ביקורת: ספרינג ברייקרס

הוכחה שלא צריך לבחור בין טראש פורנוגרפי ופלצנות אמנותית. אפשר גם וגם
שם רשמי
ספרינג ברייקרס
שם לועזי
Spring Breakers

ספרינג ברייק ספרינג ברייק ספרינג ברייק פוראבר ווהוו! תראו את השיט שלי! הלוואי שזה יימשך ‏לנצח ספרינג ברייק! ווהו! סמים ציצים סמים סמים ציצים ציצים ציצים ציצים סמים ווווהו! ספרינג ‏ברייק הלוואי שזה יימשך לנצח ציצים ספרינג ברייק פוראבר! עכשיו תקראו את זה עשר פעמים עם ‏סקרילקס ברקע ותראו קצת פורנו. או שתלכו ל"ספרינג ברייקרס", זה פחות או יותר אותו הדבר.‏

הדבר המוזר ביותר ב"ספרינג ברייקרס" הוא שאנשים לוקחים אותו ברצינות. כבר ראיתי אנשים ‏רציניים לחלוטין מהללים אותו כאחת היצירות הקולנועיות המשמעויות של השנה, המזקקת את ‏מהותו של הדור הנוכחי. התגובות האלה כנראה מוכיחות את מה שכל אמן מודרני שאי פעם הציב ‏אסלה במוזיאון יודע: אם תעשה משהו גרוע באופן מספיק קיצוני, תמיד יהיו כאלה שיאמינו שזו ‏חייבת להיות אמנות גבוהה. ובקשר למהותו של הדור ולמסר החברתי של הסרט, ובכן, תנו לי ‏לקלקל לכם: המסר של הסרט הוא שתרבות המסיבות היא ריקנית, רדודה ואף לוקה בפשיטת רגל ‏מוסרית. או בקיצור, הנוער של היום פרוע וחסר מוסר. אף אחד מעולם עוד לא חשב לומר דבר כל ‏כך מפתיע! אני בהלם! הלם, אתם שומעים? ‏

הסרט מצליח לשלב בין שני סוגי סרטים שאני שונא, שבחיים לא חשבתי שיילכו יחד. הראשון הוא ‏‏"סרטי מסיבות", בסגנון "פרוג'קט ‏X‏", שמורכבים בחלקם הגדול מטינאייג'רים קופצים, שותים, ‏רוקדים, מעשנים ועושים "וווווהו!". אני שמח שהם נהנים, אני רק לא רואה איזו הנאה אני אמור ‏להפיק מלהסתכל על זה. הסוג השני הוא סרטי פסטיבלים יומרניים בסגנון "עץ החיים", שרואים ‏ערך עליון בבילבול ושעמום הקהל. "פרוג'קט ‏X‏" היה אידיוטי, אבל לפחות הוא לא התיימר להיות ‏יצירה אמנותית מתוחכמת. מ"עץ החיים" השתעממתי, אבל לפחות היו בו צילומים נהדרים ‏ומגוונים שלא נראו כמו ‏MTV ‎‏ ביום רע. השילוב בינהם מוכיח שסרט יכול להיות נוראי בכמה דרכים ‏שונות ולכאורה סותרות בו זמנית, ושלא צריך לבחור בין פלצנות אמנותית וטראש פורנוגרפי – ‏אפשר גם וגם. כל הכבוד!‏

עלילת הסרט עוסקת בארבע בנות שיוצאות לחופשת אביב, ושם ציצים ביקיני סמים וווהו ספרינג ‏ברייק ציצים ביקיני סמים ספרינג ברייק פוראבר! באמצע הן מבצעות גם איזה שוד, אבל מכיוון ‏שאין לזה השלכה של ממש על המשך העלילה, זאת רק הפסקה זמנית קצרה בין מונטאז'ים של ‏צרחות וביקיני וסקרילקס. בהמשך (כלומר, אחרי הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מונטאז'ים. הרבה), ‏הן פוגשות את ג'יימס פרנקו, כגנגסטר-ראפר שנמצא עמוק בפשע. חשבתי שכאן תתחיל סוף סוף ‏העלילה, שתציג את הידרדרותן של הבנות לפשע או לפחות תכיר לי אותן ברמה כלשהי שמתחת ‏לעומק הביקיני. טעיתי. עוד מונטאז'ים.‏

