ביקורת: ספוטלייט

איך לקחת שערוריה מזעזעת ומטלטלת ולספר אותה באופן הכי אפרורי שאפשר, ואז לקבל על זה אוסקרים

הנה הוא לפניכם, סרט ה"מה הקטע, אוסקר" השנתי שלי. בכל שנה יש אחד כזה לפחות, הסרט ‏שמגיע אלינו עם כל הכתרים כבר קשורים אליו, זה שכבר קיבל המון שבחים ופרסים ומועמד ‏לככה-וככה אוסקרים ויש סיכוי טוב מאוד שיקבל אותם, זה שקיימת הסכמה רחבה על כך שהוא כה ‏מצוין, וזה שאני לגמרי לא מבין מה כל כך טוב בו. לא שהוא רע, הסרט השנתי הזה הוא תמיד סרט ‏בסדר, בסדר פלוס אפילו, ואפילו ארהיב ואומר: סבבה. אבל אוסקר? הסרט הטוב של השנה? על מה? ‏ברצינות, מה הקטע?‏

בשנת 2002 פרסם העיתון "בוסטון גלוב" תחקיר שחשף תופעה רחבת היקף של ניצול מיני של ‏ילדים על ידי כמרים בחסות הכנסיה הקתולית. את זה שניצול מיני של ילדים בקרב כמרים הוא ‏תופעה רחבה במידה ש"מטרידה" היא לא מילה מספיקה כדי לתאר אותה – את זה אתם בטח כבר ‏יודעים. אחת הסיבות העיקריות שאתם יודעים על זה היא התחקיר של הבוסטון גלוב, וצוות ‏נבחרת התחקירים המיוחדת שלו, "ספוטלייט". ‏

יש הרבה דרכים אפשריות לעשות סרט על הנושא הזה. הכי קל היה לעשות סרט קשה: להתמקד ‏בקורבנות ולהציג את הזוועה שעברו. דרך קצת יותר מאתגרת היא להסתכל על העניין מהצד של ‏הכנסיה דווקא, ולהבין איך קרה שמערכת שלמה כזאת נוצרה. "ספוטלייט" לא עושה אף אחד ‏משניהם, אלא מספר על התחקירנים שחשפו את העסק. זה לא סרט על ניצול מיני, או על דת, או על ניצול בחסות הדת, אלא ‏סרט על עיתונות. גם כאן, היתה הדרך המתבקשת לעשות את זה: לבחור מבין הדמויות ‏האמיתיות אחד, עיתונאי/ת אמיץ וחסר פשרות, ולתת לו סיפור הוליוודי שבו הוא לבדו נאבק נגד ‏הממסד, הממונים עליו וכל העולם שמנסה להשתיק אותו, ומצליח. אפשר היה להדביק על זה בלב ‏שקט את התווית "מבוסס על סיפור אמיתי". וגם זה לא מה ש"ספוטלייט" עושה.‏

מה ש"ספוטלייט" מנסה לעשות זה לספר את הסיפור באופן הכי קרוב לעובדות, והכי לא "סרט" שיכול להיות. היו ארבעה תחקירנים וכמה בוסים, הם הלכו ושאלו שאלות וחיטטו ‏בארכיונים, ובשום נקודה אף אחד מהם לא נשא נאום חוצב להבות על רקע כינורות או התאהב במקביל כדי שתהיה עלילת משנה רומנטית. אנחנו בקושי אפילו רואים משהו על חייהם הפרטיים ‏של האנשים האלה. הכמעט-תיעודיות של הסרט מזכירה את "כוננות עם שחר" – רק ששם, שיא ‏הסיפור כלל פשיטה של יחידה מיוחדת בשטח אויב ואת החיסול של בין לאדן. כאן, שיא הסרט הוא פרסום של ‏כתבה בעיתון.‏

(אגב: הסרט מתרחש ב-2001, לפני לא כל כך הרבה זמן, ועדיין המצב שהוא מתאר נראה בידיוני לגמרי, ‏כאילו הוא מתרחש בעולם אחר: יש פה צוות של עיתונאים שכותבים בעיתון, והם משתדלים שמה שהם כותבים יהיה נכון. הם חוקרים ובודקים דברים, ועובדים על זה קשה, ומקבלים על זה משכורת, והם עובדים על זה חודשים. חודשים! על תחקיר אחד! איזה בזבוז. בעולם המודרני היו מעסיקים את אותם האנשים בשמינית המשכורת כדי להעלות 15 אייטמים ביום על דברים שהם ראו באינטרנט אתמול ולתת להם כותרות כמו "הוא נותן סוכריה לילד… מה שקרה אחר כך יגרום לכם לאבד אמון במין האנושי". ובטח שלא לבזבז זמן על דברים כמו בדיקת עובדות, שלא מביאים קליקים בכלל).

