconvincible
(ל"ת)
דורון, אפשר לצטט אותך על זה?
(ל"ת)
כאילו, על פוסטרים?
(ל"ת)
ככה?
"הנסיכה הקסומה סרט... משהו" דורון פישלר, עין הדג
(ל"ת)
הנסיכה הקסומה באמת סרט לא משהו
זה התסריט שלו שמצוין.
אפשר להגיד אותו דבר גם על התעלות
רק בהתייחסות לרעיון הבסיסי
עשית את המפיצים של ארבעת המופלאים לשמחים
צפה לפוסטרים מעודכנים בקרוב.
סרט מצוין לדעתי
פעמיים בסרט דמויות שנפגעו מינית מכמרים אמרו משהו כמו "עצם התשומת לב מהכומר היא הרגשה כאילו אלוהים מתייחס אליך". בתור בן אדם דתי אני יכול להבין את ההרגשה הזאת. לדעתי הסרט מעביר בצורה מדהימה את הקונפליקט הזה בין הוצאת האמת לאור לבין הרצון לא לפגוע בכנסייה\בקהילה. זה אולי נראה לנו ברור מה הדבר הנכון לעשות, אבל צריך להבין שלהרבה אנשים זה לא ברור ולכן מה שהעיתונאים האלה עשו ראוי להערכה גדולה.
הסרט עשוי בצורה טיפה תעודית אבל אני לא מסכים שאין רגעי שיא ואני לא השתעממתי לרגע.
הסרט ריתק אותי הרבה יותר מהאיש שנולד מחדש שחוץ מצילום מדהים וטום הארדי אין כמעט כלום בסרט.
לדעתי הסרט מאוד מקורי, ראינו סרטים על קרבנות התעללות מינית בכנסיות ראינו סרטים על הכמרים המתעללים מינית, אבל אני עוד לא ראיתי סרט כזה שהוא כל כולו מהזווית העיתונאית.
הסרט מרגש ומסעיר ומכעיס ומעורר הערכה לעיתונאים.
עוד לא ראיתי את חדר ואני לא מאמין שמקס הזועם יזכה, אבל אם ספוטלייט או מכונת הכסף יזכו בחירה ראויה מאוד לדעתי.
לגבי המשחק כולם שיחקו טוב, מסכים שלאף אחד בסרט לא מגיע אוסקר על המשחק.
הערת אגב קטנה: מאוד יפה ולא מובן מאליו בעיניי שיש אישה בסרט שהיא דמות ראשית ואין בסרט אפילו הערה אחת סקסיסטית כלפיה אף אחד לא מנסה להתחיל איתה בשום שלב של הסרט, נדיר בסרטים של היום.
ראיתי
ולדעתי.. אולי הוא לא ייצירת מופת..
אולי ועוד הרבה אולי
אבל זהו סיפור חשוב וחשוב שיקבל צומת לב..
מסיבה הזאת טוב שקיבל אוסקר\
הרגע סיימתי לראות
והייתי חייבת להיכנס לכאן.
כבר קראתי את הביקורת שלך על הסרט לפני שבוע.
זה אח הסרטים הכי ל-א משמימים שראיתי!
הוא מותח,הוא מרתק,הוא משוחק טוב והוא מרגש אותך , לא מרגש כמו שאנחנו רגילים להתכוון אלא מעורר בך רגש.
אי אפשר להישאר אדיש.
נכון שכתוביות הסיום עוד יותר מעוררות אבל גם לאורך כל הסרט אתה רוצה:
לצעוק
לדפוק את הראש בקיר
לצעוק על מישהו
לחבק מישהו
להסתובב ולתלות שלטים
להסביר שוב לילדים שלך…
זה סרט מצוין ,דווקא בגלל שאין בו כלום.
אין בו תלבושות או מוזיקה או קלוזאפים או נוף או כלום. רק סיפור.
סיפור וזהו.
והסיפור הזה מוצג מצוין.
לפעמים זה כל מה שצריך.
סרט נהדר. לא מסכים עם הביקורת.