הסרט כולו מתנהל במוד מונטאז'ים בלבד. הבמאי הרמוני קורין מתנגד באופן עקרוני לחיבור ‏שוטים באופן שיהיה עקבי. זה היה יכול להיראות כמו תכנית מסיבות של ‏MTV ‎‏ באורך של ‏שעתיים, אלא שבתכניות האלה לפחות נוטים לא למחזר חומרים. כאן, את אותו קלוז-אפ על ישבן ‏רוטט אתם תראו שוב, ושוב, ושוב. אם הכוונה היתה להוכיח שאפילו מושג פופולרי כמו "ציצים" ‏יכול לשעמם בנקודה כלשהי, הסרט נוחל הצלחה גדולה. זה משעמם. כמה שזה משעמם. כמעט ‏כל משפט חוזר, בלי סיבה נראית לעין, פעמיים עד חמש – חוץ מהמשפט "ספרינג ברייק פוראבר!", ‏שעליו אפשר לבסס את משחק השתיה הקטלני ביותר אי פעם. אם תקחו שוט בכל פעם שהוא ‏נשמע בסרט עדיף שתצאו משם ישר לאלכוהוליסטים אנונימיים. ביציאה מהסרט נשבעתי שאם ‏מישהו יגיד לידי "ספרינג ברייק פוראבר!" עוד פעם אחת אני בעצמי אתחיל לירות במישהו, אז ‏כנראה שגם אני נפלתי קורבן לריקבון מוסרי.‏

הייתי מספר משהו על דמויותיהן של ארבע הבנות גיבורות הסרט אילו היו להן דמויות. למעשה, ‏זה לא מדויק, יש אחת: סלינה גומז מגלמת את "הדתיה עם המצפון", וזה מלוא העומק שהדמות ‏שלה מגיעה אליו. בין שלוש האחרות (ונסה הדג'נס, אשלי בנסון, ‏רייצ'ל קורין) אני לא מבדיל, לא ‏זוכר את השמות שלהן, ולא אכפת לי. אני אפילו לא יודע למה הסרט היה צריך שלוש בנות ולא ‏אחת, מלבד העובדה שזה משלש את מספר השדיים הפוטנציאלי המופיע על המסך בכל פריים ‏נתון. לספייס גירלס היה יותר אופי ועומק מאשר לדמויות האלה – שם לפחות היתה "בייבי ספייס", ‏‏"ספורטי ספייס" וכו'. דמות בעומק של מילה אחת זה לא הרבה, אבל זה משהו; הספרינג ברייקרס ‏הן כולן "שרמוטה ברייקר".‏

ג'יימס פרנקו נבדל מכל חברותיו לסרט בכמה נקודות: הוא לא מסתובב כל הסרט בביקיני, יש לו ‏ברזלים על השיניים, ואי אפשר להגיד שאין לו אופי. הוא דמות כל כך קיצונית שהוא נמצא בחצי ‏הדרך לבוראט. סוחר הסמים/ראפר/גנגסטר/מלך העולם/פאתט שלו עף על עצמו יותר מבואינג ‏‏777, אבל מצד שני – באמת יש לו אחוזה, כלי נשק ומיטה מלאה בכסף. הוא מצחיק, אבל לא ברור ‏לי אם הייתי אמור לקחת אותו ברצינות או לא. אם אתם מחפשים סיבה לראות את הסרט, "בשביל ‏המאמרים" – הוא הסיבה. הוא, והסצינה שבה הוא מנגן שיר של בריטני ספירס. אבל זה לא מספיק. ‏אין באמת סיבה לראות את הסרט הזה. ציצים יש גם באינטרנט.‏