אגדות וסיפורים – גרסת ה'אוף'

במקור: Storytelling
תסריט ובימוי: טוד סולונדז
שחקנים: לאו פיצפטריק, רוברט
וויזדום, סלמה בלייר, פול

ג'יאמטי, מרק וובר, ג'ון
גודמן, ג'ולי הגרטי

יש תופעות שנוטות לחזור על עצמן. למשל, הפיכת טראש לעניין פולחני: אחת לכמה זמן נהפך לבוש מזעזע במיוחד או מוסיקה גרועה במיוחד לעניין אופנתי אצל אנשים מתוחכמים ומודעים לעצמם, שמתוך ידענות עמוקה, הבנת עניין ותחכום אוהבים, לפרק זמן משתנה, את מה שאחרים אהבו כי היו חסרי טעם. כראיה לעניין אפשר להביא, למשל, את הדיסקו. וישאל השואל, אם כולם לובשים אותם בגדים ושומעים אותה מוזיקה, מה ההבדל בין הלא מבינים, חסרי הטעם שיש להתרחק מחברתם ככל האפשר לבין המתוחכמים, אניני הטעם שבריאים לחיי החברה שלך?

התשובה היא מודעות עצמית. האומללים מן הסוג הראשון ניחנים בטעם רע, וזהו. המאושרים מן הסוג השני נהנים מהזבל למרות שהם יודעים שהוא זבל, בשיטת הפוך-על-הפוך מתוחכמת, המוכיחה את טעמם הטוב ואופנתיותם.

עוד תופעה, גם היא נפוצה, היא ההרגל לצחוק על חלשים: זקן מחליק על בננה, גמד מעוות, לקויים בנפשם, הילדה הפחות פופולרית בכיתה – כולם ימצאו את עצמם כמטרה לצחוק. לפעמים, במסווה של נחמדות, התחשבות וגמילת חסדים יבוא מישהו ורק יגרום להם להציג ברבים כמה הם מגוחכים, וכמה הוא יותר חכם מהם.

טוד סולונדז, במאי 'אגדות וסיפורים', הצליח לשלב בין שתי התופעות הנ"ל: הוא עושה טראש, מודע לעצמו, וצוחק על חלשים. הוא גם הצליח לעמוד בקריטריון פון-טרייר ליצירת מחלוקות: חצי מהצופים יחשיבו אותו לגאון, והחצי השני ירצה למצוא אותו ולהקיא עליו.

'אגדות וסיפורים' מורכב משני סיפורים עצמאיים אך קשורים איכשהו, המציגים את הקשר בין תיעוד למציאות ולבדיון, כיצד סיפור, מהרגע שנרשם, הופך לבדיון גם אם התרחש, וכיצד תיעוד של מציאות יכול להיות שונה לגמרי מהמציאות בעצמה. כבונוס, סולונדז משתלח בערכי המעמד הבינוני האמריקאי, מגחיך (גם ויזואלית) את 'אמריקן ביוטי', מלגלג מעט על מיקומה של השואה בחיי היהודים בארה"ב, מביע את דעתו על חייו של התיכוניסט האמריקאי, ובטח היו עוד כמה מסרים עמוקים שהחמצתי.

הסיפור הראשון מציג את מערכת היחסים בין וי (סלמה בלייר), חברה הנכה-מעט מרקוס (ליאו פיצפטריק), ומר סקוט – המורה הנערץ-אך-מעצבן שלהם בקורס לכתיבה יוצרת בקולג' בו שניהם לומדים. אף אחד מהם לא צדיק תמים, וכולם מנצלים את כולם בצורה זו או אחרת, תוך-כדי כתיבת סיפורים זוועתיים למדי, אף הם דרך של ניצול: על פי סולונדז, כל יצירה היא ניצול.