ואני ממש בדילמה למי יותר מגיע לזכות, למכונת הכסף או לספוטלייט.
וכמה הערות, כל כך לא מסכים עם הביקורת. כל כך לא מסכים.
דג יקר, אני מת על הביקורות שלך, בדרך כלל.
לא על זו.
פה פיספסת.
"זה לא סרט על ניצול מיני, או על דת, או על ניצול בחסות הדת, אלא סרט על עיתונות."
לא.
זה לא סרט על עיתונות. באותו אופן שמי שחווה את רקוויאם לחלום כסרט על סמים לא ממש הבין את הסרט. כן, יש עותונות בסרט. הרבה. הדמויות הראשיות עובדות בעיתון. הסרט מתאר עבודה עיתונאית. גם ברקוויאם לחלום הדמויות הראשיות מתמכרות לסמים, משתמשות בסמים, וכו'. אז מה.
רקויאם לחלום הוא סרט על *התמכרות* לחלום האמריקאי, והשברון כתוצאה מהניפוץ שלו.
הסמים היא הכלי שבו יוצרי הסרט בוחנים את זה.
ספוטלייט הוא סרט על איך מעשי ניצול מיני של כמרים בכנסיה הקתולית נמשכו לאורך שנים ללא התמודדות של החברה.
עיתונות היא האופן ששבו יוצרי הסרט בוחנים את זה.
ברור שניצול קטינים ע"י כמרים פדופילים זה רע. ולכן הסרט לא מתעסק בשאלות המוסריות מאחורי המעשים עצמם, הוא מתעסק בהשלכות של המעשים הללו מבחינת החברה, והעיר, בעיקר. איך אנשים בחברה לא מתקוממים על הנושא הזה? איך אנשים נורמטיבים משתפים פעולה? איך קורה שלא מתייחסים לזה בעיתונות, בכלל, במשטרה? במערכת המשפט?
הסרט הזה עונה באופן די מדהים על השאלות הללו. והאנדרסטיטמנט הוא כלי קריטי פה. אין דרמה, נכון. ולא רק שאין דרמה, אין פה דמויות שליליות. הדמות הכי סימפאטית בסרט, מבחינת ההתנהגות שלה היא *אותו כומר* שאתה מזכיר בביקורת. אין פה דרמה כמעט בכלל, בגלל שבחיים האמיתיים אין באמת דרמה ברמת ההתייחסות של החברה למעשי ניצול שיטתיים, הכל נשאר מתחת לשטיח. כי לאף אחד אין אינטרס להתמודד עם ההשלכות של הצפת המעשים הללו לתודעה ציבורית/חוקית, או שהנושא פשוט חומק מהרדאר מסיבות אחרות לחלוטין סתמיות (משהו שמדברים עליו לקראת סוף הסרט).
תצוגת המשחק נהדרת. של כולם. אנחנו רגילים לראות שחקנים בתפקידים גדולים מהחיים, תפקידים דרמטים או תפקידים של חולי תרשת נפוצה/אוטיזם/הוקינס, ולראות תצוגות משחק גדולות קצת קשה לנו לזהות.
פישלר, אני ממליץ לך לראות את הסרט שוב. הוא כל כך יותר ממה שאתה ראית בו.
בארץ המבקרים שונאים.
96% בעגבניות.
sigh.
בארץ המבקרים שונאים?
לא ראיתי ביקורת שלילית אחת על הסרט הזה. בטבלת הביקורות של סינמסקופ יש 14 ציונים, אף אחד מהם לא נמוך יותר משלושה כוכבים. כלומר, *כל* הביקורות האלה, כולל הביקורת שלי, אילו היו נספרות ב"עגבניות", היו חלק מה-96%.
Sigh, מה שזה לא אומר שאפשר לומר רק באנגלית.
קראתי ארבעה ביקורות. שלך, של יאיר רווה, של אור סיגולי, ושל דובדבני. כולם* מתארות את הסרט באופן שניתן להבין ממנו שהוא סרט לא משהו. או לא ראוי. או משעמם. או לא משתמי באמצעי מבע קולנועי באופן מעניין. או משהו.
