סאקר פאנץ'

מדהים כמה שהסרט הזה יפהפה. מדהים כמה שהסרט הזה גרוע

"סאקר פאנץ'" הוא סרט כל כך יפה. את רוב הפריימים שלו הייתי מוכן למסגר ולתלות על הקיר בשמחה. הוא מגניב בטירוף. הוא אורגזמה ויזואלית. חוץ מזה, הוא גם סרט מאוד – אבל מאוד, ממש, לגמרי ובמידה קיצונית – גרוע.

כל זה בוודאי לא מפתיע אתכם אם אתם עוקבים אחרי תולדות הבמאי זאק סניידר. הוא ידוע בעיקר בזכות "300", גם הוא סרט גרוע שנראה מעולה (והרבה פחות ידוע בזכות "אגדה עם כנפיים", סרט בינוני לחלוטין שנראה מעולה). אבל גם אם אתם חושבים שאתם יודעים למה לצפות, אתם לא. בדיוק כמו שהטאגליין ל"סאקר פאנץ'" טוענת, You will be unprepared. אתם לא יודעים עד כמה "סאקר פאנץ'" באמת נראה טוב, ועד כמה באמת הוא גרוע. תחשבו על עותק מפוסל ביד אמן של "דוד" של מכאלאנג'לו, עשוי מגללי עיזים.

אני אנסה לספר במה עוסק הסרט, אבל אני לא מבטיח להיות קוהרנטי, כי הסרט בהחלט אינו כזה. בדקות הראשונות של הסרט, אמילי בראונינג ("סדרה של צרות") מגלמת את הגיבורה, שאת השם שלה אף פעם לא טורחים לספר לנו, אלא רק את הכינוי "בייבי דול" (ואחר כך עוד אומרים שסרטים הוליוודיים מתייחסים לנשים רק כאובייקטים מיניים). היא מאושפזת נגד רצונה במוסד לחולי נפש, ואביה החורג המושחת דואג שיעשו לה לובוטומיה בתוך חמישה ימים. או שהיא יתומה שנכלאת בבורדל שבו נערות כמוה עושות סטריפטיז ואף מעבר לכך עבור לקוחות עשירים, והיא מתיידדת עם כמה מהן ומתכננת בריחה. אחת משתי האפשרויות האלה היא מציאות והשניה פנטזיה, אם כי לא הבנתי למה מישהי שכלואה בבית משוגעים תבחר לפנטז דווקא על כך שהיא בבית זונות. או להיפך. קצת קשה לדעת איזה עולם אמור להיות המציאותי מבין השניים, מכיוון שאף אחד משניהם לא נראה מציאותי. שניהם מצולמים באופן מצועצע ומסוגנן (ויפהפה) לחלוטין: הכל תיאטרלי, כל רקע נראה כמו תפאורה.

אבל הסיבוך לא נגמר כאן. מדי פעם, במהלך ההצטיידות לניסיון הבריחה, בייבי-דול שבבורדל שוקעת לתוך פנטזיה נפרדת (התירוץ לפנטזיות האלה הוא אידיוטי מכדי שאספר מהו אפילו) שבה היא וחברותיה מככבות בסצינת אקשן שאין לה קשר לשום דבר. באחת הן נלחמות ברובוטים, באחרת – בדרקונים, ובשלישית – בזומבים נאצים. וזה אדיר. כל אחת מהסצינות האלה היתה יכולה בקלות לתפקד כסצינת השיא של סרט אחר. הן לא מחויבות לשום סוג של מציאות, או הגיון פיזיקלי, או סיפור. זה פשוט אקשן ללא שום הצדקה מלבד העובדה שהולי פאק, בחורות בבגדים חושפניים וחרבות סמוראים נלחמות בזומבים נאצים! ומעולם לא חשבתי שיש הצדקה טובה יותר מזו.

ואם הייתי רואה כל אחת מהסצינות האלה בנפרד, בתור סרט קצר באורך של כעשר דקות, הייתי ממליץ עליהם בלי הסתייגות. הכוריאוגרפיה מדהימה – לא רק של הלוחמות, אלא גם של המצלמה, שעושה תרגילי אקרובטיקה מרשימים, ובאופן קבוע נכנסת ויוצאת מתוך מראות או ראשים או אני-כבר-לא-זוכר-מה-אבל-זה-היה-מגניב-לאללה. נכון שהשעשועים הויזואליים נמצאים שם אך ורק כי הם מגניבים, ולא כי הם עוזרים להבין את ההתרחשות או מקדמים את העלילה (עלילה?). אבל למי אכפת? זה מגניב! זה ממש ממש מגניב!