הסיפור השני, הארוך יותר, עוסק בטובי אוקסמן (פאול גיאמטי) שחקן-מתוסכל בדימוס, עובד בחנות נעליים בהווה ומפיק סרטים דוקומנטריים, המתכנן לעשות סרט על תלמידי תיכון אמריקאים והתמודדותם עם המציאות וחרדת הבחינות לקראת הקולג', ונגרר להתמקד בסקובי ליווינגסטון (מרק וובר). סקובי הוא תלמיד משולל אמביציה, מצב רוח או הבעות פנים (חוץ מ"אוף!" ו"אה?"), שאינו מעוניין ללכת בתלם שהוריו שואפים לו – קולג', עבודה, ולהתחתן עם מלכת הכיתה. למעשה, הוא כנראה לא מעוניין בשום דבר חוץ מאוסף הדיסקים שלו. אביו המצליחן (ג'ון גודמן) ואימו עקרת-הבית לא מאושרים מכך, בייחוד בגלל שהוא הורס את התדמית שהם מבקשים לבנות לעצמם. לסקובי יש זוג אחים שהם ההפך המוחלט ממנו – תלמיד-תיכון יפה תואר, ספורטאי ופופולרי, ואח קטן, גאון קצת משונה.

לפעמים דווקא החלק הלא-מצולם בחייו של סקובי הוא המעניין יותר. בעוד שהצילומים מתמקדים ביחסיו של סקובי עם הוריו ובית-הספר, בחייו הלא-מצולמים של סקובי מתפתחות מיני הפתעות שהיו משבשות את חייו של כל אדם נורמלי: אחיו הקטן של סקובי מתגלה כשאפתן ביותר, כולל תכנון מזימות ברמה בינלאומית, בעוזרת הבית יש יותר ממה שנראה לעין, וסקובי מגלה את המין, לא בצורה הצפויה (גם אם זה לא במיוחד מעניין אותו). יותר מזה – ספוילרים, למרות שאני מתקשה לחשוב איך משהו יכול להרוס את הסרט יותר ממה שהוא כרגע. טוב. אולי צוות השחקנים של אסקימו לימון.

מרחוק, עלילת שני הסיפורים נראית סבירה: העלילה של הסיפור הקצר יכולה לפרנס סרט הוליוודי ממוצע, ושל הארוך גם את סרטי ההמשך. אבל את העלילה הסבירה למדי של שני החלקים הופך הבמאי לסרט מבחיל. אין לי כל יומרה לדעת איך עברו על סולונדז ימי התיכון שלו, אבל נראה שהוא שנא אותם. ושנא כל מה שקשור אליהם. וכל מי שאמר את המילה "תיכון". ואת אפריים קישון.

טוב, לגבי האחרון אני לא בטוח, אבל יש לי רושם שאם הם היו נפגשים הוא היה שונא אותו, או כל אחד אחר שיכנס לטווח הראיה שלו. כי הסרט מסריח משנאה. סולונדז מעצב טיפוסים סהרוריים, נלעגים, מטופשים, ביזאריים, פתטיים, מפלצתיים, משונים. כל דמות מוצגת בצורה עלובה ומעליבה, לעגנית ומבזה. הדמויות מוצגות רק בחולשתן, רק בצורה שלילית.

כמעט אף אחת מהדמויות אינה מעוררת כל סימפטיה, והרושם הוא שהבמאי מתנשא על הדמויות כל הזמן. ייתכן שיש איזו מטרה עמוקה מאחורי זה, אבל אני באמת לא מבין איך מועיל, למשל, עיצובו של טובי אוקסמן כשלומיאל לא-יוצלח וחסר רגישות כמעט לחלוטין לסרט.
כמובן, אפשר לטעון שעיצובו זה של אוקסמן נועד להעלות את הדיון בניצול שמנצל הבמאי את אובייקטי הסרט שלו, ובסוגית הניצול באומנות, ובלה בלה בלה. יותר מזה – סביר שזה כך. אבל זה בכל זאת מיותר לגמרי. את הדיון היה אפשר לעשות גם לו היה אוקסמן מעוצב בצורה פחות שטחית, ולו היה פחות אוילי, מטומטם, וחסר רגישות. וכמוהו גם דמויות אחרות. הדמויות ב'אגדות וסיפורים' הן המקבילות העלילתיות של סצנת קשיש המחליק על קליפת בננה המשודרת ברצף שלוש-מאות וארבעים פעם.

הבנתם את הקטע? הבנתם? הבנתם? כי אם לא הבנתם, סולונדז לא יחמיץ אף הזדמנות ללעוג שוב לדמויות, כדי שתבינו. הוא לא יסתפק בהצגת דמות כמגוחכת, אלא ייתן לה כל הזדמנות לבזות את עצמה שוב ושוב, גם כאשר אין בכך שום צורך. הוא לא יסתפק בעיצוב מאפיין שלילי אחד לדמות: הוא יוסיף עוד שישה, רק ליתר ביטחון, רק כדי שיהיה אפשר להבין כמה הדמות לא נסבלת בעיניו. אכן, גם זו שיטה של אמנות – בהקשר הנכון, גם גוש צואה הוא צורה של אמנות. אבל הוא עדיין מסריח.

ייתכן שזה משהו עמוק המקצין ביקורת חברתית נוקבת, אך בה במידה ייתכן שזה סתם פלקט. לטובי, אחת הדמויות היותר מורכבות בסרט, יש מורכבות של דף נייר חלק; אמו של סקובי מתקשה לומר משפט אחד שאיננו מטופש; הילד הקטן חסר רגש לחלוטין; התלמידים בכיתת היצירה מתחלקים לצבועים מלוקקים ולאכזרים; וכן הלאה והלאה, עד שנגמר הסרט. יש כמה חריגות מהכלל הזה, אבל הן מועטות מאוד: קונסואלו ואחיו הקטן של סקובי, שניהם מתגלים כמסתירים כמה דברים מאחורי חזית שקטה והגונה למופת. זהו.

גם הצילום מוסיף לעניין: לפחות חצי מהדמויות מצולמות באופן עקבי בצורה מאוד לא מחמיאה, וזאת בלשון המעטה. בסצנות מסוימות הצילום מיועד במכוון ליצור גועל וזרות: תאורה קשה, הנותנת לדמויות טונים לא-טבעיים, ומדגישה את תווי הפנים בצורה לא-מחמיאה; צילום מרחוק בסצנות שהיה מתבקש בהן לצלם מקרוב, ויחסי מין שבהם מצולמת רק אחת מן הדמויות – מיועדים כנראה לגרום לצופה ניכור, ומצליחים.

כמובן, אפשר לטעון שכל זה מהלך אידיאולוגי מרתק שנועד להציג את עליבותם של המסכנים במלוא עוזה, ולחשוף את תחלואיה של אמריקה השבעה. אבל בשביל להציג עליבות בצורה שתיגע לצופים, הבמאי היה צריך להוסיף משהו לדמויות: מימד אנושי, כדי שנוכל להזדהות איתן לפחות קצת. מסמך חברתי נוקב? לא נוקב ולא מחורר. בערך כמו ש'רובוקופ' אולי היה אלגוריה על אלימות, ואולי רק הזדמנות להראות בקלוז-אפ יריות באדם המוטל על הרצפה. כמו להציג 'סרט תעודה נוקב' על תעשיית הפורנו, שכולו יורכב מצילומי-קלוז-אפ של אברי מין. ייתכן שלסולונדז היו כוונות טובות. אבל מבחינתי, אם היתה לו מטרה אחרת למעט לעג והתנשאות, הרי שהוא החמיץ אותה.

יש כמה רגעים טובים בסרט הזה. בייחוד כאשר ג'ון גודמן מופיע על המסך. גודמן שחקן נפלא, שמצליח להפוך את דמותו הביזארית של אבי משפחת ליווינגסטון לדמות מצחיקה בהחלט. אם מישהו יחבר רק את הקטעים בהם הוא מופיע, יצא סרטון משובח בהחלט בן כמה דקות. אבל ג'ון גודמן לבד לא יכול להציל את הסרט, שנשאר בעיני סרט מגעיל ומתנשא, שמצולם לא-טוב וכתוב לא-טוב, ובחלק ניכר מהזמן הדיאלוגים בו כל-כך גרועים, עד שאילולא כל מה שהיה לי לומר על הסרט עד עכשיו, הייתי חושב שמדובר בהפוך-על-הפוך מתוחכם במיוחד.

ב-IMDb נאמר לי ש"אם אהבתם את הסרט הזה, אנחנו ממליצים גם על… 'צעקה 3'!". בעצמי לא יכולתי לומר זאת יותר טוב. שני הסרטים לא דומים בכלל, אבל שניהם טראש מודע לעצמו. לזכותו של 'צעקה 3' אפשר לומר שהוא לא מעמיד לרגע פנים שיש בו משהו יותר מטראש. ואם אהבתם סוג אחד של טראש, מי יודע? אולי תאהבו גם סוג אחר.