אין לי מושג איך מה שכתבת פה מתרגם לשלושה כוכבים, ואיך מה שרווה כתב מתרגם לארבעה וכו׳.
אני כנראה לא ממש מבין ביקורות קולנוע, או מבקרי קולנוע. אני בטח לא מבין את שיטת הניקוד שאתם משתמשים בה. סרט שמשעמם אותך מקבל שלוש נקודות? לא מבין. מוזר.
—
* הביקורת של אור סיגולי יוצאת דופן מבינהם בכך שלדעתי הוא היחיד שהבין מה התמה המרכזית שלו, לדעתי.
עגבניות טריות
מבלי להכנס לדיון האם הסרט הזה הוא משעמם או יצירת מופת (לא ראיתי אותו עדיין), התיאור שלך של הביקורות של המבקרים הישראליים היא בדיוק המקום בו צריך להיזהר עם מדד ה"עגבניות". כמו שרד פיש אמר – כל הביקורות האלו היו נספרות כביקורות חיוביות.
עברתי בזריזות על הביקורות ב"עגבניות" ובמקביל לביקורות מהללות אפשר למצוא גם את הביקורות (הטריות) הבאות:
..one of those movies one admires more than one wholeheartedly enjoys…
The film is often straightforward and hard-hitting. But it plays out all the usual tropes of the investigative-journalism genre — the hot tips, the clandestine meetings, the hand-wringing about ethics, etc. — without adding a jot of novelty.
Though worth seeing, the film's energy suffers from brownout … sometimes a surge, sometimes a flicker. And nowhere near the neighborhood of McCarthy's earlier, marvelous work.
אלו כאמור ביקורות שנחשבות טריות, כלומר חלק מה-96%
ומילה בקשר לsigh שלך – תקן אותי אם הבנתי לא נכון, אבל אתה מביע תיסכול מהשוני כביכול בטעמים בין קהילת המבקרים הבינלאומית וזו הישראלית. מכיוון שההכללה שעשית היא לאומית (מבקרים ישראלים לעומת כאלו מחוץ לישראל) קשה שלא להבין את זה כאמירה כנגד ה"פרובנציאליות" של המבקרים הישראלים, כאשר מה שמוביל לזה זו העובדה שאתה חושב אחרת ממרבית המבקרים הישראלים. זו גישה די פוגענית לטעמי, ומשפטים כמו המשפט האחרון שלך שההנחה שלהם היא שאתה הבנת את התמה האמיתית של הסרט ומי שלא אהב את הסרט פשוט לא הבין אותו ממש לא עוזרים לקיים דיון אמיתי על הגדולות והמגרעות של הסרט, הם רק מעודדים תגובות של כעס או התעלמות.
לגבי הציטוטים מהביקורות, הם לא מופיעים בדף הראשון של הביקורות ברוטן, לא חפרתי כל כך עמוק, ומתוכם אחת (הראשונה) היא ביקורת חיובית לא מסוייגת (admire not enjoy).
מעבר לדירוג באחוזים ברוטן, הדירוג המספרי הממוצע הוא 8.9/10 אאל״ט זה לפחות ארבעה כוכבים אם לא 4.5 בממוצע. לא שיכנעת אותי.
לגבי הפסקה האחרונה, אני מסכים שאין הרבה טאקט במה שכתבתי, ויכול להיות שהינו יוצאים נשכרים מיותר עידון מצידי.
ואוסיף כך: לדעתי הבעיה היא לא הפרובינציונאליות, לפחות לא באופן ישיר.
לדעתי אי ההבנה של הדקויות של הסרט נובעת מכך שהוא לא דופק לך מסר בראש עם אמצעי מבע קולנועי ודרמה, אלא באמצעות תסריט, משחק ובימוי מאוד מאופקים ומלאים בפרטים וסאבטקסט שקל לפספס. במיוחד אם שפת האם שלך איננה אנגלית, ואתה לא התגוררת בארה״ב.
ולכן, לדעתי, רב המבקרים הישראלים פיספסו. הם ראו דרמה עיתונאית בסרט הזה כשהדרמה נמצאת במקום אחר בכלל. ואומר זאת שוב: *לדעתי*.
