ביקורת: סטיב ג'ובס

איך לקחת חיים שלמים של אדם ולהפוך אותם לשעתיים עם התחלה, אמצע, שיא, וסוף? זה בלתי אפשרי. אלא אם כן אתם ארון סורקין
שם רשמי
סטיב ג'ובס
שם לועזי
Steve Jobs

אחרי שאמות, אני רוצה שארון סורקין יכתוב את הביוגרפיה שלי. יודעים מה, אפשר גם לפני.‏

ביוגרפים אחרים היו מציגים אותי יפה יותר. הם היו מספרים על כל חיי, מהימים שבהם ביליתי את ‏ילדותי בעוני מרוד בפחון נטוש בווסט-סייד של עפולה, עם הורי ו-17 אחי, ונאלצנו ללקט שיירי ‏פופקורן מהקולנוע הסמוך למאכל, ואיך סיורי הפופקורן גרמו לי להתאהב בתמונות הנעות שעל ‏המסך, איך הקמתי את עין הדג על פסגת הר בזריחת ערב סתווי. אחר כך הוא יספר איך התהילה ‏העבירה אותי על דעתי והתמכרתי לקוקה קולה, איך פגעתי בקרובים לי ביותר אבל גאלתי את ‏עצמי ברגע האחרון, ימים בודדים לפני מותי ללא עת מסרטן האישונים שנגרם מצפית יתר בסרטי ‏מלחמת הכוכבים, בנאום מרגש שאני לא יודע מה בדיוק אמרתי בו כי לא שמעתי את עצמי מעל ‏הכינורות. אצל סורקין כל זה לא יקרה. בגירסת סורקין של הביוגרפיה שלי כנראה יראו אותי בעיקר ‏יושב מול מסכים בגדלים שונים ומדבר עם אנשים. אני לא אהיה דמות גדולה מהחיים, ולמעשה יש ‏מצב שאצל סורקין אני אצא די מניאק. אבל, וזה חשוב – אני אצא המניאק הכי שנון בעולם.‏

‏"סטיב ג'ובס" הוא אמנם סרטו של הבמאי דני בויל, וסרטו של השחקן המצוין מייקל פאסבנדר, אבל ‏הרבה יותר מכך הוא סרט של ארון סורקין. זה סרט שמורכב בעיקר מאנשים חכמים שמדברים זה ‏עם זה, ואף אחד לא כותב אנשים חכמים מדברים זה עם זה יותר טוב מסורקין. אם דיאלוג בדרמה ‏ממוצעת דומה לסצינת מכות, סצינת ויכוח של ארון סורקין היא קרב קונג-פו של ג'קי צ'אן, הכולל ‏תרגילי אקרובטיקה מפתיעים וכוריאוגרפיה מרהיבה. פאנצ'ליינים ושורות מחץ שבסרטים אחרים ‏היו מקבלים פאוזה של חצי דקה בשביל מחיאות הכפיים עוברים ב"סטיב ג'ובס" בזה אחר זה, ‏בקצב מהיר כל כך שבקושי אפשר לעכל אותם לפני שהשנינות הבאה בתור מגיעה.‏

זה סרט על סטיב ג'ובס, אבל זו לא ביוגרפיה במובן הרגיל. וזאת נקודה לטובתו מבחינתי, כי אני ‏לא סובל ביוגרפיות. הסרט לא מראה את ילדותו של ג'ובס, ואז עובר לתקופת המוסך, ואז לתחילת ‏חברת אפל, ואז הלאה. הסרט מתאר שלוש נקודות בחייו של ג'ובס, שלושה מקטעי זמן של כחצי ‏שעה לפני ההשקה החגיגית של מוצר חשוב. כל אחד משלושת הקטעים מוצג בזמן אמיתי. אלמלא ‏כמה פלאשבקים, אפשר היה לצלם כל אחד מהם בשוט אחד רציף, סטייל "בירדמן". עיבוד קל ‏נוסף, ואפשר היה לעשות מזה הצגה. חלק גדול מכל סצינה ממילא מתרחש על במה. מה טבעי ‏יותר? ‏

המבנה הזה הופך את הסרט למעניין הרבה יותר מהביוגרפיה הקולנועית הממוצעת. אלה שלושה ‏פרקים שבכל אחד מהם יש שעון מתקתק, ובכל אחד מהם יש לחץ ודחיפות והרבה אנשים שרוצים ‏מג'ובס דברים ונזכרים בזה בדיוק ברגע האחרון; ושלושת הפרקים האלה, שעל פניו הם לא ‏הרגעים החשובים ביותר בקריירה של ג'ובס (בסרט אין אייפד, לא אייפון ואפילו לא אייפוד. לעומת זאת, לא סביר שרבים היו בוחרים בהשקת ה-‏NeXT‏ כרגע ‏מפתח בתולדות המיחשוב) מספרים סיפור שלם וסגור – בדיוק הדבר שאין בסרטים שמתיימרים ‏לספר סיפור חיים של אדם. במקום לנסות לספר את כל החיים שלו, הסרט מתמקד בנקודות ‏בודדות בחייו של ג'ובס, בעיקר ביחסיו עם הבת שלו, ליסה – הבת שבמשך חלק גדול מחייו הוא ‏הכחיש כל קשר אליה. למבנה הזה יש גם חסרונות: כמה מרגעי השיא של הסרט לא באמת נמצאים ‏בו, כי מה לעשות, לא כל הרגעים הדרמטיים בחייו של ג'ובס קרו בטווח של חצי שעה מהשקת ‏מוצר כלשהו. אז במקום לראות כמה דברים חשובים כשהם קורים, אנשים מדברים על מה שקרה, ‏אפילו מראים פלאשבקים, אבל עדיין אנחנו מקבלים את הכל בדיעבד. ומכיוון שכאמור, הסרט ‏מורכב בעיקר מאנשים שמדברים, זה מוביל לסצינה אחת מבלבלת להפליא שבה שני אנשים ‏מדברים ערוכים לסירוגין עם פלאשבק של אותם שני אנשים מדברים על אותם הדברים.‏