אבל בסביבות סצינת האקשן המופרכת, המגניבה, המדהימה, היפהפיה וחסרת כל ההקשר השלישית פתאום קרה לי דבר מפתיע: התחלתי לתהות בשביל מה כל זה טוב. מוזר, הנה אני יושב בקולנוע עם אורגיה של פנטזיות גיקיות משתוללת על המסך מולי לצלילי ביורק, ואני פתאום מתעניין בעלילה ובמשמעות? מה נפל עלי? אבל אי אפשר היה לברוח מזה. הרצף הבלתי פוסק של קוליות ואקלקטיות על המסך נהיה – גם לי לא ברור איך – משעמם. צריך לראות את הסרט רק כדי להיווכח בתופעה המתמטית המופלאה הזאת: מתברר שהרבה בריבוע ועוד מלאנתלפים בשלישית ועוד המון לפעמים יכולים להיות שווים לאפס.

פתאום אני, שממש לא אכפת לי לצפות בסרטים מטופשים כל עוד הם מגניבים מספיק, מוטרד מזה שהעלילה של הסרט מטומטמת. ולא סתם מטומטמת, אלא מטומטמת באופן אגרסיבי, מעצבן ויומרני. בין שאר מיליון הדברים שהוא מנסה להיות, "סאקר פאנץ'" מאוד רוצה להיות "התחלה". הוא בונה סיפור מסובך שלא לצורך עם רמות שונות של מציאות, ורוצה שתצאו ממנו מהורהרים ותתווכחו באינטרנט על מהי בעצם המציאות האמיתית, ומה היתה המשמעות של סצינת הסיום, ובכלל. והוא נכשל. כי מתברר שלהגיד "איש אחד חלם שהוא חלם" לא הופך אותך לפילוסוף. זה אפילו לא הופך אותך לכריסטופר נולאן.

בנוסף, אני חושש שלזאק סניידר היה נדמה שהוא עושה סרט פמיניסטי. יש פה הרי חבורה של נערות קשוחות שנלחמות והורגות המוני גברים (או יצורים אחרים שטבעם המדויק לא ברור אבל הם נראים כאילו הם ממין זכר). אלא מה, העצמת האישה לא עובדת אם אותה אישה לבושה בלי שום סיבה מיוחדת כמו חשפנית מחופשת לילדת בית ספר, אם היא מאופרת כמו זונה ונועלת עקבים גבוהים, ואם בכל פעם שהיא מזנקת בהילוך איטי כדי לשסף את גרונו של רובוט סמוראי ענק המצלמה מתמקמת באופן מדויק בנקודה שתאפשר חשיפה מקסימלית של התחתונים שלה. ואם אנחנו כבר בעניינים שטחיים, יש לי טענה אחת לויזואליה של הסרט: מה פתאום צבעתם את אמילי בראונינג לבלונד? היא נראית כל כך הרבה יותר טוב בשחור.

ואם עוד נשארתם ביחסים טובים עם הסרט לאורך רוב אורכו, מגיע הסוף. סוף הסרט כל כך מתועב, כל כך מטופש, כל כך מה-לעזאזל-עבר-לכם-בראש, שבמשך חמש הדקות האחרונות ישבנו, אני ושותפתי לצפיה, בלסתות שמוטות, כשאנחנו ממלמלים "הם לא באמת הולכים לסיים את הסרט ככה, נכון?", ובחמש הדקות שאחר כך, כשרצו הקרדיטים (היפהפיים), ובהינו ומלמלנו "הם לא באמת סיימו את הסרט ככה, נכון?!". אלוהים, כמה שהסוף הזה היה דפוק. ואני בכלל אתאיסט.

זאק סניידר הוכיח שוב שהוא אחד הבמאים הגדולים בעולם של קליפים וטריילרים. אני עדיין חושב ש"סופרמן" בבימויו יכול להיות סרט מוצלח. הוא יוצר ויזואלי מדהים. אבל בשם כל הקדושים, לעולם אל תתנו לו להתקרב למעבד תמלילים. מדהים כמה שהסרט הזה רע, אבל נדמה לי שבסופו של דבר אני ממליץ לצפות בו. זאת תאונת הדרכים הכי מרהיבה שתראו.