למה לא להיפך?
בהנחה וההפרש בין המבקרים בארץ לארה"ב באמת קיים, אולי זה כי הסרט הזה מדבר יותר לקהל אמריקאי מאשר לקהל ישראלי.
הגיוני.
(ל"ת)
לדעתי זה היה סרט נהדר, כי הוא היה פשוט , לא הייתי צריכה את כול הצילומי גרנדיוז שתמיד שמים ולא קטעי ענק של דרמתיות של דמות . הוא פשוט סיפר את מה שהוא צריך לספר ולתת לו את צומת הלב והוא ריגש אותי בקטע אחר וכאב לי שראיתי אותו .
מצטרף להנ''ל
כולל תצוגות משחק טובות (לפחות מן הממוצע) עריכה שמשאירה אותך דרוך ומסוקרן בכל רגע נתון. בקיצור, אהבתי את הדרך שהסיפור סופר.
נ.ב. לא מרגיש צורך להתנצל על מה שרפאלו ומקאדמס עשו, פשוט לא היה אפשר יותר, בקטע הזה הסרט ייבש והגביל את שחקניו.
והנה השערתך אושרה
הסרט כמובן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר.
אבל לפחות האיש שנולד מחדש זכה ביותר פרסים ממנו :)
ממש אהבתי את הסרט, אולי לא לקולנוע אבל סרט מצויין
אני מניחה שחוסר הקולנועיות בצילום מינוס כמה קלישאות (כמו הכנסיה וגן השעשועים) קצת מוריד את הערך של צפיה על מסך ענק.
אבל הסרט כסרט ממש מעניין, לא השתעממתי לרגע. קראתי היום את הביקורת של אורי קליין על האח הגדול. הוא קולע שם לעניין הנרטיב בתוכניות ריאליטי. מציאות מדומה שבתוכה שזורה איזושהי עלילה ערוכה באופן נוצץ וצעקני. מעניין להשוות לספוטלייט (שגם בו צפיתי היום) שהוא סרט קולנועי עם נרטיב מינימלי, מציאותי ושנראה הרבה יותר כמו שהמציאות המציאותית נראית.
בכלל, אם אני צריכה להשוות לאיזשהו סרט עדכני אחר, הצפיה בסרט הזה הזכירה לי את הצפיה בסופרג'יסטיות. זה סיפור מאוד קשה, לא משנה מאיזו זוית מספרים אותו. וזה סיפור מאוד חשוב עם הרבה אימפקט על העולם כפי שהוא היום. יש משהו חשוב מאוד בבחירה לספר אותו בלי ליטושים שהם בעצם עיוות של המציאות, בלי הקצנות ומתיחת הדרמה לכדי מצבי קצה. תודו שחיכיתם לרגע שיזרקו בקת"ב לבית של אחד העיתונאים או משהו..
לפעמים סיפור חשוב, טוב ומעניין זה די והותר עבורי.
יחד עם זאת, אני קצת מופתעת מהאוסקר. החיסרון של סרט מהסוג הזה, שקשה להתבלט בו כשחקן מדהים כשהתפקיד אפרורי כמו החיים עצמם. אולי חוץ מהצילום, אני לא יודעת איפה היה פוטנציאל למישהו להתבלט לאור הבחירה לספר את הסיפור הזה באופן נאמן למציאות.
אני משערת שהאוסקר ניתן פה על תקן הארכה לפרס הפוליצר, כלומר על העבודה העיתונאית יותר מאשר על הסרט עצמו.
אז ככה
אני לא יודע בדיוק למה אני כותב את התגובה הזו רק עכשיו.ראיתי את ספוטלייט יום אחרי שהוא זכה באוסקר.אולי לא הספקתי,אולי לא גיבשתי מספיק טוב את דעתי עד כה.אני מנחש שזה קשור לכך שמישהו שלח לי ווטסאפ לפמי כמה ימים כדי להמליץ לי עליו.
בכל מקרה,איך שלא יהיה,ממש הגיע הזמן לשפוך את שנאתי התהומית אל הסרט(סרט?!)הזה,ולנסות להסביר ברצינות למה הוא הגרוע ביותר שראיתי בחיי.
כשאנחנו חוזרים מסרט,אנחנו תמיד אוהבים לדבר על העשייה הקולנועית שלו,על הנושאים המעניינים שבהם הוא עוסק,וזה מובן מאוד.אלו דברים חשובים ומרתקים.אבל לפני הכל ומעל הכל,אנחנו רואים סרט בשביל החוויה.בשביל להרגיש.אפילו בסרטים תיעודיים יש חוויה מסוימת.אני לא אומר שכל סרט צריך להיות שר הטבעות-שיבת המלך,אבל הוא כן חייב להציע חוויה מסוימת.
מגודלים 2 מציע חוויה מצחיקה,הניצוץ חוויה מפחידה,החותם השביעי חוויה רוחנית.
ספוטלייט לא מציע שום חוויה.חשוב להדגיש-זה לא שהוא נכשל בלהציע חוויה,זה גם לא שהוא לא מנסה להציע חוויה,אלא הוא פשוט עושה הכל,*ביודעין ובכוונה תחילה* כדי למנוע מצופיו חוויה.רגש.ולראיה,הסצינה האינטנסיבית היחידה בסרט היא אחת הדמויות שכועסת על השניה.נו,אולי פתאום יתחיל איזה משבר ביניהם ויווצר בי רגש של דאגה?חס ונחליקה,היוצרים כנראה שמו לב לפאדיחה וכנראה בגלל מחסור בזמן\כסף\כח לא מחקו את הסצינה הזו,אלא צילמו את הסצינה הבאה שבה הדמות מתנצלת,כדי שלא אחשוב בטעות שעכשיו צריך להרגיש.מזל שיש את הסצינה הזו,אחרת זה היה עלול להיות מאוד מבלבל.
זה הצבעים האפורים,המצלמה שלא זזה.הטון השקט שבו מדברות הדמויות,ההיעדרות של מהלכים תסריטאיים שיפתיעו אותנו.אין בדיחות בסרט.ראיתי אנשים ששיבחו את הסרט על כך שבשום רגע לא מתייחסים אל הדמות הנשית כאובייקט.ברור!אם היו מתייחסים אליה כאובייקט,היה עלול להיווצר בנו רגש של חמדנות,חס וחסידה.שאפו ליוצרים על ההקפדה.
אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד לזכות ספוטלייט זה שהוא לחלוטין מצליח במטרתו-למנוע ממני חוויה.זה פשוט פשע קולנועי ממדרגה ראשונה,חמור יותר מלכנות אנשים אקזמה-של-פרה-היסטרית,חמור יותר מלכנותאת אובליקס שמן.אני באמת באמת לא מבין מי אישר להקרין את זה בקולנוע.
בשנה שעברה ראיתי את מהיר ועצבני 7(היחיד מסרטי הסדרה שראיתי)והזדעזעתי מכמה שזה תת-רמה אפילו עבור סרט קיץ.דיאלוגים מביכים,עלילה מטומטמת,אקשן מעפן,דמויות עילגות ושחקנים איומים.אבל לעזאזל,לפחות הוא מנסה לתת לי הרגשה של וואו בזמן שמכונית קופצת מגורד שחקים.בספוטלייט אין אפילו את זה.
ספוטלייט הוא פשוט אפס מאופס ועגול.
הוא לא הסרט הטוב ביותר לשנת 2015,הוא לא סתם סרט טוב,לא סרט בינוני,גם לא סרט גרוע,ואפילו לא סרט תיעודי.הוא פשוט לא סרט,ואין לי שמץ של מושג מה הוא כן,פשוט כי נראה שגם היוצרים לא יודעים.
אבל אם מתעקשים בכל זאת לכנות אותו סרט,אז הוא חד משמעית הסרט הגרוע ביותר שראיתי בחיי.היה הגיוני ועדיף יותר-בשיא הרצינות-לתת את הפרס למהיר ועצבני 7