אז האנשים האלה עושים את העבודה שלהם, במשך הרבה זמן, והיא עבודה מאוד לא נוצצת שכוללת בעיקר בירוקרטיה. וזה לא נעשה בטעות. הסרט אפרורי, ולא במקרה. הוא כמעט נטול מלודרמה, וזה ‏מכוון. הסרט הזה לא מנסה לרגע להיות גדול מהחיים, הוא מנסה להיות בדיוק בגודל של החיים. ‏אני מבין את הבחירה הזאת, אני מעריך את הכוונה שמאחוריה, ובכל זאת זה לא משנה את ‏העובדה שהיא גורמת לסרט להיות, איך לומר, די משעמם. ‏

זה לא סרט מתח, כי אתם יודעים איך זה נגמר. זה סרט על אנשים שעושים עבודת נמלים מתישה, ומנסה להציג אותה באופן הנאמן ביותר למציאות. אפילו ברגעים שבהם יש פוטנציאל למגה-דרמה, הסרט בורח ממנה. יש סצינה אחת שבה רייצ'ל מקאדמס מראיינת קצרות כומר אחד; היא שואלת אותו ‏שאלות ספורות, הוא עונה, והתשובות שלו – והצורה שבה הוא אומר אותן – שומטות-לסת. מה ‏לעזאזל. זה רגע מדהים באמת, כזה שחרג מאת-הסיפור-הזה-כבר-שמעתי וגרם לי לרצות לשמוע ‏עליו עוד. נראה כאילו אין מצב שהכומר הזה לא יהפוך עכשיו למרכז הסרט. אז מקאדמס מבטיחה ‏לדבר איתו שוב, וזהו, זאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותו.

כבר הוכח מספיק פעמים שסרט שהוא כולו אנשים מדברים לא צריך להיות, או אפילו להיראות, משעמם. יש דרכים ‏לביים ולצלם אנשים מדברים שיהפכו גם אותם לקולנוע מרתק. אבל קולנועית, ב"ספוטלייט" אין ‏כלום. הוא מצולם כמו סרט טלויזיה מהתקופה שבה "סרט טלויזיה" היתה מילת גנאי. נראה כאילו ‏הוא נמנע בכוונה מכל תנועת מצלמה מעניינת, מכל דיאלוג שיהיה שנון מדי, מכל צילום יפה מדי או מכל דינמיקה ‏שתחשמל מישהו. אם בטעות יוצא לו דימוי ויזואלי מעניין, הוא הורס אותו באמצעות הסברת יתר. יש רגע בסרט שבו נראית כנסיה שחולשת על מגרש משחקים של ילדים – דימוי קצת ‏‏"על ‏האף" כמו שאומרים באנגלית, אבל אוקיי. התמונה הזאת מלווה בקריינות של אחת הדמויות, ‏שאומרת ‏לנו בקול רם: "הנה כנסיה ומגרש משחקים". ‏אם אתם באמת מרגישים צורך לומר דברים כאלה בקול רם, אתם לא עושים סרט, אלא פודקאסט. ברשימת המועמדים לאוסקר תראו מצד אחד את "האיש שנולד מחדש" – שאם ‏תאהבו אותו או לא, אי אפשר להכחיש את זה שכל שוט שלו הוא יצירה מורכבת ומרהיבה – ומהצד ‏השני את "ספוטלייט", שבו ההישג הצילומי הגדול ביותר הוא מיקום המצלמה באופן כזה שכל ‏השחקנים ייכללו בפריים. ‏הדבר הכי שנון בסרט – בלי צחוק, זה הדבר שמוציא מאנשים את התגובות החזקות ביותר – הוא הכתוביות על המסך שבסיום.

אותם שחקנים הם עוד אחד מהדברים שעליהם אני לא יכול שלא להגיד "מה הקטע?". לא, הם לא ‏רעים, ולא היתה לי שום סיבה להתלונן עליהם אלמלא הם היו מופיעים ברשימת המועמדים ‏לאוסקר. דחילק, רייצ'ל מקאדמס?! אני מת על התפקיד שלה ב"ילדות רעות", אבל כאן? היא לא… היא לא עושה כלום. מארק רפאלו ממלמל ומהמהם באופן מוזר, וגם בזה לא הבנתי את הגדולה, אלא אם כן זה חיקוי מופלא ומדויק של ‏משהו.‏

אז אי אפשר לקרוא ל"ספוטלייט" כשלון. הוא יודע מה הוא רוצה להיות, ומצליח בזה. הסיפור האמיתי ‏לחלוטין הזה הוא סיפור שראוי מאוד שיסופר. אבל אולי הדרך הנכונה לספר אותו לא היתה בסרט ‏עלילתי שמתחפש לתעודי. היה אפשר לעשות על הנושא הזה סרט תיעודי מרתק, וגם אז, עורך חכם היה מתמקד ברגעים המעניינים ולא בתלך-תבוא שבינהם. ואולי זה פשוט סיפור שלא כל כך מתאים לקולנוע בכלל. יש סיפורים שעדיף לקרוא בעיתון. אני מבין את הכוונה, אבל לא הייתי נותן פרס לסרט שמשתדל מאוד לא להיות סרט.