יכול להיות שבמאי אחר היה מתפתה לפשט את כל העסק ובאמת לצלם כל אחת מהסצינות בשוט ‏בודד. אבל דני ‏בויל הוא לא טיפוס של שוט ארוך אחד: הוא טיפוס של מאתיים שוטים שונים משלל ‏זויות.‏ בויל לא ייתן לדברת של הסרט להיות משעממת ויזואלית; הוא מעמיד שוטים מעניינים בלי ‏הפסקה ולא נותן לאף הזדמנות לחמוק. ג'ובס לא יכול להתכופף לרגע לתנוחת יוגה בלי שהמצלמה ‏תתמקם לו בין הרגליים, או לדבר בשם המחשב שלו בלי שהמחשב יתמקם בפריים בדיוק על ‏הראש שלו. בגדול, זה מצוין; אבל לפעמים נדמה שבויל מתאמץ מדי. מצלמה שעושה סיבוב שלם ‏מסביב לג'ובס רק כדי לעבור בקאט לצילום שונה ברגע הבא לא נראית כמו דרך טבעית ונכונה ‏לצלם דיאלוג בין שני אנשים, אלא כמו עבודה של במאי שמאוד רוצה שתשימו לב שגם הוא תרם ‏לסרט. בויל הוא במאי טוב, אבל עם כל הכבוד, במקרה הזה התסריט הוא הכוכב.‏

מייקל פאסבנדר לא נראה כמו סטיב ג'ובס. הוא מגלם אותו מעולה, אבל מלבד העובדה ששניהם ‏גברים לבנים, אין שום דמיון בינהם. וברגעים הראשונים יש בזה משהו מוזר. הבעיה היא שאני ‏מכיר את סטיב ג'ובס; הוא לא דמות היסטורית מהעבר הרחוק, אלא מישהו שעד לא מזמן ראיתי ‏את הפרצוף שלו בחדשות כל הזמן, והוא לא היה דומה למגניטו בכלל. הסרט לא מנסה להסתיר ‏את זה; הוא לא מדביק לפאסבנדר אף מלאכותי או משהו כזה. זה סרט, לא תיעודי, האיש מגלם ‏דמות. תתגברו על זה. באופן דומה, גם הסיפור שהסרט מספר הוא, איך לומר, לא נכון. הוא נכתב ‏בהשראת חייו של סטיב ג'ובס, אבל כל מי שמתמצא בחיים האלה יוכל להצביע על הרבה נקודות ‏שבהן מה שקרה לא באמת קרה ככה. גם כאן, זה כנראה לא היה משנה לאף אחד אילו היה מדובר ‏באלכסנדר הגדול או באברהם לינקולן. אף אחד מהסרטים שנעשו עליהם לא היה מדויק ‏היסטורית. זה סרט; הוא לא יכול ולא רוצה להיות נאמן למציאות במאה אחוז. הוא הופך את ‏המציאות לסיפור טוב יותר.‏

מתבקש להשוות את הסרט ל"הרשת החברתית", הסרט הקודם שכתב ארון סורקין על איש ‏מהעבר הממש-לא-רחוק שעשה מהפכה טכנולוגית שהשפיעה על החיים של כולנו אבל היה שמוק ‏לא קטן בחייו האישיים. ולמרות כל הטוב שבסרט על ההוא מאפל, אני חושב שאני עדיין מעדיף את ‏הסרט על ההוא מפייסבוק. אולי זה היה גורם ההפתעה. כל מי שמתעניין במידה כלשהי ‏בסטיב ‏ג'ובס כבר קרא את ההספדים עליו, את כל תקצירי חייו, ההשתפכויות והביקורות, ואת הספר, ‏או ‏ראה את הסרט המעפן עם אשטון קוצ'ר. לעומת זאת, לא ‏הרבה אנשים חשבו שבסיפורו של מארק ‏צוקרברג בן ה-26 יש דרמה מספיקה לסרט שלם; העובדה שהסרט עליו היה כל כך מדויק ומבריק ‏היתה הפתעה. ממוצרים של אפל, כרגיל, מצפים ליותר.‏

אי אפשר לקחת חיים שלמים של אדם ולהפוך אותם לסרט. זה לא עובד וזה אף פעם לא עבד; ‏חיים לא נמשכים 120 דקות ואין להם שלוש מערכות, מאורע מחולל ושיא. מה שאפשר לעשות זה ‏לקחת רגעים בודדים מתוך חיים שלמים, ולהפוך אותם למשהו שדווקא כן נראה כמו סרט. ואת זה ‏סורקין עשה באופן יוצא מהכלל. זה לא ממש מציאותי ולא לגמרי דומה ולא מדויק, אבל זה אחלה ‏סרט.‏