ספיי קידס

מאת
נונו
– פורסם ב 1 ביולי 2001Posted in: ביקורות

במקור: Spy Kids
תסריט ובימוי: רוברט רודריגז
שחקנים: אנטוניו בנדרס, אלקסה
וגה, דריל סברה, , טרי האצ'ר,
קרלה גוגינו, רוברט פטריק

אף אחד לא רצה ללכת איתי ל'ספיי קידס'. 'ספיי קידס' – הם אמרו – הוא סרט לילדים. בהצגות יומיות הוא גם מדובב לעברית.
'הנסיכה הקסומה', 'אי. טי', 'הגוניס', 'הסיפור שאינו נגמר', 'גנג-בנג באוטובוס הצהוב', 'לבירינט' וה-'Toy Stories', ובעצם עוד מלא אחרים, הם התשובות שלי לכל מי שחושב שז'אנר סרטי הילדים הוא נחות. מי שלא הולך לסרט, רק בגלל שהוא מיועד לילדים – מגיע לו שילך לסרטים יפנים. כי מה זה קולנוע, אם לא סיפור שמספרים לנו, ואנחנו קונים אותו כמו ילדים?

אז ככה:
היו היתה פעם מרגלת יפיפה בשם אינגריד, שהיתה מצוידת בשלל תחפושות ופיאות, כלי נשק נסתרים וגאג'דטים מסוגננים, וידעה לחסל את אויביה ביד אחת, אבל העדיפה ריחוף-שפגאט-בעיטה. איך זה בתור התחלה לסיפור? ובכן, אותה אינגריד התאהבה בגרגוריו קורטז, מרגל של הצד השני (אנטוניו בנדרס, הערס הלטיני), שהיה מצויד, מלומד וחתיך לא פחות ממנה. שני המרגלים היפהפיים (והמצוידים) התחתנו, התברגנו, הפכו ליועצים, והביאו לעולם שני ילדים מכוערים, שמוכיחים אחת משתיים: (1) גנטיקה זה פיקציה, או (2) למלהקים נמאס מילדים שנראים כמו פרסומת לרייך השלישי.

הילדים המכוערים בסיפורנו – כרמן וג'וני – לא יודעים על עברם המסעיר של הוריהם החתיכים, עד שאלה נקראים למשימה אחת אחרונה, נתפסים תוך דקה על ידי הרעים, ונקשרים לכיסאות מסוגננים בחבלי קנבס עבים.

הילדים, שנשארים בלי הורים, ורוצים אותם מאוד בחזרה כי הם חתיכים ועשירים, מגלים את נפלאות הגאדג'טס של הוריהם השבויים, וחשים להציל אותם (ובדרך גם את, נו, איך קוראים לו. אה, כן – העולם).

מה שונה בעלילה הזו מכל סרט פעולה אחר שנעשה אי פעם? – כלום. אבל לא בגלל העלילה שווה לראות את 'ספיי קידס', שעד הסוף שלו אתה לא מבין מה בדיוק רוצים הרעים, או מה הקשר בין מעשי הרוע המזוויעים שלהם (למשל: הם הופכים סוכני ביון למפלצות שמדברות ברוורס, ומכריחים אותם להשתתף בתוכניות של ערוץ הילדים), לבין מטרתם המרושעת אך, כאמור, הלא נהירה (שהיא למעשה החייאת חזון אחרית הימים של נעמי שמר, כפי שתואר היטב בשלאגר 'אצלנו בחצר').

'ספיי קידס' הוא סרט ילדים כי גיבוריו הם ילדים, וגם כי לא רואים בו דם. לדוגמא: אם בחורה רעה חוטפת סילון בפרצוף, היא לא מתה, אלא עומדת עם קצת פחם על הלחיים, וקרחות פלסטיק צצות בין שערותיה, מצופות בקרח יבש. מין הומור של סרט מצוייר, שילדים אוהבים במיוחד. אולי כי הוא מצחיק.
וההומור הזה נעשה בהרבה סטייל: תפאורות פסיכיות וענקיות, עריכה מהירה, ומעברים ממסך למסך, שנותנים תחושה של משחק מחשב עם גרפיקה נפלאה. כי יותר מכל דבר, הסרט הזה דומה למשחק מחשב, מאלה שמחסלים בהם את המפלצות, נחלצים מהמלכודות, ועוברים לשלב הבא.

האקשן – לידיעתכם – עדכני לשנת 2001: יש מרדפים מהירים של כל מיני צוללות, מטוסים, והתרמילים האלה ששמים על הגב ועפים – אתם יודעים למה אני מתכוון. יש מכות-מטריקס, יש יצורים-אגודלים מגניבים, שהידיים, הרגליים והראש שלהם הם כולם אגודלים, ובכלל – כל הזמן קורים בו דברים מגניבים לאללה. החיוך על הפרצוף שוכן דרך קבע, ואפשר באמצע גם לדבר לאוזן של השכן, ולצחוק, כי הווליום גבוה.

גם הילדים בסרט הם סבבה, אולי חוץ מהכיעור שלהם, וחוץ מזה שהילדה קצת מעצבנת כי היא כזאת רצינית וכבדה ומזכירה קצת את הרמיוני גריינג'ר בצדדים המבאסים שלה. בעצם גם הילד לא כזה שוס: מין בוק כזה, שלפעמים ממש מתחשק להעיף לו כאפה.
אבל רוב הזמן הם חמודים, ואמיתיים למדי, שזה דבר קצת מצחיק לראות בסרט שכולו פנטזיה המושפעת מסרטי פנטזיה אחרים.

רוברט רודריגז, שכתב וביים את הסרט (וגם ערך אותו בעצמו, בגראג' שלו. באמת.) עשה בעברו את 'From Dusk Till Dawn', 'דספראדו', והמתחרה הרציני לסרט עם התרגום המביך של העשור הקודם – 'סיוט בחדר המורים' (ואני שמח לחשוף כאן סקופ: אהרון נהרי, האיש שהציע את השם של הסרט 'The Faculty' במועצה לסרטים לפני 3 שנים, גילה בשבוע שעבר גוש לא מזוהה בגרון שלו). ל'ספיי קידס' הוא נתן אווירה דומה לספרי רואלד דאל: כמו ב'צ'ארלי ומפעל השוקולדה', הטכנולוגיה מופלאה, ויותר קסומה מאשר טכנולוגית; המבוגרים הם מוזרים ולא מובנים; והרשע קיים והוא מסוכן. לזה רודריגז גם מכניס את האובר-דרמטיות שלו, עם שיער מתנפנף בהילוך איטי וכל השאר, אבל הוא עושה את זה בהומור, כי הוא יודע שזה רק סיפור ילדים. לכן 'ספיי קידס' יצא כל כך חינני: כי הוא יותר מהנה מדרמטי.

אבל מה, רודריגז, משום מה, היה חייב לדחוף מסר, ולכן עשר הדקות האחרונות של הסרט מלאות בקלישאות מגוחכות כמו: "ג'וני, אל תפחד. אינך פחדן! אל תאמין למה שהיא אומרת, תאמין בעצמך!", או: "אנחנו, משפחת קורטז, לא נפרדים. הכוח שלנו בא מזה שאנחנו ביחד. ואם נראה לך שמלחמה בטרור זה קשה, אז תנסה להילחם על אחדותה של משפחה".

אבל עד 10 הדקות המגוחכות והשטוחות הללו, שנראות כאילו לוקטו באקראי מלקסיקון וו. דיסני השלם תשנ"ז-תשנ"ח, יש לפנינו סרט סבבה למדי.

תגיות: